בג"צ 4634/04
בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
העותרים:
1. רופאים לזכויות אדם
2. האגודה לזכויות האזרח
על ידי ב"כ עו"ד דורי ספיבק ו/או הישאם שבאיטה ו/או ד"ר נטע זיו ו/או מיכל אהרוני ו/או איתי הרמלין
מהתכנית לזכויות אדם
הפקולטה למשפטים אוניברסיטת תל אביב
רמת אביב, תל – אביב 69978
טלפון: 03-6408361; פקס – 03-6407422
נגד
המשיבים:
1. השר לבטחון פנים
2. נציב שירות בתי הסוהר
באמצעות מחלקת בג"צים, פרקליטות המדינה
מוגשת בזה לבית המשפט הנכבד עתירה למתן צו על תנאי המופנה אל המשיבים, והמורה להם לבוא וליתן טעם מדוע לא יספקו מיטה ללינת לילה לכל אסיר הנמצא במשמורת שירות בתי-הסוהר.
בעוד כשבועיים ימים, ביום ה-1.6.04, ייכנס לתוקפו צו מוחלט שהוצא ע"י בית משפט נכבד זה בבג"צ 5678/02 שהגישה העותרת 1, ולפיו תאסר הלנת עצירים על הרצפה. בעתירה זו מתבקש בית המשפט הנכבד לצעוד את הצעד המתבקש הנוסף בהגנה על הזכויות היסוד של ציבור הכלואים, ולדאוג למימוש זכותם החוקתית של כל האסירים למיטה ללון עליה.
כמפורט בעתירה זו, המדינה הצהירה כבר בפני בית-משפט נכבד זה, שהיא מכירה בכך שזכותו של כל אסיר למיטה ללון עליה הינה זכות אדם חוקתית, הנגזרת ישירות מהזכות החוקתית לכבוד. חרף זאת, ממשיכים המשיבים להלין אסירים על הרצפה. פגיעה זו בזכות חוקתית לא נעשית בחוק או מכוח הסמכה מפורשת בחוק. כפי שמורה אותנו פסקת ההגבלה שבחוק היסוד, וכפי שההלכה הפסוקה חוזרת ומדגישה, פגיעה שכזו הינה אסורה. זאת, אף בטרם יפנה בית-המשפט לבחון האם הפגיעה עומדת באמות המידה הנוספות הקבועות בפיסקת ההגבלה.
בחלוף קרוב לרבע מאה מאז ניתנה חוות-דעתו הנודעת של השופט חיים כהן ז"ל בפרשת דרוויש, וכדי לבסס את העתירה הנוכחית, אין לנו אלא לצטט את הפיסקה הבאה מתוך פסק-הדין:
"זכותו של אדם בישראל, שנידון למאסר (או שנעצר כדין), להיכלא בתנאים המאפשרים חיי אנוש תרבותיים. אין בכך כלום, שזכות זו אינה קבועה מפורשות בשום חיקוק: זכות היא מזכויות היסוד של האדם, ובמדינת חוק דימוקרטית היא כה מובנת מאליה עד כי ככתובה וכחקוקה דמיא. . . על השאלה, אם מיטה למשכב לילה נמנית או לא נמנית עם הכלים הדרושים לאדם בישראל לסיפוק צרכיו המינימליים, עונה אני ללא כל היסוס בחיוב. . . התקופות אשר בהן נהגו לזרוק אסירים לבורות אפלים ולהשכיבם על האדמה הרטובה, או שבהן לא היו בבתי הסוהר לא מיטות לשכב עליהן ולא כיסא לשבת עליו – חלפו עברו להן" (השופט חיים כהן, בג"צ 221/80 דרויש נ` שירות בתי הסוהר, פ"ד לה(1) 536, 539; פסק-הדין מצ"ב ומסומן נספח א`).
ואלה נימוקי העתירה:
1. העותרת 1, רופאים לזכויות אדם, הינה עמותה רשומה המאגדת רופאים ואנשי רפואה להגנה על זכויות אדם. העותרת 1 שמה לה למטרה, בין היתר, לשפר את תנאי החזקת עצירים ואסירים במתקני הכליאה השונים בישראל.
