בג"צ 269/86
בבית המשפט העליון
היושב לדין כבית משפט גבוה לצדק
בירושלים
העותרים:
1. נולדשוב בן ישראל
….
….
כולם ע"י ב"כ עוה"ד מרק לוי ופנחס אסולין
מבניין או. סי. רם. 29
ת"ד 500, קרית גת 82000
47. האגודה לזכויות האזרח בישראל,
ע"י ב"כ עוה"ד יהושע שופמן,
מרח` צרויה 2, ירושלים
נגד
המשיב:
שר הפנים
מכביש רופין, הקריה, ירושלים
העותרים מתכבדים בזה לפנות אל כבוד בית המשפט בעתירה כי יתן מלפניו צו על תנאי המורה למשיב להתייצב בפניו וליתן טעם כדלקמן:
(א) מדוע לא יצווה לבטל את צווי הגירוש מן הארץ שניתנו ביום 17.4.86 על העותרים 1 עד 46 כולל (להלן "העותרים") ע"י מר יהושע כהנא, מנהל מינהל האוכלוסין, עפ"י סעיפים 13(א) ו-16(א) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: "צווי הגירוש");
(ב) מדוע לא יימנע מגירוש העותרים מישראל;
(ג) מדוע לא יצווה על שחרור העותרים ממעצרם.
כמו כן, כבוד בית המשפט מתבקש ליתן צו ביניים אשר יורה למשיב לעכב את ביצוע צווי הגירוש ולהימנע מלגרש את העותרים עד למתן החלטה סופית בעתירה זו.
להלן נימוקי העתירה
1. (א) העותרים הינם אנשים כושים השוהים בישראל מזה שנים מספר (כפי שיפורט להלן) והמשתייכים לקהילת "העברים הישראליים" (להלן: "הכושים העבריים").
(ב) העותרת מספר 47 הינה עמותה רשומה הפועלת להגנתן ולשמירתן של זכויות האזרח והאדם בישראל (להלן: "האגודה").
2. כל אחד מהעותרים היה אזרח ארה"ב מלידה והגיע לישראל עפ"י אשרה ורשיון לישיבת ביקור בהתאם לסעיף 2(א) (2) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: "חוק הכניסה"). הרשיונות האמורים לא הוארכו ע"י שר הפנים בהתאם לסעיף 3(2) לחוק הכניסה. אולם, העותרים שוהים בישראל מזה זמן רב, וכדלקמן:
(א) העותרים 2, 16, ו-12 הינם בני 18, 19, ו-20 והובאו לישראל מליבריה בשנת 1969. אין להם עוד אזרחות של ארה"ב.
(ב) העותרים 3, 33, ו-40 הגיעו לישראל גם הם לפני למעלה מ-16 שנים. העותרת מספר 33 הינה בת 65 ובנה, מר צ` ב`, הינו תושב קבוע וחוקי בישראל. העותרים 3 ו-40 משוללי אזרחות כלשהי (רצ"ב העתקים מתעודות על אובדן אזרחות ארה"ב, המסומנים "א" ו-"ב").
(ג) העותרים 1, 4, 5, 6, 8, 9, 13, 14, 15, 17, 22, 23, 25, 28, 29, 30, 37, 38, 39, 42, 43, ו-46 שוהים בישראל לתקופות שבין 10 עד 15 שנים כל אחד. מביניהם, העותרים 4, 5, 6, 9, 15, 28, 29, 30 ו-46 משוללי אזרחות.
(ד) העותרים 10, 11, 18, 19, 20, 21, 27, 31, 32, 35, 36, ו-44 שוהים בישראל בין 4 עד 9 שנים. השאר (עותרים 7, 24, 26, 41, ו-45) שוהים פחות מ-4 שנים בישראל.
(ה) יצויין שהעותרות 22 ו-36 הינן בהריון, ו-16 עותרות הינן אמהות אשר מעצרן מפריד אותן מילדיהן. 9 עותרים הינם תחת הגיל 21, גדלו בישראל כמעט כל חייהם והוריהם נמצאים בארץ גם כן.
