יונתן ברמן וחני בן ישראל
לפני כחודש התבשרנו כי ועדת בראון, שהוקמה לפי דרישת סיעת שינוי בעת המשא ומתן הקואליציוני, סיימה לגבש את הצעת החוק בנוגע לרישום זוגיות. תכליתה של הצעה זו, שבגיבושה השתתפו חברי כנסת מכל סיעות הקואליציה (משינוי ועד המפד"ל), היא קביעת הסדר משפטי חדש – "ברית זוגיות" אזרחית; הסדר שנועד מעיקרו להקנות לבני זוג שאינם יכולים (או אינם מעוניינים) להינשא לפי דינם הדתי את אותן זכויות המוקנות לבני זוג הנישאים על פי הדין הדתי.
ההגדרה הקבועה בחוק, ולפיה ברית זוגיות היא "הסכם בין איש ואשה", מאפשרת לכל שני אנשים המעוניינים בכך לבוא בברית זוגיות. בעצם, כמעט לכל שני אנשים. אם אותם שני אנשים הם שני גברים או שתי נשים, הם לא יוכלו לעשות כן. בכך החוק, המתחזה לחוק מתקדם ושוויוני ולכזה שמטרתו המוצהרת היא תיקון קיפוח נמשך, מדיר במפורש קבוצה שלמה של בני אדם. מאלה נמנעת האפשרות לזכות בהכרה, ואף בזכויות, שבהן יזכה כל זוג אחר.
הדרתם של בני זוג מאותו המין מההסדר החקיקתי החדש לא רק יוצרת תוצאה מפלה גרידא. כוחה רב מכך. מההצעה משתמע, במובלע, שהזוגיות שמקיימים בני זוג מאותו המין היא זוגיות נחותה ופחותת מעמד, וכי לחיי השיתוף הרגשי והכלכלי השוררים בין בני זוג כאלה אין כל ערך. בכך השפעת ההצעה אינה נעצרת בשלילת הטבות מטריאליות, שאותן המדינה סבורה כי ראוי להעניק לבני זוג, אלא יוצרת משטר זוגיות המבוסס על השקפת עולם הומופובית.
שערו בנפשכם מה רבה היתה המהומה לו היתה מונחת על שולחן הכנסת הצעת חוק הקובעת כי כל שני אנשים המעוניינים בכך יוכלו לבוא בברית זוגיות, זולת מזרחים או זולת רוסים. שערו בנפשכם כי התואנה לקביעת הסדר גזעני ומפלה מסוג זה היתה כי טרם בשלה השעה להכרה באנשים אלה כבני זוג, ומשכך, יש לאפשר כשלב ביניים לקבוצות אחרות באוכלוסייה, אלה שביחס להן שורר "קונסנסוס חברתי", לעשות כן.
ואולם, בנאום שנשא במצעד הגאווה ניסה שר המשפטים לשכנע את קהל ההומואים, הלסביות, הביסקסואלים והטרנסג`נדרים שנכחו במקום, שהחוק ישפר את מצבה של הקהילה. "תעזרו לנו להעביר את החוק, ואחר כך נעזור לכם להיכנס אליו", אמר השר בנאומו. אמירה זו אינה אלא ניסיון רטורי להטעות את אותו קהל, או למצער אי הבנה של הצעת החוק ושל המצב החוקי שישרור לאחר קבלתה.
ראשית, סעיפי החוק המגדירים את "ברית הזוגיות" כהסכם בין "איש ואשה" משוריינים. לאחר קבלת החוק לא יהיה אפשר לשנות את ההסדרים הקבועים בסעיפים אלה, אלא רק ברוב של 61 חברי כנסת. שנית, טענה זו מתעלמת לחלוטין מהאפשרות, הסבירה למדי, שלאחר קבלת החוק לא תהיה למחוקק ולבתי המשפט כל סיבה נראית לעין (למעט הבטחת זכויותיהם של בני זוג מאותו המין) להוסיף ולהבטיח את זכויותיהם של ידועים בציבור. התפתחות מוסד הידועים בציבור בישראל היא זו שתמיד היוותה בסיס לקידום ולהשוואה של זכויות בני זוג מאותו המין. מעתה, לאחר שייפתרו בעיותיהן של כל אותן קבוצות שהזוגיות בהן לא זכתה להכרה, תיעצר אף התפתחות מוסד זה.
אולי האירונית ביותר היא העובדה שלאחר חקיקת החוק תיהפך ישראל למדינה היחידה בעולם שהקימה משטר חלופי של רישום זוגיות שאינו כולל בני זוג מאותו המין. בכל שאר המדינות שבהן נקבעה חלופה זו נעשה הדבר כדי להבטיח את זכויותיהם של בני זוג מאותו המין, שאינם יכולים להינשא. אין אלא להצטער שחוק בעל פוטנציאל כה רב ליצור שינוי דרמטי במצב המשפטי הנוהג, ולתקן עיוותים רבים שנגרמו בעטיו לקבוצות רבות, שואף לעשות כן מתוך הנצחת האי-שוויון הקיים ומתן לגיטימציה לאפליה ולדעות קדומות והומופוביות.
יונתן ברמן הוא משפטן באגודה לזכויות האזרח; חני בן ישראל היא רכזת התחום המשפטי באגודת ההומואים, הלסביות, הביסקסואלים והטרנסג'נדרים
פורסם בעיתון "הארץ", 22.7.04