2. העותרת 2, האגודה לזכויות האזרח, הינה עמותה רשומה הפועלת לקידום זכויות האדם בישראל, ובין היתר פועלת לשמירה על זכויות היסוד של ציבור העצירים והאסירים בישראל.
3. המשיב 1, השר לביטחון פנים, הוא השר ממונה על פעולות שירות בתי הסוהר, שהמשיב 2 הוא העומד בראשו.
4. מטרת עתירה זו להביא להפסקת ההפרה הבוטה של זכויותיהם החוקתיות של חלק מציבור האסירים בישראל, המוחזקים בתנאי צפיפות מחפירים בבתי-כלא ברחבי הארץ, ונאלצים ללון על הרצפה בהעדרה של מיטה ללינת לילה.
5. עתירה זו מתמקדת בעניינם של אסירים, להבדיל מעצירים. זאת, לאחר שביום 24.6.03 הוציא בית-משפט זה צו מוחלט, שייכנס לתוקפו ביום 1.6.04, ולפיו נאסרה הלנת עצירים על הרצפה בכל בתי המעצר בישראל (בג"צ 5678/02). העתק פסק-הדין מצ"ב ומסומן נספח ב`.
6. נתונים אחרונים לגבי מספר האסירים ללא מיטות: מספר האסירים המולן ללא מיטה משתנה מדי יום, ולכן אין בידי העותרות נתונים בדבר מספר האסירים המולנים על הריצפה, נכון ליום הגשת העתירה. יחד עם זאת, במסגרת הודעת עדכון מטעם המשיבים בבג"צ 5678/02, שהוגשה לבית משפט זה ביום 31.12.03, נמסר ע"י המדינה שבשירות בתי-הסוהר לנו, ביום 30.12.03, 516 אסירים על הרצפה ללא מיטה. (המדינה הוסיפה וציינה בהודעתה שקיים סיכוי ניכר, לאור תוספת צפוייה של מקומות כליאה, שכבר בתקופה הקרובה ביותר יחול שיפור ניכר ביותר בנתונים).
מצ"ב ומסומן נספח ג` העתק הודעת העדכון מטעם המשיבים בג"צ 5678/02, על נספחיה, שאחד מהם הוא תצהיר תשובה שהגיש המשיב 1 ביום 12.11.03 במסגרת בג"צ 1319/03.
7. באותו היום שבו ניתן הצו המוחלט שהוזכר לעיל בבג"צ 5678/02, הוסיף והוציא בית-משפט נכבד זה צו על תנאי בתיק בג"צ 1319/03 לשכת עורכי הדין נ` השר לבטחון פנים ואח`, שהיקף הסעדים שנדרש בו להגנה על זכויות העצירים והאסירים בישראל היה רחב יותר מזה שהתבקש במסגרת בג"צ 5678/02. בין היתר, נדרשו המשיבים באותה עתירה "לנמק מדוע לא ימנעו מלהחזיק אסירים בבתי הכלא השונים בשירות בתי הסוהר בתנאי צפיפות קשים וללא שמוענקת להם הזכות לישון על מיטה".
8. ביום 1.3.04 ניתן פסק-דין בבג"צ 1319/03. בהסכמת המדינה, הורחב הצו המוחלט שניתן במסגרת בג"צ 5678/02 נספח ב` שלעיל. נקבע, שהחל מיום 1.6.04, יינתנו לכל העצירים בישראל מלוא זכויותיהם על פי סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) התשנ"ו-1996 והתקנות שהותקנו על פיו. עם זאת, בהתחשב בכך שעיקרה של העתירה בבג"צ 1319/03 היה ענין זכויות העצירים בישראל, ושאלת זכותם של אסירים ללון על מיטות היוותה מלכתחילה סעד נילווה לעתירה, החליטה העותרת בבג"צ 1319/03 (לשכת עורכי-הדין) שלא לעמוד על המשך בירור העתירה בנושא זה.