3. (א) בתאריך 17.4.86 בשעה 00:02 לערך (לפנות בוקר), ללא כל התראה מראש, פשט כוח גדול של משטרה על המגורים הארעיים של העותרים בסמוך למפעל בית אריזה ברחובות שבו עבדו, ועצרו אותם. המעצר בוצע בלא שנדרשו העותרים אי-פעם לעזוב את ישראל, ובלא שהוזהרו כי שהייתם אינה חוקית.
(ב) העותרים השאיו את חפציהם האישיים ונתלוו אל השוטרים ללא כל התנגדות, והם עצורים עד עצם היום הזה: 19 גברים בבאר שבע, העותרות 19, 23, 25, 29, ו-41 בנוה תרצה, ו-22 עותרות אחרות באבו-כביר.
(ג) איש מבין העותרים אינו חשוד בביצוע עבירה פלילית כלשהי בישראל (למעט השהיה והעבודה בלא רשיון).
4. (א) בעת מעצרם לא הובהר, לא הוסבר ואף לא הודע לעותרים כי מר יהושע כהנא, מנהל מינהל האוכלוסין נתן עליהם צווי גירוש. כמו כן, לא הומצאו להם העתקים מצווי הגירוש ולא הוסברו להם זכויותיהם לגביהם.
(ב) דובר משרד הפנים, מר אגסי, סירב להודיע לב"כ העותרים אם ומתי ניתנו צווי גירוש ואם ומתי מתכוונים לבצעם.
(ג) בתאריך 20.4.86, שלחו העותרים באמצעות בא כחם מברק אל המשיב ובו מחו על המעצר והכוונה לגרש, ודרשו כי ישוחררו וכי המשיב יקבל את ב"כ העותרים לשיחה בנדון (העתק המברק רצ"ב ומסומן "ג").
5. (א) עד ליום הגשת העתירה לא נתקבלה אצל ב"כ העותרים כל תגובה מאת המשיב.
(ב) בינתיים, נמסר לב"כ העותרים מפי קצין משטרה, נתן מרום מבית המעצר אבו כביר, כי
אכן ניתנו צווי הגירוש בתאריך 17.4.86 כאמור בתחילת העתירה.
6. העותרים – עד למעצרם – היו מתגוררים דרך קבע בכתובות שנקבעו בכותרת לעתירה. במשך כ-7 שנים עבדו בני קהילת הכושים העבריים בבית האריזה ברחובות בעונת הקטיף, ולשם כך שהו שם העותרים בעת מעצרם. יצויין כי בדרך כלל עובדים יותר מ-46 בני הקהילה אך חלק מהם לא שהו במקום בליל המעצר.
7. (א) העותרים יטענו כי מעצרם ההמוני והוצאת צווי הגירוש ההמונית היו בלתי חוקיים באשר הם שרירותיים, מקריים, ובוצעו מבלי שנבחן ונבדק את מי באים לגרש. כמו כן, בוצעו המעצרים ההמוניים בטרם ייבדק כי כל העותרים אכן מחוסרי אשרות תקפות.
(ב) כמו כן, לא קדם למעצרם ולמתן צווי גירוש, כל תלונה או חשד להסתבכות עם החוק מצד איש מבין העותרים.
(ג) אף נמסר לב"כ העותרים מפי דובר משטרת ישראל מחוז המרכז כי המעצרים בוצעו אך ורק לפי הוראות משרד הפנים ומבלי שהיה להם כל קשר לחשד פלילי (פרט, כאמור, לשהיה ועבודה).
8. על אף ששיקול דעתו של המשיב עפ"י סעיף 13(א) לחוק הכניסה מוחלט, אסור לו להפעילו בשרירות לב או בחוסר תום לב. ראה:
(א) בג"צ 482/71 לאוניה מאה קלרק נ` שר הפנים, פ"ד כז(1) 113, בעמוד 117:
"הדבר נתון לשיקול-דעתו המוחלט של שר הפנים. . . אין החלטותיו השונות יכולות לשמש נושא לבקרתו של בית זה, מלבד אם מוכח שהוא פעל מתוך שחיתות, מרמה, חוסר תום לב וכיוצא בזה מן הדברים העשויין לפסול כל פעולה שלטונית." (הדגשה שלי – מ.ל.)
