תקציר הערות האגודה לזכויות האזרח ובצלם לדו"ח מדינת ישראל בעניין יישום האמנה נגד עינויים ויחס או ענישה אכזריים, בלתי-אנושיים, או משפילים (CAT), מאי 1998.
רקע
זכותו של אדם שלא להיות חשוף לעינויים היא אחת מזכויות האדם הבסיסיות ביותר, זכות העומדת בשורה אחת עם זכותו של אדם לחיים ואיסור העבדות, והיא חלק מרכזי של זכותו לשמירה על כבודו כאדם.
בדצמבר 1984 אימצה עצרת האו"ם את "האמנה נגד עינויים ונגד יחס או עונשים אכזריים, בלתי-אנושיים או משפילים". האמנה שוללת כל צידוק לעינויים. פקודה של ממונה או רשות ציבורית אינה יכולה להצדיק עינויים, והאמנה מוסיפה וקובעת, כי נסיבות חריגות כלשהן אינן יכולות לעמוד כצידוק לעינויים.
ישראל, כרוב מדינות המערב, חתמה על האמנה (באוקטובר 1986) ואישררה אותה (באוגוסט 1991), והתחייבה בכך, כלפי כל שאר המדינות החותמות,ליישם את הוראות האמנה ולעגן אותה בחוק הישראלי[1]. אך עד עתה לא נחקק בישראל חוק מפורש המאמץ את הוראות האמנה נגד עינויים. בינתיים – בניגוד להתחייבותה קבל עם ועולם – ממשיכה מדינת ישראל לעשות שימוש בעינויים, ולהפעיל שיטות חקירה אכזריות ומשפילות כלפי מאות נחקרים מדי שנה, ונתונה בשל כך לביקורת חריפה מצד הקהילייה הבינלאומית.
ב-20 במאי אמור בג"ץ להתכנס, בהרכב של תשעה שופטים, לדיון בעתירות של האגודה לזכויות האזרח, ושל הוועד הציבורי נגד עינויים, נגד שימוש בעינויים בחקירות השב"כ ונגד חקירה בטלטולים. זו תהיה הפעם הראשונה שבג"ץ יקיים דיון עקרוני בשאלת השימוש בעינויים בחקירת חשודים.
במאי 1997, בעקבות החלטות בג"ץ בעניין חמדאן ומובארכ, קיימה ועדת האו"ם נגד עינויים ונגד ענישה או יחס אכזרי, בלתי אנושי או משפיל, דיון מיוחד בעניין השימוש בעינויים בישראל. בתום הדיון, ולאחר ששמעה את נציגי ישראל, קבעה הוועדה כי שיטות החקירה המופעלות בישראל הן עינויים ותבעה מישראל להפסיק לאלתר את השימוש בשיטות אלו ולאמץ את הוראות האמנה בחוק, לפרסם את החלק החסוי של דו"ח ועדת לנדוי ולכלול בדו"ח הבא של ישראל לוועדה, מידע על הצעדים שנקטה בתגובה למסקנות אלו של הוועדה.
דו"ח המדינה לוועדת האו"ם הוא הדו"ח התקופתי השני שמגישה המדינה, בהתאם לחובתה על-פי האמנה, לדווח לוועדה באופן תקופתי על יישום הוראות האמנה במדינה.
תקציר הערות בצלם והאגודה לזכויות האזרח
בצלם והאגודה לזכויות האזרח בישראל הכינו במשותף דו"ח המתייחס בפירוט לדו"ח שהגישה המדינה ונועד להשלים את התמונה ובמיוחד את הצדדים שדו"ח המדינה מתעלם מהם, או מבקש להצניעם. להלן עיקרי הדברים.
החלק הראשון של הדו"ח מתמקד ביחס אל פלסטינים החשודים בפעילות חבלנית עויינת ואשר עצורים ונחקרים באגפים מיוחדים המנוהלים על-ידי שירות הביטחון הכללי. למרבה הצער, מסקנות ועדת האו"ם לא יושמו והפרת האמנה נמשכת בישראל:
- ישראל עושה שימוש שגרתי בשיטות חקירה המהוות עינויים. להערכת בצלם בין 1,000 ל- 1,500 פלסטינים נחקרים מדי שנה על-ידי השב"כ. כ- 85% מהם נחקרים בשיטות המוגדרות עינויים.
