האגודה לזכויות האזרח עתרה ב-31.8.04 לבג"ץ נגד ראש הממשלה, שר הביטחון, מפקדת כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון ומנהלת גדר ההפרדה, בדרישה לפרק את קטע גדר ההפרדה, שהוקם במובלעת אלפי מנשה, דרומית ומזרחית לקלקיליה, ואשר סוגר על תושביהם של חמישה כפרים ומנתק אותם ניתוק מוחלט מיתר חלקי הגדה המערבית. מובלעת זו, נאמר בעתירה, המיטה על תושבי כפרים אלה חורבן כלכלי וחברתי, תוך ניתוקם של התושבים מאדמותיהם החקלאיות ומכל השירותים הדרושים לקיום של חיים תקינים, ובכללם שירותי בריאות וחינוך. בשל המצב ההולך ומדרדר בכפרי המובלעת מתבקש בית המשפט לקבוע מועד מוקדם ככל האפשר לדיון בעתירה. יש לציין, כי עתירה זו הנה הראשונה בה מתבקש בג"ץ להורות על פירוקו של קטע בגדר ההפרדה. את העתירה הגיש עו"ד מיכאל ספרד מטעם האגודה לזכויות האזרח ובשם ששה תושבים, המתגוררים בשניים מכפרי המובלעת, ראס א-טירה וואדי א-ראשה.
במובלעת אלפי מנשה חיים למעלה מאלף תושבים פלסטינים, אשר מצאו עצמם כלואים מכל עבריהם בגדר המייבשת את כל תחומי הווייתם, המפרידה אותם משטחי המרעה ומהאדמות החקלאיות, שסיפקו להם פרנסה, החוצצת בינם ובין היישובים הפלסטינים, שעליהם הם נסמכים בקבלת שירותי חינוך, בריאות ותרבות, הקורעת בין בני משפחה והיוצרת בידוד חברתי בלתי נסבל, וכל זאת בכדי להותיר את ההתנחלות אלפי מנשה, על שטחיה המוניציפליים הלא-בנויים, ממערב לגדר. מדובר בתוואי, שההחלטה על הקמתו נתקבלה בשל לחצים פוליטיים, שאין בינם ובין שיקולי ביטחון דבר וחצי דבר. לעותרים נודע, כי קביעת התוואי נעשתה בין היתר בעקבות לחצים, שהפעילו תושבי היישוב מתן, שכביש חדש, המחבר את אלפי מנשה עם מדינת ישראל, היה אמור להיסלל בקרבתם. לחצים אלה הם שהביאו לקביעת התוואי הנוכחי של הגדר ולהכללת הכפרים במובלעת, ולא שיקולי ביטחון, שבשמם נבנתה הגדר במקום.
במקביל לגידור המובלעת החיל צה"ל על תושביה הפלסטינים משטר של היתרים, אשר יוצר מערך של חיים-על-תנאי, המעמיד אותם במעמד נחות ומחייבם להשיג היתר על מנת לחיות על אדמתם ובבתיהם וכופה עליהם חיי בדידות וניתוק, ללא כל אפשרות לארח בבתיהם ידידים ובני משפחה. בעקבות זאת הפכו חייהם לחיי אומללות, והם נידונים לגסיסה כלכלית, חברתית ותרבותית. בשנה החולפת, מודגש בעתירה, כבר איבדו כמעט כל תושבי הכפרים במובלעת את מקורות פרנסתם, וזאת כתוצאה ישירה של תוואי הגדר, ומאבק ההישרדות שלהם מחייב אותם לבחור בין שני מסלולי פרנסה עיקריים: הסתננות בלתי חוקית לישראל (שהרי בין כפרי המובלעת לישראל אין כל חיץ או מחסום, בניגוד לתכלית המוצהרת של הגדר) או עבודה מזדמנת בשכר רעב בהתנחלות אלפי מנשה, כמשרתיהם של המתנחלים. בכך מושלם התהליך הנורא של שיעבוד הפלסטינים לאדוניהם המתנחלים, תוך יצירת מציאות פושעת של אפליה ממוסדת ושיטתית. אם תיוותר הגדר במקומה, נטען בעתירה, נידונים הכפרים, שהיו שוקקי חיים ומסחר במשך עשרות ובחלקם אף מאות שנים, לכליה מוחלטת, ותושביהם ייאלצו לנטוש אותם ולהפוך פליטים. כך יוצרת הגדר בתוואי הנוכחי שלה תהליך של טרנספר "מרצון".
העתירה מתארת מגוון רחב של פגיעות קשות בתושבים, בנוסף לאובדן הפרנסה ולניתוק החברתי הכפוי, בכללן השפלות מצד חיילים ואיומים בנשק על תלמידים, שנאלצים לצעוד רגלית לבית הספר לאורך תוואי הגדר, מניעת כניסה של אמבולנסים לתחומי המובלעת במקרה חירום והערמת קשיים בלתי נסבלים על נגישות התושבים לטיפול רפואי, שבעבר היו יכולים להגיע אליו בתוך דקות ספורות, וכן מניעה של אספקת גז לבישול ושל שירותי דת.
מציאות איומה זו, שכבר מתקיימת בשטח ואינה חזון לעתיד, מבהירה האגודה לזכויות האזרח, מחייבת לפרק את הגדר ולהעבירה, אם חפצים בגדר, אל תוואי הקו הירוק. הגנה על אלפי מנשה, בהתאם לשיקולי ביטחון, תתאפשר במצב זה באמצעות הקמתו של מכשול סביב ההתנחלות, ולא סביב הכפרים (ואגב, מצוין בעתירה, גדר היקפית סביב אלפי מנשה כבר קיימת). החיים האומללים, שנכפו על תושבי המובלעת, נאמר עוד בעתירה, הם מתכון לזעם ולשנאה, תוך שהתושבים הפלסטינים מנותבים בידי הבירוקרטיה הישראלית לחיי עבריינות בחיפוש אחר פרנסה, וזאת בשעה, שאין כל מחסום או שער בינם ובין תוככי ישראל. מציאות זו, מבהירה האגודה, אינה עולה בקנה אחד עם תכליתה המוצהרת של הגדר לספק ביטחון לאזרחי ישראל.
