לכבוד
ח"כ מיכאל איתן
יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט
הכנסת
ירושלים
א` נ`,
הנדון: הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-חיפוש בגוף החשוד) (תיקון) (נטילת אמצעי זיהוי ומאגר נתוני זיהוי), תשס"ד-2004
עמדת האגודה לזכויות האזרח בישראל
באופן עקרוני, אין אנו מתנגדים להקמת מאגר דנ"א לסיוע לרשויות אכיפת החוק בחקירת עבירות ומניעתן. מאגר כזה יכול להוות כלי חשוב בעבודה המשטרתית ואף לתרום להגנה על זכויות אדם, בין אם זכויות הקורבנות הפוטנציאליים, ובין אם זכויותיהם של אנשים, אשר אלמלא המאגר היו מזומנים לחקירות מיותרות.
יחד עם זאת אנו סבורים, כי ההצעה במתכונתה הנוכחית גורפת מדי ותפגע פגיעה בלתי מידתית בזכויות יסוד של האדם. מעבר לכך שאין בהצעה ערובות מספקות לשמירת סודיות המידע במאגר ולמניעת העברתו לגורמים, העלולים לנצלו לרעה, אנו סבורים, כי היא פורשת יריעה רחבה מדי. אנו מוטרדים במיוחד מהכוונה לאפשר נטילת אמצעי זיהוי ודגימות ביולוגיות מחשודים ונאשמים, תוך רמיסת עקרון חזקת החפות.
כפי שצויין בדברי ההסבר להצעת החוק, ההצעה גובשה לאחר בחינה יסודית של הסדרים שונים בעולם להקמה ולניהול של מאגרי נתוני זיהוי גנטי. בסופו של דבר, הוחלט לאמץ את המודל האנגלי, שהוא המודל הרחב ביותר. נראה לנו, כי דווקא המודל הקנדי – המתנה נטילה ושמירה של דגימה ביולוגית בהרשעה; המגביל באופן ניכר את סוג העבירות, בגינן ניתן ליטול דגימה; והדורש החלטה שיפוטית אינדיווידואלית בכל מקרה ומקרה – הוא המודל הרצוי, המאזן כיאות בין הצורך בחקירת עבירות, לבין זכויות יסוד של האדם.
עמדתנו היא, כי יש לאפשר נטילת אמצעי זיהוי – שלא במסגרת דיני החיפוש הרגילים (המאפשרים נטילת דגימות ואמצעי זיהוי מחשודים, כאשר הדבר נדרש לשם חקירת העבירה הקונקרטית העומדת על הפרק) ושלא במסגרת ניהול בתי סוהר ובתי מעצר – אך ורק מאנשים שהורשעו בעבירות חמורות ובהתאם לצו שיפוטי אינדיווידואלי, וכי יש לשמור במאגר המשטרתי אך ורק את נתוני הזיהוי, אשר ניטלו בהתאם לסמכות זו. בנוגע למידע גנטי אנו סבורים, כי מן הראוי להשמיד את הדגימות הביולוגיות ולשמור במאגר אך ורק את נתוני הזיהוי המופקים מהם.
נטילת אמצעי זיהוי – מהות הפגיעה בזכויות אדם
נטילה של אמצעי זיהוי גופניים – פגיעה בפרטיות ובאוטונומיה גופנית
כל נטילה של אמצעי זיהוי – בין אם מדובר בטביעת אצבע או כף יד, ובין אם מדובר בדגימה ביולוגית – כרוכה בפגיעה בזכות האדם לפרטיות ובזכותו לאוטונומיה גופנית. זכויות אלו הן זכויות יסוד חוקתיות, המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ונגזרות באופן ישיר מההכרה בערך כבוד האדם. אף אם הנטילה אינה כרוכה בפרוצדורה חודרנית במיוחד, הרי שעצם מתן סמכות בידי המשטרה לפלוש לגוף האדם, לגעת בו וליטול חלקים ממנו, קטנים ככל שיהיו, הוא צעד קיצוני ומרחיק לכת. עמד על כך ה- Privacy Commissioner of Canada:
| "I must profoundly disagree with those who argue that taking a genetic sample is a minimal intrusion. True, obtaining the physical sample may involve only a relatively minor procedure?However, these acts remain state intrusions into our physical selves, intrusions which for centuries we have forbidden in all but the most compelling circumstances? Furthermore, we cannot ignore the psychological consequences of being poked and prodded by the state, however gently this is done in a physical sense. What does that do to a person's sense of autonomy and sense of freedom?" |
שמירה של נתוני זיהוי במאגר- שינוי טיב היחסים שבין הפרט למדינה
מעבר לפגיעה הכרוכה בנטילה הפיזית עצמה, הרי שעצם שמירת מידע אודות אדם במאגר משטרתי מביאה לפגיעה בפרטיותו. גם טביעת אצבע, אשר אינה כוללת מידע גנטי כלשהו, מאפשרת למשטרה "לעקוב" אחר מעשיו של אדם ולקבוע אם הוא נכח במקום זה או אחר או נגע בחפץ זה או אחר. מעבר לכך, יש בשמירת אמצעי זיהוי של אדם במאגר משום אמירה חברתית, כי הוא נתפס כמסוכן יותר מאנשים אחרים, וכי קיים חשש מוגבר כי יעבור עבירות בעתיד. לאמירה כזו השלכות מרחיקות לכת על זכות האדם לכבוד, ועל טיב היחסים שבין הפרט לבין מדינה.
כאשר נוטלים אמצעי זיהוי באופן כוללני מקבוצות שונות, על סמך הנחות סטטיסטיות לגבי סכנה עתידית, וללא בחינה פרטנית של כל מקרה לגופו, הפגיעה היא חמורה אף יותר.
לפני שאנו כחברה מעניקים סמכות מרחיקת לכת בידי המשטרה ליטול אמצעי זיהוי באופן גורף מקבוצות שונות, מן הראוי שנבחן מדוע אנו נמנעים מלהחיל את אותה סמכות על כלל האוכלוסיה. אם שמירה של טביעות אצבע בידי המשטרה אינה פוגעת באופן ממשי בזכויות יסוד, מדוע אנו כה מהססים לאפשר נטילתן מהציבור כולו? התשובה נעוצה בכך, שבאופן בסיסי אין אנו כחברה מעוניינים שיהיו בידי המשטרה הכלים "לעקוב" אחר מעשיהם של אנשים, אלא אם הם עצמם, באופן אינדיווידואלי, סיפקו סיבה מוצדקת לכך.
