התאספנו כאן היום כדי להעלות את זכרו של מיכאל ברגר זכרונו לברכה. ואכן, מיכאל מלווה את האגודה לזכויות האזרח כמעט מיום היוולדה. בדיקה מהירה מגלה כי הוא החבר היציב ביותר בה. רוב אלה שהיו אתנו בתחילת הדרך כבר אינם פעילים ממש וגם במהלך תקופת פעילותם היו בה הפסקות, כאשר היו בחו"ל או עסקו בעניינים תובעניים אחרים. לא כך מיכאל. האגודה לזכויות האזרח הייתה תמיד אחד מן העניינים הקרובים יותר ללבו, ומאז הצטרפותו ועד ימיו האחרונים היה שותף מלא ועקבי בפעולותיה. לכן אין זה פלא שברגר נשא עמו חלק ניכר מאוד של הזיכרון הקולקטיבי שלנו.
בימים הראשונים, באמצע שנות השבעים, רוב חברי האגודה נהיו מהר מאוד פעילים ובעלי תפקידים בה. מיכאל לא היה יוצא מן הכלל, וכבר משנתו השנייה כחבר היה חבר הנהלה, ובשנת 1980 אף כיהן כיו"ר ההנהלה.
שמו של מיכאל לא נפקד מאף אחד מן הדוחות השנתיים שהוציאה האגודה. רוב שנותיו הוא כיהן כחבר בהנהלה, ותרם בה מניסיונו העשיר. צריך לזכור כי בשנים הראשונות היה זה תפקיד תובעני מאוד, שכן לא היו לצד חברי ההנהלה חברי צוות מסורים הממלאים את עיקר התפקידים והפעולות באגודה. היום קשה אף להיזכר שהיה צורך בתפקיד של מזכיר ההנהלה, שמיכאל מילא בשנת 4-1983, והמשיך למלא כמזכיר כבוד עד 1988. עוד פרק בהיסטוריה שלנו עולה מן העובדה כי בשנת 9-1988 היה מיכאל מבקר האגודה, ובפעם הבאה בה ניאות למלא את התפקיד החיוני הזה היה כבר יו"ר וועדת הביקורת (בשנים 1994-1996). כל זה עוד היה בזמן שלא היה לאגודה מבקר פנים, וגופי הביקורת ההתנדבותיים נשאו בכל נטל עבודת הביקורת.
גם לאחר שסיים את תפקידו כיו"ר ועדת הביקורת לא חדל מיכאל ממעורבותו הגדולה בעבודת האגודה. הוא היה משקיף ובעל תרומה גדולה בעבודת הוועדה המשפטית, העוסקת בדיונים ובהחלטות בנושא המדיניות המשפטית של האגודה, והיה שותף פעיל בהרבה היבטים של העבודה. בשנת 1999 נבחר להיות "יקיר האגודה" בשל תרומתו הייחודית. עד היום הוא הראשון והיחיד המחזיק באות הערכה זה.
ביובל השלושים של האגודה, בשנת 2002, שוב הוענק למיכאל אות כבוד – אות המייסדים. הפעם הוא זכה בו יחד עם עוד כמה מאתנו, שהיו באגודה בשנותיה הראשונות. אך שוב, רובם היו אנשים שכבר זמן רב לא היו פעילים בה. מיכאל היה יוצא דופן בכך שליווה את האגודה מיומו הראשון בה ועד יומו האחרון.
לא אעשה צדק למיכאל אם אקדיש את כל דבריי כאן לקשר שלו עם האגודה. מיכאל, כפי שקל היה לזהות ממבטאו החזק, לא היה יליד הארץ. הוא נולד בברלין ב-13 בנובמבר 1925, ועלה ארצה עם משפחתו כבר בשנת 1933, בין אלה שלא המתינו לראות מה ילד יום ולא חשבו שהיטלר רק מדבר. על רקע זה, המבטא ששרד קצת מפתיע. מיכאל למד בבית הספר שליד האוניברסיטה במהדורה ראשונה שלו (יחד עם מיכל זמורה-כהן). משפחתו הייתה חלק מן הדור של היקים שהצטרפו לבניית המדינה. במלחמת העולם השנייה שירת כעוזר מטאורולוג בחיל התעופה הבריטי, בעיקר בעיראק וכן באיראן ובבחריין. כחייל משוחרר קיבל מלגת לימודים משלטונות המנדט ונסע ללמוד כלכלה באברדין שבסקוטלנד. הוא חזר לאחר קום המדינה והתגייס לצה"ל בו שירת כעוזר היועץ הכספי לרמטכ"ל. משהשתחרר עבר למשרד האוצר, בו עבד באגף התקציבים ובאגף מטבע חוץ. בתקופה זו אף נישא לרעייתו, שולמית לבית בר. במקביל לעבודתו למד משפטים באוניברסיטה העברית. לאחר התמחות אצל מישאל חשין בפרקליטות המדינה עבר לעבוד במשרד מבקר המדינה. מקום עבודתו האחרון היה הרשות לניירות ערך, שם שימש כסגן היועץ המשפטי עד ליציאתו לגמלאות.