9. ביום 22.3.04 פנו העותרות אל המשיב מס` 1, במכתב שהעתק ממנו נשלח אף אל מחלקת בג"צים בפרקליטות המדינה. המשיב 1 התבקש לצעוד את הצעד נוסף להגנה על זכויות היסוד של ציבור הכלואים בישראל, ולדאוג למימוש זכותם של כל האסירים בישראל (ולא רק העצירים) למיטה ללון עליה. העתק הפנייה מצ"ב ומסומן נספח ד `.
10. ביום 9.5.04 פנו העותרות בשנית אל המשיב מס` 1, וציינו שלא קיבלו כל מענה לפנייתן שלעיל. לאור חשיבות העניין, ביקשו העותרות לקבל מענה בתוך שבוע ימים. העתק התזכורת מצ"ב ומסומן נספח ה`.
11. נכון למועד הגשת עתירה זו לא נתקבלה כל תשובה לפניות אלה.
12. ביום 10.5.04 קיימה ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת דיון בנושא תקן הכליאה בבתי הסוהר. בסיום הדיון פירסמה הועדה הודעה לעתונות, ממנה עולה שכ- 500 אסירים עדיין לנים על הרצפה מדי לילה. בהודעה צוטט יו"ר הוועדה, חה"כ מיכאל איתן, שאמר בדיון בועדה שבמדינה מתוקנת לא יעלה על הדעת שאנשים השפוטים למאסר יאלצו לישון על הרצפה. העתק ההודעה מצ"ב ומסומן נספח ו`.
13. לתנאי הצפיפות הקשים בבתי הכלא ולפרקטיקה של הלנת אסירים על הרצפה ללא מיטה, יש השלכות בריאותיות, נפשיות והתנהגותיות חמורות ביותר. לא מדובר רק בנוחיות השינה. ברגע שהשטח הצר על הרצפה שבין המיטות מכוסה במזרוני האסירים הנוספים, נוצר מצב שהשוהים בתא כמעט שאינם יכולים לזוז. כל ניסיון לתנועה מוגבל, גם כאשר משתדלים לא לדרוך אחד על השני. המצב טומן בחובו פוטנציאל להתנגשות ולאלימות מילולית ופיזית בין האסירים. כמו-כן, המתח התמידי והמחסור במרווח מחייה אישי מינימלי פועלים להחמרת המצוקות הנפשיות של השוהים בתא.
14. בדיון שנערך בועדת חוק, חוקה ומשפט של הכנסת ביום 1.7.02, אישרה נציבת השב"ס דאז רב גונדר אורית אדטו את ההשלכות הקשות של הלנת עצירים על הרצפה:
"כ- 600 אסירים לנים על הרצפה, וגם בזה עלינו מהשנה שעברה. בשנה שעברה דיברנו על סדר גודל של כ – 250-300. עלינו ב – 400, ועמדנו על 700. . . כבר היום אנחנו רואים עלייה בקטטות, בחיכוכים, בתקיפות של אנשי סגל, פועל יוצא של הצפיפות הבלתי סבירה הזאת, וצריך לזכור שהצפיפות היא במתקני הכליאה שבהם יושבים אסירים שפוטים למאסרי עולם ולשנים ארוכות. אלה האנשים שזה ביתם, זה לא משהו ארעי. הנושא הזה הוא נושא רב שנים. היום הגענו למצב של שבר מוחלט . . . ".
15. בתימוכין לעמדת העותרת, שלפיה תנאי הצפיפות הקשים שבהם מוחזקים האסירים בבתי הכלא בארץ, פוגעים בבריאותם הנפשית, מצ"ב חוות-דעת של המומחה בפסיכיאטריה ד"ר זאב וינר, שמתבססת על מחקרים שונים העוסקים בבריאותם הנפשית של כלואים.