לעניין שינוי טיב היחסים שבין הפרט למדינה, הנובע מנטילת אמצעי זיהוי על בסיס קבוצתי, יפים הדברים הבאים, על אף שנאמרו בהקשר הספציפי של נתוני זיהוי גנטי דווקא:
| "?[B]y mandating invasive searches and seizures of entire groups of people, not on the basis of any individualized suspicion but rather on the supposition that, as a statistical matter, the entire group is 'at risk' of future criminal behavior, DNA registration laws fundamentally alter the historic constitutional relationship between government and its people, which is premised on the principle that the individual has the right to be let alone unless the government can articulate a specific reason for believing that that particular person poses a particular threat." |
שמירת מידע גנטי במאגר – פגיעה בפרטיות
כאשר המידע השמור במאגר הוא מידע גנטי, הרי שהפגיעה בפרטיות היא חמורה אף יותר, והפוטנציאל לניצול לרעה גובר. הדנ"א כולל אינפורמציה רגישה ורחבה ביותר אודות האדם – על תכונות פיזיות, מחלות, סיכונים למחלות עתידיות, ואף תכונות אישיות שונות. בידיים הלא נכונות – כגון מעבידים או חברות ביטוח – מידע גנטי עלול להוות בסיס לאפליה קשה3. ברגע שמאגר קיים, לא ניתן לנבא לחלוטין כיצד ישתמשו בו בעתיד, גם אם יש ערובות טובות מאד לשמירה על הסודיות.
אף אם יושמדו הדגימות הביולוגית, כפי שנציע להלן, ויישמרו רק ה"פרופילים הגנטיים" המופקים מהן, עדיין מדובר במידע רגיש. כבר היום, הפרופיל הגנטי יכול לשמש לקביעת יחסי הורות ומשפחה. נטען על ידי מציעי החוק כי מעבר לכך, אין בפרופיל כל מידע גנטי עודף. עם זאת, מבדיקה שערכנו עם מומחים בתחום עולה, כי הנחה זו אינה מדוייקת. אכן נראה, כי נכון להיום אין אנו מבינים את משמעותם המדויקת של האתרים בדנ"א, שישמשו לקביעת הפרופיל הגנטי. עם זאת, על אף שנהוג לקרוא לאתרים אלו "junk DNA", הם אינם "junk" בכלל – וזה רק עניין של זמן עד אשר נוכל לעמוד על תפקידם המדויק. ההצעה למנות ועדת מומחים מיוחדת, אשר תקבע את האתרים שישמשו לקביעת הפרופיל הגנטי, מתוך מגמה להבטיח, כי לא ייבחרו אתרים הכוללים מידע גנטי עודף, היא הצעה טובה מאד ומבורכת. אולם, אין בה כדי לנטרל לחלוטין את האופי הרגיש של המידע, בו אנו עוסקים.
הערותינו בקשר לסעיפי הצעת החוק
להלן עיקר הערותינו בקשר לסעיפי הצעת החוק. לאור מרכזיותו, נעמוד קודם על הבעיות שבסימן ב` לפרק ג`, העוסק בסמכות הנטילה.
סימן ב` לפרק ג` המוצע – הסמכות ליטול אמצעי זיהוי לשם שמירה במאגר
הצורך בבחינת כל מקרה לגופו
על פי הצעת החוק, המשטרה תהיה מוסמכת ליטול אמצעי זיהוי בסיסיים – לרבות טביעות אצבע וטביעות כפות ידיים – מכל אדם, אשר נחשד, הואשם או הורשע בעבירה מסוג עוון או פשע. בנוסף, המשטרה תוכל ליטול דגימות ביולוגיות – לשם הפקת פרופיל גנטי ושמירתו במאגר – מכל מי שנחשד, הואשם או הורשע באחת העבירות המנויות בתוספת.
הכללת חשודים ונאשמים בהסדרים אלו מעלה בעיות מיוחדות, עליהן נעמוד בהמשך. אך גם כאשר אדם מורשע בעבירה חמורה, הוא אינו מאבד את זכויות האדם הבסיסיות שלו. הוא אינו מאבד את זכותו לשלוט על הנעשה בגופו והוא אינו מאבד את זכותו הבסיסית לפרטיות. קביעה גורפת, המאפשרת נטילה אוטומטית של אמצעי זיהוי מכל מי שהורשע בעבירה זו או אחרת, תביא לפגיעה שרירותית בזכויות יסוד אשר אינה עומדת במבחן החוקתיות.
לאור התועלת הרבה שיכולה לצמוח מהקמת מאגר נתוני זיהוי אנו מסכימים, שבנסיבות מסויימות אכן מן הראוי להתיר סטייה מהעיקרון הבסיסי, כי אין מחפשים בגופו של אדם, אלא אם הדבר נדרש לשם חקירת עבירה קונקרטית בה הוא חשוד. עם זאת, לא ניתן לוותר על החובה לבחון כל מקרה לגופו. כאשר מוכח לגבי אדם ספציפי, אשר הורשע בעבירה חמורה, כי קיימת סכנה כי הוא עצמו עלול לבצע עבירות דומות בעתיד, ניתן להצדיק את הפגיעה הכרוכה בנטילת אמצעי הזיהוי שלו ובשמירתם. על מנת להבטיח, כי כל מקרה ייבחן באופן אינדיווידואלי ובהליך הוגן, מן הראוי להתנות את סמכות הנטילה בצו שיפוטי אינדיווידואלי, אשר יינתן במסגרת גזר הדין.
הדרישה לקיים בחינה פרטנית של כל מקרה ומקרה היא חשובה במיוחד ככל שמדובר בנתוני זיהוי גנטי. בהקשר זה ניתן לקבל השראה מהחוק הקנדי הפדראלי, המאפשר נטילת דגימה ביולוגית מאדם לשם שמירתה במאגר אך ורק אם הורשע4 בעבירה חמורה ובהתאם לצו שיפוטי.
הסבר מפורט למצב המשפטי בקנדה והתפתחויות החקיקה שם ניתן למצוא ב- Michael Zigayer, "Establishment of a National DNA Data Bank"
www.barreau.qc.ca/congres/2001/pdf/10-zigayer-en.pdf.