כל ימיו הבוגרים (למעט המלחמה והלימודים) הוא חי, גר ועבד בירושלים. הוא אהב אותה אהבה רבה (ואף היה יו"ר הסניף הירושלמי לשנה אחת בתחילת שנות התשעים). הקבר שבו נקבר, על הר הזיתים, מול הנוף העוצר נשימה של העיר שאהב, היה מיועד לאמו ז"ל. אלא שחלקות הקבר נקנו, ובני משפחה נקברו בהן, לפני מלחמת העצמאות. אמו של מיכאל נקברה בקבר אחר, בשנים שבהן לא הייתה לנו גישה אל הר הזיתים. סיפור שכזה.
בכל שעשה, מיכאל היה אדם מחויב באופן מלא ועמוק. יותר מזה, הוא ידע להבחין היטב בין מחויבות לאידיאל אוניברסלי כגון זכויות האדם לבין מחויבויות אחרות. מכתביו הרבים לבימות ציבוריות הדגימו אדם אכפתניק, כזה שאינו מסתפק בקיטורים על מצבנו בלילות ששי ואף לא בפעילות הרבה באגודה ובארגונים אחרים. חלקם עסקו בזכויות האדם, אבל חלק ניכר עסקו גם בעניינים של מדיניות ובעניינים פוליטיים, ומעולם לא היה לו כל קושי להבחין ביניהם היטב. יותר מזה – מחויבותו לזכויות האדם הייתה לא רק מלאה אלא גם שלמה, ונבעה מגישה עקבית של הומניזם וליברליזם. הוא היה מאלה מבינינו שכל משפחת הזכויות הייתה חשובה בעיניו, ולא רק אלה שהייתה להם נגיעה פוליטית או חברתית. זכויות עצירים ונאשמים היו חשובות כמו הזכות לחופש ביטוי, ואלה לא היו חשובות יותר מזכויות חולים בכלל וחולי נפש בפרט. הוא גם היה שותף לעמדתם של אלה שהקפידו להגן על זכויות בכל הקשר, בין אם היו אלה זכויות של אנשי שמאל ובין אם היו זכויות של אנשי ימין. בכל הוויכוחים הפנימיים האלה היה למיכאל קול עקבי וברור.
הייתה במיכאל לא רק מחויבות גבוהה אלא גם הוגנות בסיסית, שלא קל למצוא אותה במקומותינו. היא באה לידי ביטוי הן בעמדותיו בעניינים ציבוריים והן ביחסי האנוש שלו. הייתה לו היכולת הנדירה להתנתק מעמדותיו הוא ולא לרתום את העקרונות הגדולים לשירות מטרות פרטניות. והייתה בו הגדולה המאפשרת להתווכח בנחישות אבל גם להודות בטעות. הוא היה ישר לחלוטין, ותמיד ידעת היכן אתה עומד איתו.
אתן שתי דוגמאות. מיכאל התלבט לגבי העמדה בה עליו לנקוט בדיון מפלגתי, שבו הוא סבר כי היה למפלגה ניגוד עניינים. מצד אחד הוא לא היה נאיבי, וידע שקשה לוותר על אינטרס חשוב רק בשל עניינים של מראית פני הצדק. מצד שני, היה לו חשוב מאוד לדרוש כי מראית פני הצדק אכן תישמר. הוא לא סבל סטנדרטים כפולים גם כאשר אלה ננקטו על ידי הגוף אליו היה הוא עצמו שייך. בכך הוא הדגים נטייה שליוותה אותו בהרבה דיונים שלנו. בדרך כלל, כאשר מישהו מבקר אותנו, אנחנו נוטים להיכנס למגננה. מיכאל ידע להבחין בין מקום שטעינו בו ובין מקום שצדקנו, להודות על הטעות ולהגן בנחישות על הצעדים הנכונים. כך היה לגבי הצורה החובבנית משהו בה טיפלנו בעניין חלוקת תעודות הזהות הכפויה בגולן, וכך היה גם בדיונים הקשים שהיו לנו לגבי היחסים עם FIDH. היה לו האיזון הנכון בין נכונות לביקורת עצמית, יחד עם חוסר התבטלות בפני טענות של המבקרים. האיזון הזה היה נחוץ מאוד כאשר עסקנו בנושאים רגישים אלה.