על פי חוות הדעת, אוכלוסיית האסירים מצויה בדרגת סיכון גבוהה לתחלואה נפשית. תנאי כליאה קשים במיוחד, לרבות צפיפות והעדר פרטיות הם גורמי Stress שעלולים לגרום החמרה משמעותית עד כדי סכנה להתאבדות, אצל אותם אלה הסובלים מהפרעות נפשיות השכיחות בקרב אסירים. בנוסף, כך לפי ד"ר וינר, יכולים תנאי כליאה קשים במיוחד, ליצור מצב סטרסוגני משמעותי שיגרום להתפתחות תסמונות נפשיות חדשות, בחלקן כרוניות, הגורמות הפרעה תפקודית קשה.
חוות-הדעת, שניתנה ביום 13.1.02 בתמיכה לעתירה הקודמת בנושא זה שהגישה העותרת 1, מצ"ב ומסומנת נספח ז`.
המצב המשפטי עד לחקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו
16. פסק-הדין המרכזי, שניתן בנושא עתירה זו קודם לחקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הינו פסק-הדין הנודע בפרשת דרויש (בג"צ 221/80 דרויש נ` שירות בתי הסוהר, פ"ד לה(1) 536,.נספח א` לעתירה זו).
17. באותה פרשה, הסכימו שלושת שופטי בית-משפט נכבד זה (מ"מ הנשיא חיים כהן והשופטים יהודה כהן ומנחם אלון) שהצורך של כל אדם במיטה, להניח עליה את ראשו, הוא צורך אלמנטרי, וכי שלילת מיטה מאסיר הינה אמצעי קשה וחמור.
18. המחלוקת היחידה, באותה פרשה, נגעה לשאלה האם יש מקום להתערב בהחלטת שירות בתי הסוהר בהחלטתו שלא לספק מיטות לאסירים בטחוניים בלבד, וזאת מנימוקים בטחוניים.
19. דעת הרוב (כבוד השופטים כהן ואלון) קיבלה את עמדת השב"ס ופסקה לדחות את העתירה. לעומת זאת, סבר מ"מ הנשיא חיים כהן שהיה מקום לקבל את העתירה. בדעת המיעוט הנודעת שלו באותה פרשה, שהפכה מאז ניתנה לאבן יסוד בעמדה החוקתית ביחס לזכויות אסירים, נאמרו הדברים הבאים:
"זכותו של אדם בישראל, שנידון למאסר (או שנעצר כדין), להיכלא בתנאים המאפשרים חיי אנוש תרבותיים. אין בכך כלום, שזכות זו אינה קבועה מפורשות בשום חיקוק: זכות היא מזכויות היסוד של האדם, ובמדינת חוק דימוקרטית היא כה מובנת מאליה עד כי ככתובה וכחקוקה דמיא. . . וכבר נזדמן לנו לא פעם להדגיש, שעם המאסר בא – כהכרח אשר לא יגונה – לשלול אדם את חירותו הפיסית, אין הוא בא חלילה לשלול ממנו את תדמיתו ואת רמתו האנושית. . . תנאים המאפשרים חיי אנוש תרבותיים" – כיצד? יש לאדם תרבותי צורכי נפש נוספים על הצורך אך לחיות: יכול הוא, למשל, להתקיים ולחיות על-ידי שהוא מכניס אוכל לפיו בידיים ממש. אבל אדם תרבותי צריך צלחת, כף ומזלג לאכול בהם. אדם "תרבותי" הוא לאו דווקא חדור תרבות בזכות עצמו: אדם הוא החי בתקופה ובמקום, שאותה תרבות היא מסימני ההיכר שלהם. . . אמת נכון הדבר, שרמת החיים – ולו גם החיים התרבותיים שבתוך כותלי בית-סוהר לעולם לא תוכל להגיע לרמת חייה של חברה החיה ופועלת בחירות ובחופש. ומכאן ההכרח בקביעת סטנדרדים מינימליים לאותם "תנאים המאפשרים חיי אנוש תרבותיים" בתוך בתי הסוהר. בו בזמן, שכל, המרבה לעלות ולהוסיף על סטנדרדים מינימליים שכאלה ולשפר אותם, הרי זה משובח – הגורע מהם ואפילו אותם אינו מקיים, אינו יוצא ידי חובת תרבות מינימלית. על השאלה, אם מיטה למשכב לילה נמנית או לא נמנית עם הכלים הדרושים לאדם בישראל לסיפוק צרכיו המינימליים, עונה אני ללא כל היסוס בחיוב. . . התקופות אשר בהן נהגו לזרוק אסירים לבורות אפלים ולהשכיבם על האדמה הרטובה, או שבהן לא היו בבתי הסוהר לא מיטות לשכב עליהן ולא כיסא לשבת עליו – חלפו עברו להן" (השופט חיים כהן, בג"צ 221/80 דרויש נ` שירות בתי הסוהר, נספח א` לעתירה זו, ההדגשה לא במקור).