סמכויות הנטילה והשמירה של הדגימות מוסדרות ב
– Criminal Code הקנדי, וכן ב- DNA Identification Act. ניתן לעיין בדברי החקיקה באתר האינטרנט של משרד המשפטים הקנדי: http://laws.justice.gc.ca/en. יצויין, כי החוק הקנדי מאפשר נטילת דגימה ביולוגית מחשוד, אם הדבר נדרש לשם חקירת עבירה קונקרטית.
החוק הקנדי מבחין לעניין זה בין שני סוגים של עבירות: primary designated offences (עבירות חמורות ביותר, בעיקר עבירות מין ואלימות) ו-secondary designated offences (עבירות מין ואלימות נוספות וכן עבירות רכוש חמורות)5. כאשר אדם מורשע ב-primary designated offence, בית המשפט חייב להוציא צו לנטילת הדגימה, אלא אם שוכנע, כי תהיה מידה גסה של חוסר מידתיות בין השפעת הצו על פרטיותו וביטחונו הגופני של העבריין, לבין אינטרס הציבור6 7. כאשר אדם מורשע ב-secondary designated offence, שיקול הדעת הניתן לבית המשפט רחב יותר ועליו להחליט עד כמה נטילת הדגימה תשרת את אינטרס הציבור בעשיית הצדק. בהקשר זה, על בית המשפט לשקול את עברו הפלילי של המורשע; את טיב העבירה ונסיבות ביצועה; ואת ההשפעה שתהיה לצו על פרטיות המורשע וביטחונו הגופני. כמו כן, על בית המשפט לנמק את החלטתו.8 9
הדרישה לצו שיפוטי בהקשר הקנדי באה בעקבות פסיקה של בית המשפט העליון שם, אשר הכירה בכך, שנטילה של דגימה ביולוגית כרוכה בפגיעה קשה ומיוחדת בזכויות יסוד, המוגנות ב- Canadian Charter of Rights and Freedoms.
ראו R. v. Stillman, 1997 1 S.C.R. 607 – בית המשפט העליון הקנדי דן שם במקרה בו המשטרה נטלה בכוח דגימות ביולוגיות מחשוד, לרבות תאים מחלקה הפנימי של הלחי; שער; ושער הערווה. החשוד באותה פרשה נעצר בשנת 1991, לפני כניסתו לתוקף של החוק, אשר היום מאפשר נטילה של דגימות מחשודים בנסיבות שונות, בהתאם לצו שיפוטי. בית המשפט פסל את השימוש בראיות שהושגו על ידי הנטילה בכוח, לאחר שקבע שהיתה פגיעה חמורה בזכויות יסוד של החשוד לפרטיות ולביטחון גופני. ניתן לעיין בהחלטה באתר: www.hrcr.org/safrica/freedom_security/stillman.html.
הצורך בהשמדת נתוני הזיהוי במקרה של הפיכת ההרשעה
מן הראוי לקבוע, כי במקרה של הפיכת הרשעתו של אדם, אם במסגרת ערעור ואם במסגרת משפט חוזר, יושמדו כל אמצעי הזיהוי אשר נלקחו ממנו, ויימחקו מן המאגר באופן אוטומטי.
נטילת אמצעי זיהוי מחשודים ונאשמים – פגיעה חמורה בעקרונות יסוד של שיטתנו המשפטית
אנו מודאגים במיוחד מההצעה לאפשר נטילת אמצעי זיהוי של בני אדם לשם שמירה במאגר, אך משום שנחשדו או הואשמו בביצוע עבירה. הצעה זו עומדת בניגוד מוחלט לעקרון חזקת החפות ונסמכת על ההנחה הפסולה, שניתן להתייחס אל חשודים ונאשמים כאל עבריינים. בהקשר זה יובהר, כי כאשר נטילת דגימה או אמצעי זיהוי נדרשת כחלק מהליך החקירה, מוסמכת המשטרה לנטלה בהתאם לדיני החיפוש הרגילים (ובפרט חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-חיפוש בגוף החשוד), התשנ"ו-1996 (להלן, "חוק החיפוש").
הודגש בהצעה, כי ההשראה להכללת חשודים ונאשמים בהסדר נתקבלה מהמודל האנגלי, המתיר נטילת דגימה מכל מי שנחשד בעבירה שהיא בבחינת "recordable offence". בהתאם לתיקון לחוק שהתקבל בשנת 2001 כחלק מה- Criminal Justice and Police Act 2001, הדגימה נשמרת גם במקרה של סגירת תיק החקירה או זיכוי. הסדר בלתי ראוי זה – אשר אין לו אח ורע בכל העולם – זכה לביקורת חריפה מצד ארגוני זכויות אדם באנגליה. כך, למשל, הביע ארגון "Liberty" את התנגדותו הנחרצת לתיקון:
| "Retention of DNA and fingerprints from innocent people?We oppose this provision as another infringement for basic rights of individuals. The taking and retention of DNA and fingerprint samples infringes individuals' right to privacy?There is no logical difference between this and the compilation of a mass DNA base of all individuals. Neither could be said to be a proportionate infringement of individuals' right to liberty." |
לשם השוואה, בארה"ב הן המאגר הפדראלי והן מאגריהם של הרוב המכריע של המדינות מוגבלים למורשעים בלבד.
ה- "CODIS” הפדראלי הוקם במסגרת ה- DNA Identification Act משנת 1994, אשר התקבל כחלק מה- Violent Crime Control and Law Enforcement Act. חריג לכך ניתן למצוא במדינת לואיזיאנה, המאפשרת נטילת דגימות מחשודים בעבירות מין שונות והכללת נתוני הזיהוי שלהם במאגר. במדינת קליפורניה, ניתן ליטול דגימות מחשודים מסויימים, אולם הנתונים נמחקים במקרה של סגירת התיק.
בולטת בהקשר זה הקביעה בסעיף 14א(ב) המוצע, כי נתוני זיהוי שהופקו בעקבות נטילה בהסכמה ממי שאינו חשוד, לא ייכללו במאגר. אם הפגיעה היא מינימאלית, מדוע להשמיד אמצעי זיהוי, היכולים לתרום למשטרה בעתיד בפענוח עבירות? אם הפגיעה היא חמורה יותר, מדוע להכשיר אפליה כנגד חשודים ונאשמים?
