"כל אדם זכאי לזכויות ולחירויות שנקבעו בהכרזה זו, ללא אפליה כלשהי מטעמי גזע, מין, לשון, דת, דעה פוליטית או דעה בבעיות אחרות, מוצא לאומי או חברתי, קניין, לידה או מעמד אחר" (סעיף 2)
"הכול שווים בפני החוק וזכאים ללא אפליה להגנה שווה של החוק. הכול זכאים להגנה שווה מפני כל אפליה המפירה את מצוות ההכרזה הזו ומפני כל הסתה לאפליה כזו." (סעיף 7)
הזכות לשוויון היא מזכויות האדם החשובות ביותר והוכרה כזכות יסוד בישראל כבר במגילת העצמאות, שבה נקבע כי המדינה "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת גזע ומין". חמישים שנה לאחר ההכרה העקרונית הזו, ישראל היא אחת המדינות הבודדות במערב שלא עיגנו בחוק את זכותו של אדם לשוויון בכל תחומי חייו.
על פי פסיקת בג"ץ למדינה אסור להפלות, אולם בהעדר הגנה חוקתית, איסור זה אינו חל כאשר החוק מתיר, ישירות או בעקיפין, להפלות. יש הגורסים כי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מעניק הגנה חוקתית לזכות הפרט שלא להיות מופלה על ידי המדינה, לכל הפחות כאשר מדובר באפליה על רקע קבוצתי, כגון על בסיס לאום ומין, אולם עניין זה טרם הוכרע על ידי בתי המשפט. מכל מקום, הגנה זו אינה חלה על חוקים שנחקקו לפני חוק היסוד (כלומר עד שנת 1992).
ראוי לציין כמה צעדים חשובים מהשנים האחרונות:
- ב-1992 קבעה הכנסת לראשונה, בתיקון לחוק החברות הממשלתיות, את עיקרון ההעדפה המתקנת, המחייב נקיטת צעדים יזומים להבטחת ייצוג הולם לקבוצה הסובלת מתת-ייצוג. חוק זה, ובמיוחד פסיקת בג"ץ שבאה בעקבותיו, הכניס למציאות הישראלית את ההכרה בעקרון ההעדפה המתקנת, שהוא בעל חשיבות רבה בתיקון הפליה היסטורית.
- התקדמות חשובה היתה חקיקתו של חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, ב-1995, האוסר להפלות אדם בקבלה לעבודה, בתנאי העבודה ובתנאי הפרישה, מטעמים של לאום, ארץ מוצא גיל, מין, מצב משפחתי, נטייה מינית, אמונה, השקפה, והשתייכות מפלגתית.
- חוק נוסף שחולל מהפכה הוא חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, שחלקו הראשון התקבל בכנסת ב-1998 וחלקו השני נמצא עדיין בהכנה לקראת הבאתו לאישור הכנסת. בחוק זה נקבע איסור הפליית אנשים עם מוגבלות בתעסוקה והוטלה חובה על מעבידים לפעול לקידום ייצוג הולם של אנשים עם מוגבלות במקום העבודה ולביצוע התאמות נדרשות. החוק הטיל חובה להנגיש את שירותי התחבורה הציבורית לאנשים עם מוגבלות וכן הקים נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות.
לצד ההתקדמות שתיארנו לעיל חשוב לציין כי אין בישראל חקיקה המגנה על הפרט מפני אפליה מצד גורמים פרטיים – להבדיל מן המדינה – למעט איסור האפליה בתחום התעסוקה, כאמור לעיל. כך, אין איסור בחוק על אפליה במתן שירותים ובגישה למתקנים ציבוריים – למשל מקומות בילוי – ואין חוק האוסר על אפליה בתחום הדיור. בתחומים אלה קיימת אפליה קשה, בעיקר כלפי אזרחים ערבים, וכלפי בעלי "חזות מזרחית". בתחום התעסוקה, בו קיים כאמור איסור חוקי, קיימת בעיה קשה של העדר אכיפה מטעם המדינה שיבטיח יישום חוקים אלה.
הפגיעה הקשה ביותר בעקרון השוויון בישראל היא האפליה על רקע לאום, של אזרחי ישראל הערבים, וקשה ביותר האפליה והמצוקה של האזרחים הבדואים. פערים קשים בחינוך, ברמת הדיור והמחיה קיימים גם בתוך האוכלוסייה היהודית בישראל, בין יוצאי אירופה-אמריקה לבין יוצאי אסיה-אפריקה. הנטייה הגוברת בישראל של הפרטת שירותים חברתיים, תורמת להנצחת פערים אלה.