20. בחלוף קרוב לרבע מאה מאז נכתבו דברים אלה, מתבקש בית-המשפט הנכבד לאמץ ככתבה ולכלשונה את חוות דעתו של השופט כהן ז"ל בפרשת דרוויש, ולהכריע בעתירה זו על יסודה.
21. בהקשר זה נחזור ונדגיש, שכל שלושת השופטים בפרשת דרוויש יצאו מנקודת מוצא לפיה מסופקת מיטה לכל אסיר בישראל, למעט האסירים הבטחוניים. כפי שציין השופט כהן בפסק-דינו:
"הרי מן המוסכמות היא, שכל האסירים "הרגילים" בכל בתי הסוהר בישראל, אסיר אסיר ומיטתו הנפרדת שלו. זהו הסטנדרד המקומי והלאומי שלנו". (פרשת דרוויש, שם)
22. מכאן משתמע, שלולא הנימוקים הבטחוניים שהועלו שם, היו מצטרפים שופטי הרוב אל עמדת השופט חיים כהן, ומכירים בזכות למיטה לכל אסיר, כזכות שהינה חלק בלתי נפרד מן הצרכים המינימליים של כל אסיר ואסיר.
המצב המשפטי לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו
23. אף עוד קודם לחקיקת חוק היסוד, הדגישה פסיקת בית משפט זה את החובה המוטלת על המדינה לשמור על כבוד האדם של האסיר, ואת האיסור לשלול זכויות אדם מאסירים, אלא אם כן מצויה על כך הוראה מפורשת בדין:
"אכן, המאסר מחייב שלילת חופש, אך אין בו כדי להצדיק, מעצם מהותו, פגיעה בכבוד האדם. ניתן לקיים מאסר שישמור על כבוד האדם של האסיר. חומות הכלא אינן צריכות להפריד בין האסיר לבין צלם האנוש. . . בית סוהר אסור לו שייהפך למכלאה, וחדר האסיר אסור לו שייהפך לכלוב. עם כל הקשיים הכרוכים בדבר, חברה מתורבתת חייבת לשמור על רמה אנושית מינימאלית של תנאי מאסר. לא נהיה אנושיים אם לא נבטיח רמה אנושית לאסירים שבחברתנו". (השופט ברק בבג"צ 540/84יוסף נ` מנהל בית הסוהר המרכזי ביהודה ושומרון, פ"ד מ(1) 567, 573).
"כלל גדול בידינו, כי כל זכות מזכויות האדם באשר הוא אדם שמורה לו, גם כאשר נתון הוא במעצר או במאסר, ואין בעובדת המאסר בלבד כדי לשלול הימנו זכות כלשהי, אלא כאשר הדבר מחויב ונובע מעצם שלילת חופש התנועה הימנו, או כאשר מצויה על כך הוראה מפורשת בדין." (השופט אלון בבג"צ 337/84 הוקמה נ` שר הפנים, פ"ד לח (2) 826, 832).
כן ראו:
בג"צ 355/79 קטלן נ` שירות בתי הסוהר, פ"ד לד (3) 294;
בג"צ 540/84 יוסף נ` מנהל בית הסוהר המרכזי ביהודה ושומרון, פ"ד מ (1), 567;
בג"צ 114/86 וייל נ` מדינת ישראל, פ"ד מא (3) 477.