קיים גם חשש, שמא עצם הכללת פרטיו של אדם במאגר תיתפס כעובדה, המעידה על מעורבות פלילית והמטילה עליו כתם בלתי מוצדק. אותם "גופים ציבוריים", אשר יקבלו מידע מהמאגר, עלולים להסיק מסקנות שליליות אודות האדם מעצם קיומם של נתוני זיהויו במאגר. הם עלולים להחליט, למשל, בשם המטרה הכללית של "מניעת עבירות" או מניעת פגיעה בביטחון המדינה, להיות זהירים במיוחד, ולהימנע מהעסקת אנשים, שפרטיהם מופיעים במאגר.
אף אם לא תתקבל עמדתנו, כי אין ליטול כלל אמצעי זיהוי מחשודים ונאשמים, אלא במסגרת דיני החיפוש הרגילים, לכל הפחות חובה לקבוע בחוק, כי אם ניטלו אמצעי זיהוי מחשוד או נאשם, הם יימחקו כעבור זמן קצר אם לא הוגש כתב אישום, או במקרה של זיכוי. בהעדר ראיות מספיקות להעמדת אדם לדין, ובהעדר קביעה שיפוטית כי ביצע מעשה חמור, אין כל הצדקה לפגיעה בזכויותיו.
הצורך בהגבלת היקף העבירות
העבירות הכלולות היום בתוספת להצעת החוק הן סחר בבני אדם לעיסוק בזנות; עבירות אלימות חמורה; עבירות תקיפה; עבירות מין; עבירות התפרצות ושוד; עבירות בקשר לרכב; עבירות סמים; ועבירות ביטחון.
מדברי ההסבר להצעה עולה, כי סמכות הנטילה הוגבלה לעבירות אלו בשלב הראשון, לא מטעמים עקרוניים, אלא על מנת להתמודד עם הקשיים התקציביים והארגוניים אשר יהיו כרוכים בהקמת המאגר. על פי ההצעה, השר לביטחון פנים יהיה מוסמך להרחיב את רשימת העבירות בצו, בהסכמת שר המשפטים ובאישור ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת.
נראה לנו, כי על מנת להבטיח כי הצעד הקיצוני של נטילת דגימות בכוח ושמירתן במאגר יינקט רק במקרים המתאימים, מן הראוי להגביל את הסמכות לעבירות חמורות, לא כצעד זמני, אלא כביטוי לגישה עקרונית. משום כך אנו סבורים, כי יש להתנות את שינוי רשימת העבירות בתיקון חקיקה. כמו כן, מן הראוי לצמצם את רשימת העבירות, בגינן ניתן ליטול אמצעי זיהוי שאינם גנטיים, לעבירות חמורות במיוחד (היום כלולות בתוספת עבירות שונות, שאינן מן החמורות, כגון "תקיפה סתם" (סעיף 379 לחוק העונשין). חשיבות מיוחדת נודעת לצמצום רשימת העבירות, כל עוד אין מתנים את הנטילה בצו שיפוטי אינדיווידואלי.
סעיף 3(2) להצעה – ה"גופים הציבוריים" אשר יהיו מוסמכים לקבל מידע מן המאגר
סעיף 11טו(ב) המוצע קובע, כי המשטרה תהיה רשאית להעביר מידע מן המאגר לשימוש גופים ציבוריים, לצורך המטרות המוגדרות בחוק.
סעיף 3(3) להצעה מגדיר "גוף ציבורי" לצורך העניין כרשויות תביעה; המרכז הלאומי לרפואה משפטית; צבא הגנה לישראל, שירות הביטחון הכללי; וכל גוף ציבורי אחר אשר יקבע שר המשפטים בצו.
סעיף זה פותח פתח עצום להרחבה בלתי מבוקרת של רשימת הגופים הציבוריים, אשר יהיו זכאים לקבל מידע מן המאגר, על פי שיקול דעתו הבלעדית של שר המשפטים. מן הראוי לקבוע בחוק רשימה סגורה של גופים ולהתנות כל הרחבה בתיקון חקיקה.
סעיף 3(3) להצעה – הגדרת נטילה של דגימת דם מזערית כחיפוש חיצוני
נראה לנו, כי אין מקום להגדיר נטילה של דגימת דם מזערית כ"חיפוש חיצוני". חוק החיפוש מבחין באופן ברור בין "חיפושים חיצוניים" – כגון נטילת ט"א, נטילת שערות, תצלומים של מראה הגוף, נטילת תאים מחלקה הפנימי של הלחי, מתן דגימות שתן ורוק, ועוד – לבין "חיפושים פנימיים" – כגון דגימות דם, הדמיות של פנים הגוף ועוד – הכרוכים בפלישה עמוקה יותר לתוך הגוף. בעוד שניתן להשתמש בכוח סביר כדי לבצע חיפוש חיצוני (למעט מספר חריגים) כאשר קיימת עילה לכך, לא ניתן לבצע חיפוש פנימי בכוח, וככלל חשוד ייחשב כמי שסירב לחיפוש פנימי אך ורק אם ניתן היתר שיפוטי לביצועו.
נטילה של דגימת דם, קטנה ככל שתהיה, היא פעולה החודרת באופן ממשי לתוך גוף האדם. מסיבה זו אנו מברכים על כך, שהצעת החוק קובעת, שלא ניתן יהיה לבצעה בכוח, וכי אדם ייחשב כ"סרבן" רק אם סירב לאחת מדרכי הנטילה האלטרנטיביות.
סעיף 11יא המוצע – סריקת טביעות אצבעות במהלך עיכוב
על פי סעיף 11יא(א) המוצע, שוטר המעכב אדם יהיה רשאי לבצע סריקה של טביעות אצבעותיו, אם קיים ספק בדבר זהותו. על פי סעיף 11יא(ב), סריקה כזו תהיה טעונה כביכול הסמכת המעוכב; אולם, אם המעוכב לא הסכים, יהיה השוטר רשאי לבצע את הסריקה תוך שימוש בכוח. סעיף 11יא(ג) מוסיף, כי מעוכב שסירב לסריקה, דינו כדין אדם שלא ציית להוראות העיכוב, וניתן לעצרו.
הסדר זה אינו סביר וסותר את רוח דיני העיכוב, המוסדרים היום בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. על פי סעיף 67(א) לחוק זה, ניתן לעכב חשוד במקום בנסיבות שונות, לשם בירור זהותו וביצוע חקירה ראשונית. על פי סעיף 67(ב) לחוק, ניתן לעכב חשוד לתחנת משטרה, בין השאר אם הזיהוי היה בלתי מספיק.