(ב) בבג"צ 802/79 סמרה נ` מפקד איזור יהודה ושומרון, פ"ד לד(4) 1, (שעסק באיחוד משפחות), כב` בית המשפט העליון הביא את פסה"ד הנ"ל והוסיף בהסכמה את דברי כב` השופט לנדוי (כתוארו אז) בבבג"צ 209/73 נג`לה נ` שר הפנים, פ"ד כח(1) 13, כי:
"בין דברים אלה הפוסלים כל פעולה שלטונית אנו מונים גם החלטות שניתנו בשרירות לב ולא על פי שיקולים הנוגעים לעניין."
משהוברר באותו מקרה כי לא שיקול בטחוני הוא אשר הניע את המשיב לסרב להתיר איחוד, מצא כב` השופט ברק כי החלטתו היתה שרירותית ופסולה.
(ג) בבג"צ 485/85 רחמליה בת ישראל נ` שר הפנים, פ"ד לט(3) 701 בעמוד 703, קבע כב` השופט בך כי:
"איני משוכנע שגירוש מקרי של אחד מבני הכת ללא כל סיבה אינדיווידואלית ספציפית לא היה נכנס לקטגוריה של החלטות שרירותיות ומפלות."
לא כל שכן כשהמדובר ב-46 אנשים אשר ספק רק אם המשיב אף ידע מי הם בטרם ייעצרו.
9. צווי הגירוש פסולים גם משום שהם ניתנו בחוסר תום לב.
(א) קהילת הכושים העבריים שוהה בישראל בידיעת השלטונות ובהשלמתם מזה 17 שנים ברציפות.
(ב) הקהילה מעולם לא נתבקשה לעזוב את ישראל. להפך: הם אוכלסו במקומות מגורים קבועים, אותם הם טיפחו והפכו למגורי קבע. יודגש כי השכונה שבה מתגוררים מרבית מבני הקהילה בדימונה יושבה על ידם – בעידוד השלטונות – בשנת 1980 לערך כפתרון למצוקת הדיור שלהם.
(ג) כמה מבין הנותרים הגיעו לישראל בהיותם תינוקות או ילדים קטנים וישראל הינה המדינה היחידה שהם מכירים כביתם. יתרה מזאת, רוב בני הקהילה כיום נולדו בישראל.
(ד) אמנם נכון הדבר שאין בידי העותרים רשיונות לישיבה בישראל, אך יחד עם זאת, עדיין מתנהל בציבור הישראלי ויכוח באם רצוי להשאיר את הקהילה כאן אם לאו. הפעולה החד-צדדית של המשיב מכוונת לסכל כל פתרון פרט לגירוש ולסתום את הגולל על אותו ויכוח ציבורי, בכך שהגירוש יעמיד את הציבור בפני עובדה מוגמרת מבלי שתינתן לכושים העבריים את ההזדמנות ושעת הכושר להוכיח בפני הציבור את טענותיהם, מצד אחד; ומבלי לאפשר לציבור לשפוט ולהחליט, מצד שני.
(ה) בתאריך 4.8.78, מינה שר הפנים דאז, ד"ר יוסף בורג, בעקבות המלצה של ועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת, ועדה לבדיקת בעיית הכושים העבריים בראשות ח"כ דוד גלס, עו"ד (להלן: "ועדת גלס"). ועדת גלס הגישה לשר את הדו"ח שלה בתאריך 13.6.80 (העתק רצ"ב ומסומן "ד"). ועדת גלס קבעה, בין היתר, כי אין הקהילה מהווה סכנה למדינת ישראל, מימדי הפשיעה אצלה מן הנמוכים בישראל, וכי על אף תנאי המגורים הקשים ומצוקתם של בני הקהילה, הצליחו לנהל חיי חברה תקינים, חיוביים, שלווים ויוצרים. ועדת גלס אספה ראיות ממקורות רבים ומגוונים ושקלה וניתחה אותן ביסודיות. המלצותיה קבעו כי יש לאפשר לקהילת הכושים העבריים להישאר בארץ תוך מציאת מסגרת מתאימה לכך.