24. עם כינונה של זכות האדם לכבוד כזכות אדם חוקתית, על השלטון להקפיד שבעתיים בהגנה על הזכויות החוקתיות של האסירים בישראל. אחת הבסיסיות שבהן, בדומה לאוכל לאכול ומים לשתות, היא גם הזכות למיטה לישון בה. וכך נקבע בהקשר זה לאחר חקיקת חוק היסוד:
"בהיכנסו אל כלא מקפח אדם את חירותו. את חירותו מקפח אדם – את כבודו אין הוא מקפח. כבודו של אדם יהיה עימו באשר יילך ויבוא, וכבודו בכלא ככבודו אל-מחוץ לכלא. . . ובמקום שבעל-סמכות יפגע ללא-הצדק בכבודו של אסיר – בכבודו כאדם – יאמר בית המשפט את דברו צלול וברור. כך הוא כבודו של אדם, במובנו הפשוט והרגיל של המושג. ועוד זכאי הוא אסיר בבית-כלא ל`תנאים המאפשרים חיי אנוש תרבותיים`. אוכל לאכול, מים לשתות, בגד ללבוש, מיטה לישון בה, אוויר חופשי לנשום ושמיים להביט בהם. ועל דרך האנלוגיה הפיוטית ניזכר ב"עליית גג קטנה" שאותה "אישה גדולה" הכינה ועשתה לכבודו של אלישע הנביא, ובה "מיטה ושולחן וכיסא ומנורה" (מלכים ב` ד`, ח` עד י`)". (השופט מצא בעע"א 4463/94 אבי חנניה גולן נ` שירות בתי הסוהר, פ"ד נ(4), 136, 172).
כן ראו: בש"פ 3734/92 מדינת ישראל נ` עזאזמי פ"ד מו(5) 72)
25. הנה כי כן, זכות של כל אסיר בישראל למיטה הוכרה כזכות חוקתית ע"י בית-משפט נכבד זה. עצם קיומה של זכות זו אינו שנוי כלל במחלוקת, ואף המדינה מכירה ומאשרת את קיומה של זכות זו, כנגזרת ישירה מזכות האדם לכבוד
(ראו סעיף 32 לתצהיר התשובה בבג"צ 1319/03, שהינו חלק מנספח ג` לעתירה זו).
26. על פי הוראות פיסקת ההגבלה הקבועה בסעיף 8 לחוק היסוד, אין לפגוע בזכויות המוגנות על פי חוק-היסוד "אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו".
27. תנאי ראשוני והכרחי לחוקתיותה של עמדת המשיבים בענייננו, הינו הסמכה מפורשת בחוק לפגיעה כזו:
"אכן, בטרם בודקים, באופן מהותי, האם דבר חקיקה עומד באמות המידה החוקתיות, יש לבחון האם התקיים הליך החקיקה הנדרש לפני פגיעה בזכות יסוד. הדרישה לעיגון הפגיעה בזכות יסוד אך ורק בחקיקה ראשית או בחקיקת-משנה מכוח הסמכה מפורשת בחקיקה ראשית נקבעה במשפטנו עוד קודם לחקיקת חוקי היסוד בדבר זכויות האדם. . . מרכיב זה נועד לבטא את הצורך בהרשאה מפורשת מטעם הריבון, בטרם פגיעה בזכויות יסוד"" (השופט ריבלין בבג"צ 1437/02 האגודה לזכויות האזרח נ` השר לבטחון פנים, ניתן ביום 10.2.04, טרם פורסם).
"חשיבותה של הסמכה מפורשת ומפורטת בחקיקה ראשית היא בהיותה תוצר של שיג ושיח פרלמנטרי, אשר במהלכו ניתנת הדעת למכלול השיקולים החוקתיים הצריכים לעניין הספציפי וכן להסדרים אלטרנטיביים הבאים בחשבון, ובכך היא נבדלת מהסמכה כללית (השוו: בג"צ 355/79 קטלן נ` שירות בתי הסוהר, פ"ד לד(3) 294, 303). כך בעבר, וכך על אחת כמה וכמה לאחר חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו" (השופטת חיות, שם).