אם חשוד מסרב לביצוע סריקת טביעות אצבעות, וקיים ספק בדבר זהותו, ניתן על פי סעיף 67 לעכבו לתחנת משטרה. שם, בין השאר, ניתן לברר את זהותו – גם על פי הדין הקיים – באמצעות נטילה של טביעות אצבעות. אין כל מקום להסמיך את המשטרה, בנוסף על סמכות זו, לעצור אדם בשל כך בלבד שהוא אינו מסכים לסריקה או להסמיך כל שוטר בשטח לבצע סריקות בכוח.
בנוסף, על פי ההצעה, הסדר בלתי ראוי זה יחול גם על אנשים נוספים, מלבד חשודים, המעוכבים בידי המשטרה. על פי סעיף 68 לחוק המעצרים ניתן לעכב עד פוטנציאלי לשם גביית עדותו, ואם זיהויו לא היה מספיק, ניתן לעכבו לתחנת המשטרה. אין להסמיך את המשטרה לעצור אדם, אשר איננו חשוד, בשל סירובו לאפשר סריקת טביעות אצבעות, ואין אף מקום להתיר שימוש בכוח לשם ביצוע הסריקה.
זאת ועוד. על פי סעיף 69 לחוק המעצרים, שוטר רשאי לעכב אדם כל אימת ש"הוקנתה בחיקוק הסמכות לחפש במקום, בכליו או על גופו של אדם, או הסמכות לדרוש מאדם הצגת מסמכים". עיכוב כזה נועד אך "כדי לאפשר את החיפוש או העיון במסמכים"; מלבד זאת רשאי המעכב רק לדרוש מהאדם למסור את שמו ומענו. לפי הצעת החוק יוצא, שהמשטרה תוכל לנצל עיכוב מסוג זה גם כדי לסרוק טביעות אצבעותיו של אדם ולהשוות את הנתונים למאגר. המשטרה תוכל לבצע את הסריקה תוך שימוש בכוח ואף לעצור את מי שמסרב לה. כל זאת, כאשר על פי חוק המעצרים אין למשטרה אף הסמכות לדרוש ממעוכב על פי סעיף זה להתלוות לתחנת המשטרה. אין כל הצדקה להתיר למשטרה לסרוק טביעות אצבעותיו של אדם שאינו חשוד, אשר עוכב אך לשם בדיקת תעודות או רשיונות רכב, למשל, ולהשוות את נתוניו לנתונים שבמאגר.
סעיף 11יב המוצע – אמצעי זיהוי שניטלו ממקום או מחפץ או לפי כל סמכות אחרת
על פי סעיף 11יב(ב)(3) המוצע, ניתן לשמור נתוני זיהוי במאגר המשטרתי, אם הם הופקו מאמצעי זיהוי, אשר "ניטלו ממקום, מחפץ או מגופה, ובלבד שבעת הכללת נתוני הזיהוי במאגר, זהות האדם שאותו הם מזהים אינה ידועה, או שזהותו ידועה ולא נשללה אפשרות לקשר בינו לבין ביצוע עבירה."
סעיף זה מעניק למשטרה סמכות רחבה ובלתי מבוקרת לשמור במאגר נתוני זיהוי של בני אדם, אף אם לא נחשדו בביצוע עבירה. טול למשל מקרה של אדם, אשר מוזמן לחקירה במשטרה – לא באזהרה – ושותה כוס קפה או מעשן סיגריה בתחנה; על פי הסעיף המוצע, המשטרה תוכל להפיק נתוני זיהוי מהרוק שנותר על הכוס או על הסיגריה ולשמרם במאגר, כל עוד לא נשללה "אפשרות לקשר" בין האדם לבין "עבירה".
לעולם לא ניתן לומר, כי נשללה ה"אפשרות לקשר" בין אדם לבין ביצוע כל עבירה שהיא. למעשה, הסעיף פותח פתח להכללת נתוניו של כל כמעט אדם במאגר, ללא ידיעתו וללא כל קריטריונים מנחים.
בדברי ההסבר להצעה נאמר, כי מטרת הסעיף לאפשר הכללה במאגר של "נתוני זיהוי שהופקו מאמצעי זיהוי או מדגימות ביולוגיות, שניטלו ממקומות, מחפצים או מגופות, כגון דגימות דם או רקמות גוף אחרות אשר נמצאו בזירת העבירה" (הדגש אינו במקור). מן הראוי להגביל את הסעיף באופן מפורש לאמצעי זיהוי, שניטלו מזירת העבירה, וכן לקבוע, כי הנתונים יימחקו לאחר שנשללת קשר אפשרי בין האדם, אותו הם מזהים, לבין העבירה הספציפית הנחקרת.
מן הראוי להגביל באופן דומה את סעיף 11יב(ב)(2)(ב), המבקש לאפשר שמירת נתוני זיהוי, אשר הופקו מאמצעים שניטלו מאדם מכוח סמכות לפי "כל דין אחר", והמזהים אדם אחר.
"פרטי מידע נוספים"
על פי סעיף 11יב(ד) המוצע, ניתן יהיה לכלול במאגר "פרטי מידע נוספים", כפי שיקבע השר לביטחון פנים, בהסכמת שר המשפטים, "המתייחסים לנתוני הזיהוי הכלולים במאגר והנדרשים לצורך השימוש בו". מן הראוי לפרט בחוק עצמו את פרטי המידע שניתן לכלול במאגר, או לכל הפחות לחייב התקנת כללים, שיקבלו אישורה של ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת.
סעיף 11טו(א) המוצע – מטרות השימוש במאגר
סעיף זה קובע, כי משטרת ישראל רשאית לעשות שימוש במידע שבמאגר למטרות הבאות: "(1) לצורך חקירת עבירות, לרבות חקירה לצורכי חילוט רכוש, ולצורך הליך פלילי; (2) לצורך מניעת עבירות וסיכולן ולצורך מניעת פגיעה בביטחון המדינה; (3) לצורך אימות או בירור זהותם של אדם או של גופה, שזהותם אינה ידועה או מוטלת בספק, ולצורך איתור נעדרים או שבויים; (4) לצורך מחקר בקשר למטרות האמורות… שאושר בידי המפכ"ל או מי שהוא הסמיך לכך." מטרות אלו רחבות וגורפות מדי; האמירה הכללית, כי ניתן לעשות שימוש במידע שבמאגר לצורך "הליך פלילי"; "מניעת עבירות"; או "מניעת פגיעה בביטחון המדינה", אינה מטילה מגבלות ממשיות על הפעלת הסמכות.
