במאי 2000 קבע בג"צ, בפסק דין תקדימי, כי מבחינה משפטית ייתכן שיהיו ליליד אחד שתי אמהות. בדעת רוב קיבלו השופטות דורנר ובייניש עתירה להורות לשר הפנים לרשום אישה לסבית שאימצה את הבן הביולוגי של חברתה לחיים, על-פי צו אימוץ שהוצא בארצות הברית, כאם שנייה במרשם האוכלוסין ובתעודת הזהות.
העותרות – ניקול ורותי, אזרחיות ישראליות המתגוררות לצורכי לימודים בארצות-הברית, הן בנות זוג החיות יחד שבע שנים. בשנת 1996 ילדה רותי בן מתרומת זרע לאחר החלטה משותפת עם ניקול, אשר בהתאם להחלטת בית משפט בקליפורניה נרשמה כהורה נוספת בתעודת לידה שהונפקה לבן. בנות הזוג המבקשות לחזור לישראל הודיעו לפקיד הרישום על אימוץ הילד בהסתמך על תעודת הלידה ופסק דין אמריקאי ובקשו לרשום את האימוץ במרשם התושבים בארץ. פקיד הרישום סירב בטענה שמבחינה ביולוגית קיומם של שני הורים מאותו מין אינו אפשרי. כיוון שפקיד הרישום אינו חייב ברישום שאינו נכון על-פניו דחה הפקיד את בקשת הרישום של בנות הזוג. כנגד הסירוב הוגשה העתירה לבג"צ בטענה שפקיד הרישום לא היה מוסמך לסרב לרשום את הודעתן, כי הוא חייב היה לרשום את דבר האימוץ על-יסוד המסמכים שהוצגו בפניו וכי סירובו נובע משיקולים זרים, שעניינם התנגדות ערכית לאימוץ במסגרת משפחה חד-מינית.
בתגובתו לעתירה חזר שר הפנים על טענתו בדבר חוסר האפשרות הביולוגית. הודגש, כי ביסוד הסירוב לא עמדו שיקולים של תקנת הציבור או השקפת עולם ערכית כלשהי, בהם אסור לפקיד הרישום להתחשב, אלא אי-נכונות גלוי לעין של הרישום המבוקש. כמו כן, נטען כי רישום כזה אינו אפשרי על-פי תקנות מרשם האוכלוסין, שבגדרן חייב פקיד הרישום לרשום את שמות "האב" ו"האם".
השופטות שייצגו את דעת רוב החליטו, כאמור, כי יש לקבל את העתירה. הן ציינו כי הרישום שבו מדובר אינו אמור לשקף את ההיבט הביולוגי אלא את ההיבט המשפטי. לפיכך, כשם שלכל ילד מאומץ יש שתי אמהות – אחת ביולוגית והשנייה מאמצת – ואף ישנם אימוצים פתוחים אשר במסגרתם אין מנתקים את הקשר בין הילד לבין אמו הביולוגית ויש לכך ביטוי במרשם האוכלוסין, בו רושמים את שמן של שתי האמהות, לא ניתן להצדיק את סירובו של פקיד הרישום במקרה הזה. השופטת בייניש אף ציינה כי הסירוב משמעו טענה שאין להכיר באימוץ המבוסס על יחסים חד-מיניים בין ההורה הביולוגי להורה המאמץ וכי עמדה כזאת אינה יכולה להנחות את פקיד המרשם.
השופט זועבי, בדעת מיעוט, פסק כי לדעתו היו בנות הזוג צריכות לפנות תחילה לבית המשפט למשפחה כדי להשיג הכרה של בית משפט בישראל לצו האימוץ האמריקאי. היות שהמדובר בתא משפחתי יוצא דופן רשאי היה פקיד הרישום לסרב לרשום את בקשת בנות הזוג בהיעדר קביעה שיפוטית לעניין תוקף הצו. זועבי אף הדגיש כי להבדיל מסעיפים כגון "שם בן זוג" ו"לאום", אשר אין הרישום במרשם מהווה אף ראיה לכאורה לנכונות האמור בו, הרי ש"שם ההורה" מהווה ראיה לכאורה וזהו נימוק נוסף לדרוש ראשית הכרה של בית משפט בתוקף הצו בישראל. בהקשר זה הודגש כי קיימת אפשרות שבית המשפט יקבע כי בשל אי-ההכרה באפשרות אימוץ בידי זוגות חד-מיניים בארץ, הצו האמריקאי נוגד את תקנת הציבור הישראלית ולפיכך אין להכיר בו כלל.
להחלטה חסרת תקדים זו יש השלכות החורגות מעבר להוראה הטכנית שנתנה לפקיד הרישום. יש הטוענים כי למעשה העניקו שופטות הרוב הכרה משפטית לקיומה של משפחה לסבית בישראל. יודגש, כי פסק דין זה מצטרף למספר החלטות נוספות שנתנו על-ידי בג"צ בשנים האחרונות המעניקות הכרה לתאים משפחתיים חד-מיניים וביניהם הכרה בזכויותיו של בן-זוג הומוסקסואל של טייס אל-על ובן-זוג של אלוף משנה בצה"ל אשר הוכר כאלמן צה"ל לאחר פטירת הקצין.