כן ראו:
בג"צ 5100/94 הועד הציבורי נ` עינויים נ` ממשלת ישראל פד"י נג (4) 817, 835; בג"ץ 3267/97 רובינשטיין נ` שר הביטחון, פ"ד נב(5) 481, 513;
בג"ץ 5936/97 לם נ` מנכ"ל משרד החינוך, התרבות והספורט, פ"ד נג(4) 673);
בג"צ 8078/98 האגודה לזכויות האזרח נ` משרד הפנים, ניתן ביום 10.5.04, טרם פורסם;
בג"צ 2921/03 קאופמן נ` ד"ר אמיר שנון, ניתן ביום 29.4.04, טרם פורסם.
28. פקודת בתי הסוהר ]נוסח חדש[, התשל"ב-1971 ו/או חוקים אחרים מכוחם מוחזקים אסירים מאחורי סורג ובריח, אינם כוללים הסמכה מפורשת (ואף לא משתמעת, לו די היה בה) לפגוע בזכותו החוקתית של אסיר למיטה ללון עליה.
29. בהעדרה של הסמכה בחוק או לפי חוק, אין כלל צורך לפנות ולבחון את שאר אמות המידה הקבועות בפיסקת ההגבלה. למעלה מן הנדרש, העותרות יוסיפו ויטענו שהפגיעה בזכות החוקתית במקרה שלפנינו, אינה לתכלית ראויה ואינה עומדת בדרישת המידתיות.
30. ודוקו: השיקול התקציבי, אותו העלו המשיבות כהצדקה או כ"שיקול מאזן", בעתירות הקודמות שעסקו בזכות למיטה של עצירים, אינו יכול להכריע את הכף. גם במסגרת עתירה זו, נדרש בית-המשפט הנכבד להכריע בשאלת המשקל היחסי שנותנת החברה הישראלית לזכויות עצירים. גם במסגרת עתירה זו, ההגנה על זכותם החוקתית של אסירים למיטה עולה כסף. ברם, שיקולי תקציב וכח אדם, דינם להידחות מפני החובה להגן על זכויות שאין בסיסיות מהן:
"לזכות יסוד, מעצם מהותה, יש מחיר חברתי. . . השמירה על זכויות היסוד של האדם אינה רק עניינו של הפרט אלא של החברה כולה, והיא הקובעת את דמותה של החברה" (השופטת דורנר בדנ"פ 2316/95 גנימאת נ` מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 589, 645);
"ההגנה על זכויות האדם כרוכה לא פעם במחיר. החברה צריכה להיות מוכנה לשלם מחיר סביר עבור הגנה על זכויות האדם". (בג"צ 6055/95 שגיא צמח נ` שר הבטחון פד"י נג (4) 241, 281).
כן ראו:
בג"צ 5304/92 פרח נ` שר המשפטים, פ"ד מז (4) 715, 759;
בג"צ 4541/94 מילר נ` שר הבטחון, פ"ד מט (4) 94, 113;
עע"א 4463/94 גולן נ` שירות בתי הסוהר, פ"ד נ(4) 136, 169.
זכות האסיר למיטה במשפט הבינלאומי
31. זכותו של כל אסיר ועציר למיטה, כחלק מתנאי הכליאה המינימליים הנדרשים, מעוגנת אף בהוראות המשפט הבינלאומי. כך קובע סעיף 19 לסטדנרטים הבינלאומיים בדבר תנאי החזקת אסירים, שנקבעו ע"י ארגון האומות המאוחדות:
"Every prisoner shall, in accordance with local or national standards, be provided with a separate bed, and with separate and sufficient bedding…..".
העתק הסטדנרטים שלעיל מצ"ב ומסומן נספח ח`.