שימוש במידע הגנטי לצורכי מחקר
חומרה מיוחדת נודעת לסעיף 11טו(א)(4) המוצע, המאפשר שימוש בנתוני הזיהוי שבמאגר לצורכי מחקר, אם המחקר נועד לאחת המטרות הכלליות של המאגר – ההליך הפלילי, לרבות חקירת עבירות; מניעת עבירות וסיכולן; מניעת פגיעה בביטחון המדינה; זיהוי אדם או גופה ואיתור נעדרים או שבויים.
אנו מתנגדים בתוקף להסדר זה. אין זה ראוי לעשות שימוש במידע גנטי שנלקח מאדם בעל כורחו לשם ביצוע מחקרים. ויודגש: גם אילו היתה דרישה פורמאלית להסכמת האדם, לא היה בכך כדי לרפא את הפגם; כאשר עצם הנטילה נעשית בכפיה, אין להסכמה הניתנת משמעות ממשית.
מעבר לכך, הסדר זה מעלה חשש שמא ייעשה שימוש במאגר על מנת לבצע מחקרים, שתכליתם חיפוש אחר קשר בין התנהגות קרימינאלית לבין תכונות גנטיות. מחקרים מסוג זה מעלים שאלות פילוסופיות כבדות משקל ועלולים להביא לפגיעות חמורות בזכויות אדם בשם ה"מדע". נראה לנו, כי יש לנהוג משנה זהירות בכל הקשור למחקרים כאלו, ובוודאי שאין לבצעם באמצעות מאגר משטרתי. חשש זה קיים גם אם אמצעי הזיהוי עצמם, לרבות הדגימות הביולוגיות, לא יועברו לידי החוקרים.
בהקשר זה יובהר, כי אנו מודעים לכך שסעיף 32 לחוק מידע גנטי, התשס"א-2002 קובע כבר, כי ניתן לעשות שימוש במידע גנטי המצוי בידי המשטרה לצרכים מחקריים. אולם נראה לנו, כי הסדר זה אינו רצוי, וכי מן הראוי לתקן את המעוות באמצעות הצעת החוק הנוכחית.
סעיף 11טו(ב) – העברת מידע ל"גופים ציבוריים"
על פי סעיף זה, "משטרת ישראל רשאית למסור מידע מן המאגר לידי גוף ציבורי, לשימוש למטרות המנויות בסעיף קטן (א), בלבד, במסגרת מילוי תפקידו".
כאמור לעיל, הצעת החוק משאירה פתח רחב להרחבת רשימת הגופים הציבוריים, אשר עשויים להיות זכאים לקבל מידע מהמאגר בהתאם לחוק. בנוסף על הצורך בהתניית כל הרחבה של הרשימה בתיקון חקיקה, יש להגדיר באופן ברור יותר את השימוש, שמותר לגופים הציבוריים לעשות במידע. כמו כן מן הראוי להבהיר, כי העברת המידע תהיה מותנית בבקשה פרטנית של הגוף הציבורי, המנמקת מדוע המידע הספציפי דרוש לו באותו מקרה.
סעיף 11טז המוצע – הצגת תצלומים מהמאגר
סעיף זה, המבקש לאפשר למשטרה לעשות שימוש רחב ובלתי מבוקר בתצלומים, הכלולים במאגר, יפגע אנושות בזכות האדם לפרטיות. על פי סעיף 11טז(א)(1), כל שוטר יוכל להציג תצלום מהמאגר "לציבור", למטרות הכלליות המנויות בסעיף 11טו(א) הנ"ל, אם "התצלום הוא של אדם שיש לגביו חשד שהוא קשור לעבירה שלצורך חקירתה, מניעתה או סיכולה נדרשת הצגת התצלום". כלומר, המשטרה תוכל לפרסם תמונתו של אדם, החשוד שהוא "קשור לעבירה" או אף "קשור" למעשה עתידי שטרם בוצע, אם הדבר יסייע בחקירת העבירה או מניעתה.
בנוסף, על פי סעיף 11טז(א)(2) ו-(3) שוטר יוכל להציג תצלום למטרות הכלליות המנויות בסעיף 11טו(א) הנ"ל, אם "הצגת התצלום נדרשת לשם בירור קשר אפשרי בין האדם המופיע בתצלום לבין עבירה נחקרת או עבירה שאותה מבקשים למנוע או לסכל, אף אם אין לגבי אותו אדם חשד, או לשם מסדר זיהוי תמונות, ובלבד שמתקיימים תנאים שונים, אשר ייקבעו בידי המפכ"ל בעניין דרכי הצגתו של תצלום באופן שיבטיח שהפגיעה בפרטיות לא תעלה על הנדרש.
על פי סעיף 11טז(ג), "גוף ציבורי" שנמסר לו תצלום יהיה רשאי אף הוא לעשות בו שימוש כאמור, בנוסף על המשטרה.
סעיף זה מאפשר למשטרה – וכן ל"גופים ציבוריים" אחרים – לעשות שימוש חופשי בתצלומים של בני אדם, ולהכפיש את שמם ברבים, למטרות כלליות ובלתי מוגדרות. הוא עלול להתפרש, למשל, כמאפשר למשטרה לפרסם תמונתו של חשוד בעיתון, יחד עם פרטי זיהויו, כאשר היא סבורה שהדבר יסייע בצורה כלשהי בחקירת עבירה או מניעתה. הוא עלול להתפרש אף כמתן סמכות בידי המשטרה לפרסם תמונתו של אדם, במטרה "למנוע" מעשה עתידי כלשהו. הסדר זה נותן ביטוי נוסף לתפיסה הפסולה, העוברת כחוט השני בהצעת חוק זו, ש"חשודים" הם בבחינת "עבריינים", בעלי זכויות פחותות מבני אדם אחרים.
מן הראוי לקבוע בחקיקה ראשית, ולא בפקודות משטרה, את התנאים האמורים להבטיח שהתצלומים יוצגו בדרך שאינה פוגעת בפרטיות מעבר לנדרש. בנוסף, אין כל הצדקה לקביעה, כי הסמכות להציג תמונתו של אדם, החשוד ב"קשר" לעבירה או לעבירה עתידית (בהתאם לסעיף 11טז(א)(1)) לא תהיה כפופה לתנאים אלו.
