שרון אברהם-ויס
בשבוע שעבר הוציא בג"ץ צו על תנאי והורה למדינה לנמק מדוע לא תקבע סטנדרטים לקיום אנושי בכבוד. בטרם תחל הביקורת על האקטיוויזם השיפוטי של בית המשפט העליון, יש לזכור כי גם המדינה, עוד בתשובתה המקדמית לבג"ץ, הצהירה כי היא מכירה בזכות לקיום אנושי בכבוד כזכות המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ואולם, על אף הצהרתה, המדינה לא הציגה כל נתון או אמת מידה כדי להסביר מדוע הקיצוץ החד שעשתה בקצבאות הבטחת הכנסה אינו פוגע בזכות לקיום אנושי בכבוד. בכך מונעת המדינה כל אפשרות לבקר את ההחלטה מכוח חוק היסוד. למעשה, השתמשה המדינה בשיטת ה"סמוך עלי", כאילו אמרה "יש זכות כזו", אולם לא השיבה מהי הזכות, מה היקפה והאם היא נפגעת.
קצפה של השופטת דליה דורנר לא יצא כנגד עצם הפגיעה בזכות לקיום בכבוד, שלדבריה אין היא יכולה לבקר בשלב זה, כי אם על מסך הערפל המכסה את עמדת המדינה. מאחר שהמדינה לא הציגה במשך שנה תשתית עובדתית כלשהי שתתמוך בטענתה כי קיצוץ ממוצע של 30% בקצבאותיהן של יותר מ-100,000 משפחות אינו פוגע בזכותן לקיום אנושי בכבוד, הרי שכל מעשה החקיקה נגוע בחוסר שקיפות ונמנעת האפשרות לביקורת עניינית עליו. כעת הוטל על המדינה להציג תשתית עובדתית, להביא בדל ראיה לכך שלא פגעה בקיום האנושי בכבוד – קיום שהיא עצמה מודה שהוא זכות יסוד שהפגיעה הלא-מידתית בו אסורה על פי חוק.
הפרדת רשויות היא עיקרון מרכזי בשיטה דמוקרטית. יחד עם זאת, במדינה דמוקרטית יש מקום גם לביקורת שיפוטית. זו מושתתת על חקיקה של הכנסת, המאפשרת פסילת חוק רגיל העומד בניגוד לחוק יסוד. בית המשפט, הבודק חוקתיות של חוק לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לא רק שאינו פוגע בהפרדת הרשויות – הוא מגשים את מצוות המחוקק, שלשם כך חוקק את חוק היסוד.
את הסוגיה יש לבחון גם לאור העובדה שקיצוץ הגמלאות התקבל במסגרת חוק ההסדרים. הזכויות להבטחת הכנסה ולגמלאות אחרות נקבעו על ידי המחוקק בהליך חקיקה אשר כלל דיונים מעמיקים ומושכלים בוועדות הרלוונטיות ובשיתופם של דרגים מקצועיים שונים. בשנות השבעים קבעה ועדת ראש הממשלה, שמיסדה את הבסיס לחוק הבטחת הכנסה, כי קיום אנושי בכבוד הינו גמלה בגובה 40% מהשכר הממוצע במשק בעבור משפחה בת 4 נפשות. הפגיעה בזכות, המקצצת את גובה הגמלה לאותה משפחה ל-33% מהשכר הממוצע במשק (2,333 שקל לחודש), לעומת זאת, נעשתה בדיון מהיר בוועדת הכספים ללא ייעוץ מקצועי וללא דיון מעמיק בהשלכות הקיצוץ על המצב החברתי בישראל. משמעות הדבר היא, בין היתר, כי חוק זה התקבל בהליך בלתי תקין בעליל, שלא איפשר גיבוש ממשי של עמדת המחוקק בדבר הצורך בשינוי החוק. חמור מכך: הליכי החקיקה בהם מועברת ההצעה – מאות סעיפים ותתי סעיפים המועלים להצבעה תוך פרק זמן קצר ביותר – גורמים לכך שחברי הכנסת אינם יודעים ואינם יכולים לדעת את תוכן החוק שעליו הם מצביעים. רק השבוע היינו עדים לכך בעניין גיל הפרישה, כאשר חברי כנסת התנצלו משום שהנתונים לא היו לפניהם והם חשבו שהצביעו על העלאת גיל פרישה ל-62 ובדיעבד הסתבר להם כי הצביעו על העלאת גיל הפרישה ל-64.
בטרם תימתח ביקורת על בית המשפט העליון שתאשים אותו באקטיוויזם שיפוטי, יש לשאול כיצד נבחרי העם היושבים בבית המחוקקים, שחלקם טוענים לפגיעת בית המשפט בסמכויותיהם, מאפשרים מצב מביש זה ומאפשרים לדברי חקיקה לעבור בלא תשתית עובדתית ובלא דיונים רציניים, בעוד הם מאחזים את עיני הציבור כי מדובר בהליך דמוקרטי. על מנת לשמור על צביונה הדמוקרטי של המדינה, ראוי לבטל את השימוש הסיטוני בחוק ההסדרים ולקבל חוקים תוך דיון גלוי ובצורה מושכלת, מבלי לפגוע באופן שרירותי בזכויותיהם של אזרחי ותושבי ישראל.
הצו שהוצא בעתירות בשבוע שעבר מבקש להציג את הליך החקיקה לעיני הציבור. אם אין החוק פוגע בקיום אנושי בכבוד, הרי שחברי הכנסת אינם צריכים לחשוש לחייב את משרד האוצר להציג נתונים ואמות מידה שיאששו זאת. לעומת זאת, אם משרד האוצר אינו מסוגל להציג נתונים כאלה תוך שהוא מזמין את הכנסת לקצץ באופן חד בקצבת הקיום המינימלית של רבבות אזרחים – הרי שאז תהיה לחברי הכנסת סיבה אמיתית לדאגה.
עו"ד שרון אברהם-ויס מהאגודה לזכויות האזרח הגישה את העתירה נגד הקיצוץ בקצבאות הבטחת הכנסה
פורסם בעיתון "הארץ" ב-14.1.04