לפני כמה שנים השתתפתי בתוכנית רדיו ששודרה זמן מסוים במקום "דין ודברים" של משה נגבי. מיכאל לא אהב את העובדה, וסבר כי הדבר מהווה חיזוק להחלטה להוריד את דין ודברים מהשידור. הוא לא התעצל, ולא נרתע, והתקשר על מנת להביע בפניי את הסתייגותו. לדעתו, אדם המכבד את עצמו, הסובר כי נעשה עוול לנגבי ולעניין בהורדת תוכניתו, לא צריך היה להשתתף בתוכנית ה"מתחרה". ניהלנו שיחה קצרה. אמרתי כי לא הייתי ערה כאשר קיבלתי את ההזמנה למורכבות הזו, אולם כי אף אם הייתי ערה לה לא הייתי מסכימה עם טרונייתו. טענתי כי אף אם היה פגם בהחלטה להוריד את תוכניתו של נגבי – אין מקום לענוש את הציבור בהחרמת תוכנית חלופית, אלא מותר לכל אדם לעשות שימוש בבמות הזמינות לו ולהביע עמדותיו. מוטב שתובענה עמדות חשובות בדיון הציבורי ולא תהיה השתקתן רק בשל חרמות.
עד כאן הסיפור מוכיח כי מיכאל לא היה נרתע מלהוכיח אדם בפניו על טעות שעשה. אין זה מעט. רבים מסתפקים בביקורת מאחורי גבו של אדם, בלי לתת לו את הכבוד של אפשרות להגיב. (ומיכאל גם היה משבח על דברים שאהב). אבל היה כאן יותר מזה. לאחר כמה ימים מיכאל התקשר שוב, ואמר כי שמח על השיחה, חשב על הדברים, והוא מבין את עמדתי.
מי שליווה את מיכאל באגודה לאורך זמן יודע שבנוסף למסירות ולאמינות הבלתי נדלות שלו היו לו עוד תכונות משובחות לא מעטות. אחת מהן קשורה ליכולת שלו להתנתק מן המיידי. למרות שהיה איש ערכי ביותר, ובעל תחושת צדק מפותחת, והגיב מייד ובעוצמה על גילויים של אי צדק או של שחיתות, הייתה בו גם אירוניה. גם אירוניה עצמית. הן כלפי עצמו אישית והן כלפינו באגודה. אסתפק בדוגמא אחת, שוב למען ההיסטוריה שלנו באגודה.
בחירת מנכ"ל (כאשר כבר היה לנו כזה, מאז אמצע שנות השמונים) הייתה תמיד עניין קשה. בשנים הראשונות לא נחלנו בעניין הזה הצלחות גדולות. אולי לא היה בכך פלא גדול. כל המתנדבים העיקריים התעניינו מאוד בזכויות אדם וידעו אפס בניהול ובכוח אדם. בחרנו אנשים נחמדים, אבל גם הם לא ידעו הרבה בניהול. מיכאל היה אוהב להזכיר לנו כי לאחר שורה של אכזבות הייתה חברת הנהלה שהציעה לגשת לנושא באופן מקצועי. לא להסתפק בקריאת בקשות והמלצות וברשימה קצרה ובראיון אישי, אלא לעשות סדנא מקצועית יחד עם אנשי מקצוע. חשבנו כי מאנשי הניהול תבוא לנו הישועה ופעלנו כעצתה. אלא שבפעם היחידה שבחרנו מנכ"ל לאגודה באמצעות כלים מקצועיים ותוך ויתור על שיקול דעתנו החובבני – קיבלנו אדם מושחת, שעבד אצלנו תוך כדי שהמשיך בעבודה קודמת, ואף הוציא כספים מן האגודה בטענות שווא! אכן, לא כל המנכ"לים האחרים שלנו הצליחו, אבל נראה שהחושים שלנו גרמו לנו לא לטעות לפחות ברמת היושר האישי. אני בטח התעצבנתי. מיכאל יכול היה לצחוק.
קשה לחשוב על אדם שחייו, כל חייו, היו שזורים בחיי האגודה כמו מיכאל ברגר ז"ל. יש לכן משהו נכון בכך שהטכס הזה נערך כאן, במשרדי האגודה. מיכאל שמר בזכרונו את כל התחנות שעברנו, מאז בתיהם של המייסדים ודרך המרתף של הוועד היהודי אמריקני, ומה שהוא קרא ה"חורבה" של רשף בעמק רפאים, וטשרניחוסקי, ואבו תור, ודיסקין, וקרן היסוד, ועד שהגענו אל המנוחה והנחלה שבכאן. אין רבים כאלה בינינו כאן. וזה אומר הכל. האגודה הייתה לו בית שני. בשנים הראשונות הוא היה בא לאירועיה יחד עם אשתו, שולמית. לאחרונה, היה בא בגפו. והוא היה בין היחידים שאת המחויבות המלאה שלהם לאגודה ביטאו הן ברמה העניינית והתוכנית, בהקדשת זמן אינסופי, וגם בנדיבות חומרית יוצאת דופן.
חבל על דאבדין. תודה למיכאל – ושלום. ברכה ובריאות טובה לשולמית. ותודה לכל אלה שטרחו ובאו הנה, משפחה וחברים ומוקירים – ולכל אלה שטרחו ועמלו על הערב הזה.