אולם חשוב מכך, יש להבהיר מפורשות בחוק, כי סמכות המשטרה להציג תמונה אינה כוללת את הסמכות לפרסמה ברבים (כגון בעיתונות, בתקשורת וכו`); אם רוצים להסמיך את המשטרה או גוף אחר לפרסם תצלום של אדם בנסיבות כלשהן, יש להגדיר בצורה מדויקת וברורה את המקרים המדויקים, בהם ניתן לעשות כן, ולהתנות את הדבר בכל מקרה בקבלת צו שיפוטי.
שאלת הדגימות הביולוגיות
כפי שהוסבר לעיל, גם הפרופיל הגנטי המופק מהדגימה הביולוגית כולל מידע רגיש. עם זאת ברור, כי היקף המידע המצוי בדגימה הביולוגית עצמה הוא רחב הרבה יותר. נראה לנו, כי לאור היקף המידע האישי האינסופי אותו ניתן להפיק מהדגימה הביולוגית, ואופיו הכל כך רגיש, מן הראוי לחייב את המשטרה להשמיד את הדגימות לאחר הפקת נתוני הזיהוי. אין לדעתנו בחשש, שמא בעתיד יתפתחו טכנולוגיות משוכללות יותר, הדורשות הפקה מחודשת של נתוני זיהוי, כדי להצדיק שמירת הדגימות, על כל הסכנות הכרוכות בכך.
עמד על כך ה- Privacy Commissioner of Canada:
| "?[K]eeping these samples is not necessary for identification, and raises serious privacy issues?.Some argue that it will be administratively more convenient and less costly to retain the offender's actual sample in a databank. It will also allow new forensic DNA identification technologies to be applied to existing samples without having to obtain new samples from the offender. However, retaining a databank of genetic samples from convicted offenders will inevitably attract researchers who want to analyze the samples for purposes that have nothing to do with forensic identification. This scientific curiosity, coupled with growing pressure to reduce crime by whatever means, no matter how intrusive, will almost certainly lead to calls to use samples to look for genetic traits common to 'criminals'?. The danger of ethically problematic research, coupled with our failure to deal with the storage of genetic information produced by such research, reinforces our call for extreme caution in assembling a collection of samples from convicted offenders. Administrative inconvenience and cost alone are insufficient to justify retaining samples." |
בהקשר זה יובהר, כי ניכרת בהצעת החוק ניסיון רציני להתמודד עם הקושי שבשמירת הדגימות. עם זאת ההיסטוריה מלמדת, כי מאגרים המוקמים כדי לשרת מטרות מוגדרות, מנוצלים עם הזמן למטרות אחרות. ריכוז של מידע גנטי כל כך רחב וכל כך מקיף בידי המדינה כרוך באופן טבעי בסכנה, שמא יתגלגל לידיים הלא נכונות וינוצל לרעה.
פרק ו` המוצע – חיפוש "בהסכמה" בגופו של אדם שאינו חשוד
הצעת החוק מבקשת לאפשר למשטרה לבצע חיפושים בגופם של אנשים שאינם חשודים, במטרה לבדוק קשר אפשרי לביצוע עבירה. ההצעה מתנה סמכות זו בקבלת "הסכמת" האדם לביצוע החיפוש.
אנו מתנגדים בכל תוקף להסדר זה, החותר תחת עקרונות היסוד של דיני החיפוש במדינת ישראל ופוגע קשות במערכת היחסים העדינה שבין הפרט לרשות. אם אין בסיס לחשד סביר כנגד אדם, אין כל מקום לדרוש ממנו, אף בהסכמה, לאפשר ביצוע חיפוש בגופו על מנת לבדוק קשר אפשרי לביצוע עבירה. המטרה המובהקת של הסעיף לאפשר למשטרה לבצע "genetic dragnets" – ליטול דגימות ממספר רב של אנשים, אשר אין לגבם כל חשד אינדיווידואלי, על מנת לפסול אותם כחשודים. כמודגש בדברי ההסבר להצעה, "המדובר למשל במקרים בהם קבוצת אנשים עונה על מאפייניו של מבצע העבירה כפי שעלו בחקירה… והחיפוש נדרש לשם אישור או הפרכה של קשר בין כל אחד מאנשי הקבוצה לבין ביצוע העבירה". אין מקום להתיר מסעי דייג מסוג זה במדינה דמוקרטית, המכבדת זכויות אדם12.
כאשר ביחסי שוטר אזרח עסקינן, אין משמעות ממשית לדרישת ה"הסכמה". אדם, הנחקר בידי המשטרה, אינו ממהר לסרב לשתף פעולה או להיענות לדרישות חוקריו. הוא אינו מצוי בסיטואציה, המאפשרת בחירה חופשית מרצון. בנסיבות אלו, אין בהתניית ביצוע החיפוש ב"הסכמה" כדי להכשיר את הפגיעה בפרטיות.
ודוקו: סעיף 14 לחוק החיפוש קובע כבר היום, כי "הסכים בכתב אדם שאינו חשוד לחיפוש בגופו לצורך חקירת עבירה, והחיפוש הוא אחד החיפושים שבחוק זה, ייערך החיפוש בתנאים האמורים בחוק זה." עם זאת נראה, כי על פי פרשנותו הראויה תכלית הסעיף לאפשר למשטרה לבצע חיפושים בהסכמה באנשים, המעוניינים לסייע לחקירה – כגון נפגעי עבירה או עדים פוטנציאליים – ולא לאפשר קיום "מסעי דייג" לאיתור חשודים.
קטינים ו"מוגבלים בכושר שכלי"
סעיף 14ב המוצע מבקש לקבוע, כי הסכמתו של אדם שאינו חשוד לביצוע חיפוש בגופו תהיה טעונה אישור אפוטרופסו, אם הוא קטין או אם קיים חשש שמא הוא מוגבל בכושרו השכלי. עוד מבקשת ההצעה לקבוע, כי במקרה הצורך בית המשפט יהיה רשאי למנות אפוטרופוס לאדם לבקשת שוטר.
על פי הסעיף, לא תידרש הסכמת האפוטרופוס אם הוא החשוד, או אם בן משפחתו של האדם בו מבקשים לחפש הוא החשוד, ואם קצין משטרה סבור, לאחר התייעצות עם פקיד סעד, כי עלול הדבר לפגוע בטובת האדם או בטובת החקירה. כמו כן, לא תידרש הסכמתו, אם קיימות נסיבות אחרות אשר בגינן סבר קצין משטרה, בהתייעצות עם פקיד סעד, כי הדבר עלול לפגוע בטובתו של האדם.
