אבנר פינצ'וק
בראשית היה חופש הביטוי עניין לזכויות של האזרח מול המדינה. בשם חירות הביטוי אסר המשפט על המדינה, להתנכל לאזרח המפגין בקרן הרחוב, ולהשתמש בכוחה ובסוכניה על מנת להחניק את חופש הביטוי. מאז עברנו תמורות חברתיות וטכנולוגיות כה רבות – עד שהגנה בסיסית זו הפכה כבר למובנת מאליה – לפחות באותן מדינות, הנחשבות כדמוקרטיות ליברליות. הספרות והפסיקה שעוסקות בחופש הביטוי הפליגו למחוזות חדשים – לאמנות ולתרבות, לשוק המסחרי, לקניין הפרטי ועוד. והנה נאלצים אנו שוב להגן על מפגינים מפני שוטר, המבקש לסכור את פיהם. להלן אביא מספר דוגמאות מתוך המקרים הרבים, שבהם מטפלת האגודה לזכויות האזרח בישראל.
תושב תל אביב כבן 17, השתתף לפני כשנתיים, בהפגנה מול משרד הביטחון בתל אביב והניף שלט המגנה בחריפות את צה"ל. שוטרים שעברו במקום החרימו מידיו את השלט, לקחו אותו לחקירה בתחנת המשטרה, ורק לאחר שעות ארוכות שיחררו אותו לביתו. בניגוד לדין, הגם שלא היתה כל עילת מעצר נגד המפגין, התנו השוטרים את שחרורו בתנאים מגבילים. תיק החקירה נותר פתוח עוד זמן רב ולבסוף נסגר בעילה של "העדר ראיות מספיקות". זאת למרות שהביטוי, שבגינו נעצר המפגין, אינו אסור על פי הדין הפלילי וממילא אין מקום לייחס לו אשמה כלשהי.
פעילת ימין, שקיימה משמרת מחאה של יחיד, נדרשה על ידי שוטרים "לפזר" את "ההפגנה הלא חוקית" לדבריהם. משסירבה לעשות כן היא נכבלה, נגררה בפראות לניידת, ו"בילתה" שעות ארוכות בחקירה משפילה בתחנת המשטרה. גם החקירה נגדה נסגרה בעילה של "חוסר ראיות".
מפגין שהשתתף בהפגנה בלוד נעצר בתואנות שווא של "התקהלות בלתי חוקית" ו"המרדה". הוא הוכה והוחזק במעצר במשך מספר ימים, ושוחרר רק לאחר ששופט גילה, שהשלט שנשא תורגם על ידי המשטרה בצורה שגויה ומגמתית. המדינה לא ויתרה והגישה נגד המפגין כתב אישום, אך זה בוטל במהלך המשפט, לאחר שהתגלה כמופרך מיסודו.
המקרים שלעיל ומקרים רבים דומים מלמדים על המערכה, שניטשת על גבולות חופש הביטוי במדינה. על פני הדברים, הסתיימו מקרים אלה "בכי טוב": כתבי אישום לא הוגשו, ולחלופין בוטלו, ולא דבקה במפגינים תווית של עבריינות פלילית. אך מי שאינו הולך שבי אחר הסטטיסטיקה המשפטית יכול להבין את גודל הפגיעה, שנגרמה למפגינים ולחופש הביטוי.
פעמים רבות קורה, שהמשטרה מפזרת הפגנות, ואפילו משמרות מחאה קטנות, בנסיבות שאינן מולידות חשש כלשהו, לא כל שכן – סכנה קרובה לוודאי, לשלום הציבור. לא פעם הסיבה לעיכוב או למעצר, נעוצה אך ורק בביטויים ובמסרים של המפגינים, "שעברו את הגבול" בעיני השוטר.
מפגינים מעוכבים ונעצרים תוך שהם סופגים השפלות, ולעיתים אף חמור מכך. החקירות במשטרה מלוות לא פעם באיומים, בצעקות ובעלבונות. לעיתים אף קורה שנחקרים נשאלים אודות דעותיהם הפוליטיות, או נאלצים להקשיב להרצאה נזעמת של חוקר, שמבקש להעמיד אותם על חומרת הביטויים שבגינם נעצרו. שוב ושוב קורה, שאזרחים "זוכים לחוויה" משטרתית כזו או אחרת, שגם אם לא יהיה לה המשך, די בה כדי להרתיעם ולהרתיע אזרחים אחרים, מלממש את חירות הביטוי. שהרי מרבית האזרחים טרודים בתלאות החיים ובמנעמיהם, ובדרך כלל הם אינם מממשים את כל זכויות המחאה וההשתתפות, שמציעה להם הדמוקרטיה. גם אלה שחפצים לגלות אזרחות פעילה מוגבלים במשאבי הזמן והכוחות שעומדים לרשותם, ומטבע הדברים – ימנעו מלממש את חירות הביטוי אם ידעו, על סמך ניסיון העבר של זולתם, שהם עלולים לסיים את ההפגנה בחדר החקירות או בתא המעצר.
עיכוב, מעצר או חקירה של אזרחים תמימים בשל ביטוי – ביטוי בהפגנה, בכתב או בכל צורה אחרת – מהווים סנקציה מרתיעה ומשרים אפקט מצנן על חופש הביטוי, ועל כן יש לנקוט בהם אך ורק כאמצעי אחרון, וכדי למנוע סכנה מיידית וממשית לפגיעה בשלום הציבור. בכל מקרה אחר יש להימנע מגרירתם של אזרחים לחדרי החקירות והעמדתם במצב של לחץ, חוסר אונים והשפלה. קביעה מאוחרת, לפיה לא היה מקום להטריד את האזרח, לא תקומם את הנזק שנגרם לו ולחופש הביטוי כתוצאה מהחקירה המיותרת. אין פגיעה קשה יותר בדמוקרטיה מאשר הפעלת המשטרה להגבלת מסרים פוליטיים ו"הענשת" אזרחים בשל השקפותיהם האידיאולוגיות והשתתפותם בפעולות מחאה. שימוש פסול ושרירותי מעין זה משמעו פגיעה אנושה בחופש הביטוי ויש לעמוד על המשמר כדי למנעו.
הרשימה נכתבה לשם פרסום בעלון עורכי הדין במחוז ירושלים
