ב- 21.1.03 הוגשה תשובת הפרקליטות בבג"ץ 651/03 של האגודה לזכויות האזרח, נגד פסילת קטעים מתשדירי בחירות, שבהם נראה דגל פלסטין. הפרקליטות טוענת כי אין לאפשר עתירה ציבורית במקרה בו יש נפגע ישיר (המפלגות), הבוחר שלא לעתור נגד ההחלטה. עו"ד דן יקיר מהאגודה טען בדיון שבענייני בחירות לכל אזרח יש אינטרס אישי, ושחופש הביטוי הוא החופש לשמוע לא פחות מהחופש להשמיע
בג"ץ 651/03
בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
ה ע ו ת ר ת
האגודה לזכויות האזרח בישראל
ע"י ב"כ עוה"ד דן יקיר ואח`
האגודה לזכויות האזרח בישראל, ירושלים
נ ג ד
ה מ ש י ב י ם
1. יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה- 16
המשיב 1 על ידי פרקליטות המדינה
משרד המשפטים, ירושלים
2. רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת
3. בל"ד – הברית הלאומית דמוקרטית
תגובה מטעם ב"כ היועץ המשפטי לממשלה
1. בהתאם להחלטת כב` השופט לוי מיום 19.1.02 מתכבד ב"כ היועץ המשפטי לממשלה להגיש תגובתו של המשיב 1 (להלן – המשיב) לעתירה זו.
2. עניינה של העתירה בהחלטת יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה- 16 לפסול קטעים מתשדירי התעמולה בטלוויזיה של המשיבות 2 ו- 3.
3. המדינה תטען, כי דין העתירה להדחות על-הסף, שכן העותרת מתעברת על ריב לא לה.
זאת ועוד, המדינה תטען, למעלה מן הצורך, כי דינה של העתירה להדחות גם לגופה, כפי שיפורט להלן.
דחיית העתירה על-הסף,
כיוון שהעותרת מתעברת על ריב לא לה
4. המדינה תטען, כי דין העתירה להדחות על-הסף, שכן העותרת מתעברת על ריב לא לה, כפי שיפורט להלן.
5. הזכות להתמודד בבחירות לכנסת נתונה רק למפלגה (סעיף 5א לחוק יסוד: הכנסת). על פי סעיף 15א(ב) לחוק הבחירות (דרכי תעמולה), התשי"ט-1959 (להלן – חוק דרכי תעמולה), הזכות לשדר שידורי תעמולה בטלוויזיה נתונה למפלגות ולרשימות המייצגות אותן. הזכות לשדר שידורי תעמולה בטלוויזיה אינה נתונה לאף אדם או גוף אחר מלבד למפלגות ולרשימות המועמדים שהוגשו על ידן, המתמודדות בבחירות לכנסת. לכל מפלגה זמן שידורים קצוב, בהתאם לגודלה (סעיף 15א(ב) לחוק דרכי תעמולה). המפלגה היא שקובעת את תוכן שידורי התעמולה שלה, בכפוף לאישורו של יו"ר ועדת הבחירות המרכזית (סעיף 15א(ד) לחוק דרכי תעמולה). לגופים המשדרים את שידורי התעמולה בטלוויזיה אין אחריות אזרחית או פלילית לתוכן השידורים, והאחריות הינה של המפלגה המשדרת בלבד (סעיפים 15ב ו- 16ג לחוק דרכי תעמולה).
6. על פי הדין, הזכות לשדר את הקטעים שנפסלו על ידי יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, ככל שקיימת זכות כזו, הינה זכותן של המשיבות 2 ו- 3, במסגרת חופש הביטוי הפוליטי שלהן, שנועד לשכנע את הציבור להצביע עבורן בבחירות הכלליות, ואין מדובר כלל בזכותו של הציבור הרחב שהמשיבות 2-3 ישדרו שידור זה או אחר.
זכותן זו של המשיבות 2-3, ככל שקיימת זכות כזו, נעוצה, ראשית לכל, בתכליתו החקיקתית הכללית של חוק דרכי תעמולה, שנועד להסדיר את דרכי התעמולה המותרות והאסורות, במסגרת מערכת הבחירות לכנסת. כן נועד חוק דרכי תעמולה לאפשר קיומן של דרכי תעמולה מסויימות, ולאסור על אחרות, וזאת על מנת לקבוע גבולות וכללים "למשחק הדמוקרטי" במסגרת מערכת הבחירות הכלליות לכנסת (ר` בג"ץ 212/03 חרות התנועה הלאומית נ` ו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השש-עשרה, כב` השופט מישאל חשין (טרם פורסם), בפסקה 7 לפסק דינו של כב` הנשיא ברק).
זכותן זו של המשיבות 2-3, ככל שקיימת זכות כזו, נעוצה גם בתכליתו החקיקתית הקונקרטית של סעיף 15א לחוק דרכי תעמולה, שהינה לאפשר שידורם של שידורי תעמולה בטלוויזיה, על מנת לאפשר למפלגות המתמודדות בבחירות לכנסת להביא את דברן בפני ציבור הבוחרים בבחירות הכלליות, ולשכנע את הציבור לבחור דווקא בהן. ההקשר של סעיף 15א הינו התמודדותן של רשימות על לב הבוחרים, במסגרת מערכת בחירות קונקרטית לכנסת, וזאת מעבר לחופש הביטוי הפוליטי הנתון לכל אדם ואזרח בישראל, כמו גם למפלגות, בימים רגילים ((ר` לדוגמא, הוראת סעיף 15א(א) לחוק דרכי תעמולה, הקובעת לעניינם של שידורי התעמולה בטלוויזיה כי "לא יהיו שידורים של תעמולת בחירות אלא ב21- הימים שלפני הבחירות", ונפנה שוב לאמור בפסקה 7 לפסק דינו של כב` הנשיא ברק בבג"ץ 212/03 בעניין חרות התנועה הלאומית, לעיל).