מן הראוי להימנע מקביעה גורפת, כי כל קטין או אדם מוגבל בכושרו השכלי יהיה חייב באישור אפוטרופסו. האם כל מוגבלות שכלית, קלה ככל שתהא, אכן מצדיקה הכפפת החלטותיו האינטימיות של אדם בנוגע לגופו, לאישור אדם אחר? האם כל קטין אכן בלתי מסוגל להחליט עבור עצמו, אם לאפשר קיום חיפוש בגופו? יש לקבוע מנגנונים אשר יוכלו להבטיח, כי חסרי ישע לא ינוצלו לרעה לשם ביצוע חיפושים בגופם, אך יש לעשות זאת בדרך המבחינה בין מי שמסוגל לקבל החלטות כאלו, לבין מי שאינו מסוגל – ולא על ידי קביעות גורפות.
בנוסף, מתן סמכות רחבה ובלתי מוגדרת בידי בית המשפט למנות אפוטרופוס לאדם עלול להביא לפגיעה חמורה באוטונומיה הגופנית הבסיסית שלו. מן הראוי לקבוע, כי מינוי ייעשה אך ורק לאחר קיום שימוע נאות לנוגע בדבר, ולקבוע כללים ספציפיים לקיום ההליך, בדומה לאלו המופיעים בפרק השלישי לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962.
בנוסף, אין מקום להפקיד בידי קצין משטרה את שיקול הדעת להחליט, מתי לוותר על הסכמת אפוטרופוס, באותם מקרים בהם אכן אין האדם מסוגל להחליט עבור עצמו. מן הראוי להתנות את הדבר בהחלטה שיפוטית. בוודאי, שאין מקום לאפשר לקצין משטרה להחליט להימנע מקבלת אישור אפוטרופוס, בכל מקרה בו הוא סבור, כי "טובת האדם" או "טובת החקירה" מחייבים זאת.
סעיף 14ז(ב)(2) המוצע – גופים נוספים העוסקים בהפקת נתונים
על פי סעיף 14ז(א) ו-(ב)(1) להצעה, משטרת ישראל לא תמסור את הדגימות הביולוגית המצויות בידיה לגוף כלשהו, מלבד המרכז הלאומי לרפואה משפטית, אשר יעסוק בהפקת הנתונים מהדגימות. אולם, על פי סעיף 14ז(ב)(2) המוצע, "השר לביטחון הפנים, בהתייעצות עם הוועדה המאשרת, רשאי לקבוע גופים נוספים העוסקים בהפקת נתונים לזיהוי גנטי, שלהם תהא רשאית משטרת ישראל למסור דגימות ביולוגיות…"
הוראה זו פותחת פתח רחב להעברת דגימות ביולוגיות – הכוללות מידע גנטי רגיש ביותר – לגופים פרטיים, העלולים לעשות בו שימוש לרעה. גופים פרטיים אינם כפופים למנגנוני הפיקוח והבקרה, החלים על מוסדות המדינה. עובדיהם אינם כפופים לכללי המשמעת, אליהם כפופים עובדי ציבור, ומחוייבותם העיקרית אינה בהכרח לאינטרס הציבור. יש להשמיט לחלוטין סעיף קטן זה; אם בעתיד יתעורר הצורך לאפשר העברת דגימות לגופים מלבד המרכז הלאומי לרפואה משפטית, יש להתנות את הדבר בתיקון חקיקה, אשר יאפשר קיום דיון ציבורי.
סעיף 25- הוראות תחולה
סעיף 25(ב) מבקש לאפשר נטילת אמצעי זיהוי באופן גורף, מכל מי שהורשע אי פעם בעבירת מין. הסעיף אף מבקש לקבוע, כי אם אדם כזה לא התייצב לתחנת משטרה לאחר שזומן, ניתן יהיה לעכבו ואף לעצרו לשם ביצוע הנטילה.
סעיף זה פוגע באופן בלתי מידתי בעקרון תקנת השבים ובזכות לשיקום. הדעת אינה סובלת, למשל, כי אדם שהורשע לפני 15 שנה בביצוע עבירת מין – ומאז השתקם ונמנע מביצוע עבירות נוספות – יידרש היום להתייצב לנטילת דגימה ביולוגית. אף אם ייקבע בחוק – בניגוד לעמדתנו – כי ניתן ליטול דגימות ללא צו שיפוטי אינדיווידואלי, בוודאי שאין לאפשר זאת כאשר מדובר באדם, אשר הורשע בעבר וסיים לרצות את עונשו. לכל הפחות יש לדרוש, כי יהיה מדובר בעבריין מין מועד, אשר המשיך לבצע עבירות בשנים האחרונות.
לשם השוואה, החוק הקנדי מאפשר נטילת דגימות מעבריינים, שהורשעו עוד טרם כניסתו לתוקף, רק אם הוכרזו באופן אישי "עבריינים מסוכנים" בהתאם לחוק; אם הם הורשעו ביותר מעבירת רצח אחת; או אם הורשעו ביותר מעבירת מין אחת, ומרצים עונש של לפחות שנתיים מאסר13. הוראות מיוחדות חלות אף על אנשים, שהורשעו לאחר כניסת החוק לתוקף, אך בעבירות שבוצעו קודם לכן14.
סעיף 26 – הוראות מעבר
על פי סעיף 26(א) להצעה, משטרת ישראל תהיה רשאית להכליל במאגר נתוני זיהוי שהופקו מכל אמצעי הזיהוי שניטלו כדין לפני תחילת החוק. רק לגבי נתוני זיהוי גנטיים מוצע להגביל אפשרות זו לנתונים, לגביהם מתקיימים התנאים המהותיים הרגילים להכללתם במאגר. כלומר, המשטרה תהיה מוסמכת להכליל במאגר נתונים שהופקו מטביעות אצבעות, שניטלו כדין בעבר בכל הקשר שהוא.
אין מקום לסטות בהקשר זה מהעיקרון, אשר נקבע אף בהצעה עצמה, כי אין להכליל במאגר אלא נתונים, אשר הופקו בהתאם לסמכויות המיוחדות המתייחסות למאגר עצמו. כפי שנקבע, למשל, שטביעות אצבעות של עצורים ואסירים יוחזקו בנפרד, כך אין לאפשר לצרף למאגר נתוני זיהוי, אשר נלקחו בעבר בהקשרים אחרים.
בכבוד רב,
לילה מרגלית, עו"ד