32. כפי שנפסק ע"י הועדה לזכויות אדם של האו"ם בהחלטה מעין-שיפוטית בפרשת Mukong, החובה לשמור על הסטנדרטים המינימליים, ובכלל זה לספק מיטה לכל אסיר, חלה על כל מדינה ומדינה, גם אם מצבה הכלכלי של מדינה מסוימת והאילוצים התקציביים מקשים על שמירתה (בפרשה זו דנה הועדה בתנאי החזקת אסירים במדינת קמרון שבאפריקה):
"As to the conditions of detention in general, the Committee observes that certain minimum standards regarding the conditions of detention must be observed regardless of a State party`s level of development. These include, in accordance with Rules 10, 12, 17, 19 and 20 of the U.N. Standard Minimum Rules for the Treatment of Prisoners [ Adopted by the First U.N. Congress on the Prevention of Crime and the Treatment of Offenders, held in Geneva in 1955, and approved by ECOSOC in its Resolutions 663C (XXIV) of 31 July 1957 and 2076 (LXII) of 13 May 1977.] , minimum floor space and cubic content of air for each prisoner, adequate sanitary facilities, clothing which shall be in no manner degrading or humiliating, provision of a separate bed, and provision of food of nutritional value adequate for health and strength. It should be noted that these are minimum requirements which the Committee considers should always be observed, even if economic or budgetary considerations may make compliance with these obligations difficult."
החלטת הועדה לזכויות אדם של האו"ם בפרשת Womah Mukong v. Cameroon, מצ"ב ומסומנת נספח ט`.
33. במאמר מוסגר, יצויין שההשוואה הבינלאומית חושפת נתון עגום נוסף אודות תנאי הכליאה של אסירים בישראל. פרט לעובדה שאסירים בישראל מולנים על הריצפה, קיימת בבתי-הכלא בעייה קשה של צפיפות. שטח המחיה של כל אסיר בישראל הינו נמוך באופן משמעותי וקיצוני מן המקובל בארצות מערביות. כך, בישראל מוקצה לאסיר שטח של בין 2.5 ל- 3 מ"ר (נכון לשנת 2002) בעוד שבמרבית מדינות המערב מוקצה לאסיר שטח של כ- 7- 12 מ"ר. בצדק ציינה היועצת המשפטית של המשרד לבטחון פנים, בדיון שנערך בנושא ביום 21.10.02 בועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, כי:
"אין קביעה בחוק או בתקנות כמה מטר מרובע יהיה לאסיר. מה שניתן לעשות הוא, להשוות את עצמנו למצב הנוהג בחוץ-לארץ, ולצערנו ההשוואה מבישה מבחינת מרחב המחייה".
34. ספק רב אם מרחב המחייה המצומצם המוקצה לכל אסיר בישראל עומד במבחני פיסקת ההגבלה הקבועה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ברם, סוגייה זו חורגת ממסגרת עתירה זו, המוגבלת אך ורק לשאלת חוקתיותה של שלילת זכותו האלמנטרית של כל אסיר למיטה. למען הסר ספק, העותרות מבקשות להדגיש שבבוא היום, אם לא יחול שינוי של ממש בנושא זה, נכון וראוי יהיה להעמיד לביקורת חוקתית ושיפוטית אף את הבעייה הרחבה יותר של תנאי הצפיפות בבתי-המאסר.
"אכן, בית המשפט הוא אשר שלח את האסירים אל בין החומות; אך עכשיו, שהחומות סוגרות עליהם, בית המשפט הוא אביהם של אסירים" (ע"א 7440/97, רע"ב 6172/97 מדינת ישראל נ` אבי גולן, פ"ד נב(1) 1, 7).
35. במהלך השנים נוצר פער של ממש בין הרטוריקה בדבר זכויות היסוד של האסיר לבין תנאי המאסר בפועל. בעתירה זו מתבקש בית המשפט הנכבד לפעול לצמצום פער זה, לאור ההכרה כי שלטון החוק, כבוד האדם, כיבוד זכויות האדם והמשטר הדמוקרטי מחייבים זאת.
אשר על כן מתבקש בית המשפט הנכבד ליתן צו על תנאי כמבוקש בראש עתירה זו, ולאחר קבלת תשובת המשיבים לעשות את הצו על תנאי למוחלט.
___________________
דורי ספיבק, עו"ד
ב"כ העותרות
