האגודה לזכויות האזרח הגישה הבוקר תביעה בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו נגד המוסד לביטוח לאומי, בשמו של גיורא רז, בדרישה לשלם לו גימלת שארים בעקבות מותו של בן זוגו, אשר נפטר לפני שנה. בתביעה טוען עו"ד דן יקיר, היועץ המשפטי של האגודה לזכויות האזרח, כי החלטתו של המוסד לביטוח לאומי שלא לשלם לרז גימלת שארים, כפי שזו משולמת לכל אלמן או אלמנה, ובכללם ידועים בציבור, מהווה הפליה בוטה של התובע בשל נטייתו המינית ומינו ופוגעת בזכויותיו החוקתיות לשוויון, לכבוד, לקניין ולבטחון סוציאלי. קבלת פרשנותו של המוסד לביטוח לאומי, לפיה בן זוג מאותו מין של נפטר אינו זכאי לגימלה, מוסיף עו"ד יקיר, משמעה שמיטתה של רשת הביטחון הסוציאלי מתחת לרגליהם של אלמנות רבות ואלמנים רבים, תוך שידור מסר, לפיו אך בשל הימצאותם במערכת יחסים עם בן מינם, אין הם זכאים להגנת המדינה מפני מחסור בערוב ימיהם.
גיורא רז ובן זוגו, יעקב ליסבודר, חיו יחדיו במשך 23 שנים, ניהלו משק בית משותף וחיו חיי משפחה לכל דבר, כשהמנוח היה המפרנס העיקרי בתא המשפחתי שהקימו. באביב 2002 אובחנה אצל המנוח מחלת הסרטן, והוא נאלץ לעבור סידרה של טיפולים, אשפוזים וניתוחים קשים, שבגללם נאלץ להפסיק את עבודתו בחברת אל-על. לאור מצבו הגופני והנפשי הקשה של בן זוגו, החליט רז בסתיו אותה שנה לעזוב גם הוא את עבודתו, על מנת להקדיש את כל זמנו לבן הזוג החולה ולסעוד אותו. מאז מקבל רז גימלת זיקנה מהמוסד לביטוח לאומי. לפני שנה, לאחר תהליך ממושך של הידרדרות במצבו של המנוח, הוא נפטר. כיום רז אינו מועסק, ואין לו כל הכנסה, למעט קיצבת הזקנה, אשר לאחר קיצוצה עומדת על סכום של כ- 1,300 ש"ח בחודש.
מספר חודשים לאחר פטירת בן זוגו הגיש רז תביעה לגימלת שארים מהמוסד לביטוח לאומי, מכוח היותו אלמן של מבוטח. הוא נענה, כי המוסד דוחה את תביעתו, מכיוון שאין הוא עונה על הגדרת "אלמן" לפי חוק הביטוח הלאומי. החוק מגדיר "אלמן" כ"מי שהיה בן זוגה של המבוטחת בשעת פטירתה…" ו"אלמנה" כ"מי שהיתה אשתו של המבוטח בשעת פטירתו…". יש לציין, כי גימלת שארים ניתנת גם לידועים בציבור, ולא רק למי שהיו נשואים.
עו"ד יקיר טוען בכתב התביעה, כי עמדת המוסד לביטוח לאומי לפיה הוצא התובע מגדר המונח "בן זוג" פירושה הפליה קשה של התובע ושל בן זוגו המנוח על רקע נטייתם המינית. "פרשנות זו", הוא כותב, "משמעה ייחוס ערך נחות לקשר הזוגי החם והאוהב, שנקשר בין התובע למנוח, קשר אשר התקיים משך תקופה ארוכה של 23 שנים. פרשנות זו כמוה כקביעה, כי יחסי האהבה והשיתוף, שבין התובע למנוח, אינם ראויים להכרה, וכל זאת תוך השפלה ופגיעה אנושה בכבודו של התובע על רקע השתייכותו הקבוצתית". עו"ד יקיר מסביר עוד, כי מדובר בהפליה גם על רקע מינם של התובע ושל בן זוגו המנוח, כיוון שאילו היה אחד מבני הזוג אישה, לא היה נמנע המוסד לביטוח לאומי מלשלם לבן הזוג שנותר בחיים את גימלת השארים.
החלטתו של הביטוח הלאומי, נאמר בכתב התביעה, פוגעת גם בזכות היסוד לביטחון סוציאלי. ייעודה של גימלת השארים הוא למנוע הידרדרות ברמת החיים של מי ששכל את בן זוגו, ובמקרים מסויימים היא נועדה גם להבטיח מינימום של קיום אנושי, מינימום אשר המדינה מחויבת להבטיח לפרט מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הגשמת התכלית הסוציאלית של החוק, מוסיף עו"ד יקיר, מחייבת כי לעניין הזכאות לקיצבת שארים לא יבחין המוסד לביטוח לאומי בין מי שבן זוגו היה בן מינו לבין מי שבן זוגו היה בן המין השני, שכן אף מי שבן זוגו היה בן מינו עלול למצוא עצמו במצוקה כלכלית חריפה וללא כל מקור הכנסה משמעותי, לאחר פטירת בן זוגו.