(ו) לעומת זאת, המשיב קבע מדיניות שונה לחלוטין. רצ"ב העתק ממכתבו של המשיב אל מנהל מינהל האוכלוסין מיום 27.1.85, המסומן "ה". לפי דברי המשיב:
"כת הכושים מנהלת את חייה כגוף סגור מתוך אי הכרה בחוקי המדינה, ויש לכת יחס עויין לעם היהודי."
ובהמשך:
"נוכח האמור לעיל, לא היו המלצות "ועדת גלס" מקובלות בשעתם על שר הפנים. המלצות אלו אין מקובלות עלי גם כיום."
ובהמשך:
"משרד הפנים לא ינהל משא ומתן כלשהו עם הכת."
10. אין העותרים יכולים להטיל רבב במדיניות שהמשיב מוסמך לעצב, באשר היא מסורה לשיקול דעתו. אך יחד עם זאת, בדברים הנ"ל, אין המשיב מצביע על כל מקור שיש בו כדי לתמוך בנימוקים העובדתיים שביסוד החלטתו.
(א) במצב כזה, האם יש לשלול לחלוטין האפשרות של בני קהילת הכושים העבריים להעלות את טענתם? ובייחוד בשעה שוועדה ממלכתית אישרה חלק מטענותיהם, ואילו השוללים זאת אינם מביאים ראיה.
(ב) העותרים – ועמם בני קהילת הכושים העבריים – אכן מכירים בחוקי מדינה ואף מקיימים אותם ככל שניתן (אין בכוחם לקבל את רשיונות הישיבה).
(ג) אמנם אין העותרים יהודים לפי הגדרות הלכתיות ואחרות, אך יחד עם זאת, יש אצלם זיקה והזדהות חיובית עם העם היהודי ומדינת ישראל, ודאגו להפגין זאת בכמה וכמה הזדמנויות.
11. מדברי המשיב מתקבל הרושם כי מדיניותו – לרבות ההחלטה לעצור ולגרש את העותרים – אינה מבוססת על עובדות בדוקות כי אם על שמועות ודעות מוקדמות, דבר שאינו מתיישב עם תום לב.
12. יודגש גם כי לרוב העותרים משפחות הנשארות בינתיים בישראל וגירושם יגרום להפרדת משפחות.
13. האגודה תטען כי:
(א) שהותם של קבוצת הכושים העבריים בישראל משך שנים רבות יוצרת בעיה מיוחדת במינה אשר אין לפטור אותה בדרך של גירוש המוני.
לכל הפחות, אין לנקוט בדרך של גירוש כל עוד לא נוסו דרכים פחות קיצוניות כגון הפתרון שהוצע ע"י ועדת גלס.
(ב) גירושם מישראל של אנשים אשר שהו בישראל זמן כה רב, בידיעת הרשויות וללא כל פעולה לגרשם היא בלתי סבירה בנסיבות העניין.
(ג) גירושה של קבוצה מקרית מבין הכושים העבריים רק משום שנמצאו במקום פלוני בלילה מסויים הוא שרירותי ומפלה.
14. (א) העותרים יטענו כי זקוקים הם לצו ביניים כמבוקש, על מנת שלא יווצר מצב שבו יגורשו מישראל מיד ובכך עתירתם תסוכל מבלי שתינתן להם שעת הכושר להעלות את טענותיהם כנגד חוקיות צווי הגירוש.
(ב) החשש האמור מתחזק לנוכח ביקורים בבתי המעצר ע"י נציגי השגרירות של ארה"ב אשר הפיצו בין העותרים טפסים לקבלת דרכון אמריקאי. העתק מטופס שנמסר לאחד העותרים רצ"ב ומסומן "ו".
אשר על כן, מתבקש כבוד בית משפט זה ליתן צו ביניים אשר יורה למשיב להימנע מלגרש את העותרים, וכן יקבל את עתירת העותרים ויתן את הסעד המבוקש.
_____________________
מרק לוי, עו"ד
ב"כ העותרים 1-46
יהושע שופמן, עו"ד