- ישראל ממשיכה להצדיק את השימוש בעינויים – הן בעמדת המדינה בתשובה לעתירות לבג"ץ והן בדו"ח המדינה לוועדת האו"ם – תוך התייחסות לפשעים המיוחסים לנחקרים.
- לא נחקק חוק נגד עינויים ואף לא נעשו צעדים לקראת חקיקה כזו. יתר על כן, הן המדינה והן בתי המשפט רואים ב"הגנת הצורך" צידוק לשימוש בעינויים, הגובר על כל הוראה אחרת בחוק הישראלי.
- הנחיות ועדת לנדוי מוסיפות להיות חסויות, אם כי יש לציין כי כיום, דרך עבודתם של עורכי דין וארגוני זכויות האדם, ידוע די הרבה על שיטות החקירה של השב"כ.
החלק השני של הדו"ח עוסק בעצירים ואסירים מישראל וכן מהשטחים ומלבנון, ובזכויותיהם ככלואים, בהתאם לאמנה, לרבות היחס אליהם ותנאי הכליאה שלהם. בין הנושאים שדו"ח המדינה מתעלם מהם יש להזכיר כי:
- ישראל מחזיקה למעלה ממאה פלסטינים ולפחות 21 לבנונים מתוקף צווי מעצר מינהלי, הניתנים להארכה ללא הגבלה. כמה מהעצורים הוחזקו עד חמש שנים (הפלסטינים) ואחת-עשרה שנים (הלבנונים) ללא שיידעו מתי ישוחררו. האגודה לזכויות האזרח בישראל ובצלם קובעים כי מעצר ממושך כזה, ללא משפט, מהווה יחס או עונש אכזרי ובלתי אנושי וככזה הינו הפרה של סעיף 16 לאמנה.
- בעלי אזרחות זרה, לרבות מבקשי מקלט מדיני, מוחזקים שבועות, חודשים וחלקם אף שנים, מתוקף צו גירוש מהארץ. גם פה מדובר במעצר ממושך, של אנשים שלא הורשעו, ואף זו הפרה של סעיף 16 באמנה.
- בכלא אל-חיאם בדרום לבנון מתבצעות הפרות חמורות של האמנה ואנשים מוחזקים בו בתנאים קשים, תוך ניתוקם מהעולם החיצון – ותוך שלילת ביקורי משפחות, עורכי דין ואנשי הצלב האדום. האגודה ובצלם מציינים כי קיימות עדויות על מעורבות של צה"ל והשב"כ במתרחש בכלא, באספקת ציוד ובהעברת עצורים אל הכלא וממנו, וקובעים כי לישראל יש לכל הפחות אחריות עקיפה לנעשה בכלא.
- בניגוד לרושם העולה מדו"ח המדינה – אלימות שוטרים היא עדיין בעיה חמורה בישראל ורק חלק קטן מהמלצותיה של ועדת קרמניצר נגד אלימות שוטרים יושמו.
- התנאים בבתי המעצר ובבתי הסוהר בישראל מוסיפים להיות קשים ביותר ובחלק ממתקני הכליאה מוחזקים אנשים בתנאים המהווים יחס או עונש בלתי אנושי ומשפיל.
אף שאנו מברכים על רוח חוק המעצרים החדש ועל חלק מהתקנות שהותקנו על-פיו, חלק אחר מהתקנות פוגע בזכויות העצירים ועומד בסתירה להוראות האמנה.
[1] המדינות שחתמו על האמנה קיבלו על עצמן, בין השאר, לנקוט צעדים תחיקתיים, לרבות בתחום הפלילי, ולקבוע בחוק עונשים, שישקפו את אופיין החמור של העבירות. ואכן, ברבות מהמדינות החתומות על האמנה – ביניהן כאלו המתמודדות עם טרור רצחני – נחקקו חוקים נגד עינויים, ונקבעו עונשים מרתיעים למפירי החוק: בבריטניה, המאוימת על-ידי טרור מצד המחתרת האירית, העונש המרבי על מענים הוא מאסר עולם; גם בארצות הברית צפוי מי שיורשע בעינויים לעונש של מאסר עולם; בצרפת העונש הוא עשרים שנות מאסר; בהולנד – 15 שנים; בניו-זילנד ובקנדה – 14 שנים; ובמקסיקו – 12 שנים.