7. במקרים דנן, המשיבות 2-3, שפסילת הקטעים בתשדיריהן פגעה לכאורה בחופש הביטוי הפוליטי שלהן, במסגרת מערכת הבחירות לכנסת ה- 16, בחרו שלא להגיש עתירה כנגד החלטת יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לפסול קטעים מתשדירי התעמולה שלהן, וזאת מסיבות השמורות עימן.
נחזור ונדגיש, החלטותיו של המשיב לא פגעו בזכות כלשהי של העותרת, או בזכות כלשהי של מי מהציבור הרחב, שהעותרת מתיימרת לייצגו.
8. כידוע, מושכלות יסוד הינן, שעל פי ההלכה הפסוקה, ככלל, במקום בו קיים עותר קונקרטי, המחליט שלא לעתור בעניינו הוא, אין מקום להכיר בזכותו של "עותר ציבורי" להגיש עתירה באותו עניין. לעניין זה יפים דברי של כב` השופט זמיר בבג"ץ 1754/94 אן סרוזברג נ` שר הבטחון, פ"ד נה(1) 625, בעמ` 631-632 כדלקמן:
"אכן, בית משפט זה הרחיב מאד, במיוחד בתקופה האחרונה, את זכות העמידה בעתירה ציבורית. בעתירה כזאת, המעלה עניין בעל חשיבות מיוחדת לציבור הרחב, נתונה זכות העמידה לכל אדם, אף אם אין לו אינטרס אישי בעתירה. אלא רק עניין בשמירה על שלטון החוק. כך הדין בעניינים בעלי אופי חוקתי, בעניינים בעלי השפעה של ממש על שלטון החוק ובעניינים בהם נטענת שחיתות שלטונית. …
עם זאת, גם בעתירה ציבורית יש סייגים לזכות העמידה. בין היתר, בית המשפט עשוי למנוע זכות עמידה מאדם אחד המתעבר על ריב של אדם אחר: אם העתירה תוקפת מעשה מינהלי הפוגע בזכות או באינטרס של אדם מסויים, ואותו אדם נמנע מלעתור לבית המשפט, עשוי בית המשפט למנוע את זכות העמידה מאדם אחר.
ראה ז` סגל, זכות העמידה בבית-המשפט הגבוה לצדק (מהדורה שניה, 1993), עמ` 253-251…" (ההדגשה שלי – ע.ה.)
ור` גם דבריו של כב` השופט זמיר בבג"ץ 2148/94 גלברט נ` כבוד נשיא בית המשפט העליון, פ"ד מח(3), 573, כדלקמן:
"כידוע, בית משפט זה פתח את שעריו בפני עתירות ציבוריות, בעניינים שיש להם חשיבות לשלטון החוק, אפילו אין לעותרים עניין אישי בעתירה. אני סבור כי התפתחות זאת טובה וחשובה. יש בה צורך בעיקר לגבי עניינים בהם אין בנמצא עותר בעל עניין אישי. אלה הם עניינים בהם רשות ציבורית קיבלה החלטה, או עומדת לקבל החלטה, שיש לה השלכה על הציבור הרחב, ועל העקרון של שלטון החוק, ועם זאת אין בה נגיעה ישירה לאדם מסויים או לקבוצה מוגדרת של בני אדם. בעניינים מעין אלה, אם לא יוכל כל אדם מן הציבור לעתור לבית המשפט, לא יהיה אף אחד מן הציבור שיוכל לעתור לבית המשפט. התוצאה עלולה להיות שאותה רשות תהיה חסינה מביקורת שיפוטית לגבי אותו סוג של עניינים. תוצאה כזאת אינה עולה בקנה אחד עם העקרון של שלטון החוק.
עם זאת, הנסיון מלמד כי דרך השער של העתירה הציבורית נחפזים להיכנס אל בית המשפט, מפעם לפעם, גם עותרים שאינם ראויים: עותרים שאינם מתמצאים די הצורך בנושא העתירה, ולפיכך אינם מסוגלים או אינם טורחים להכין תשתית עובדתית לעתירה; עותרים שמתעברים על ריב לא להם, שעה שמצויים אנשים שהם צד ישיר לריב, אך אין הם מעוניינים שאותו ריב יהיה נדון בבית המשפט; עותרים המחפשים בעיקר את אור הזרקורים הנלווה לא פעם לעתירות ציבוריות הנשמעות בבית משפט זה." (ההדגשה שלי – ע.ה.)
9. המדינה תטען, כי מדיניות שיפוטית ראויה הינה, שככלל, בית המשפט הנכבד לא יעתר לעתירה ציבורית הנוגעת להחלטה של יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לפסול קטע משידור תעמולה זה או אחר, וכי במקרים כגון דא זכות העמידה נתונה, ככלל, רק לרשימה שנפגעה מההחלטה.
מדיניות שיפוטית ראויה זו מבוססת על חמישה אדנים מרכזיים –
I. ראשית, כאמור לעיל, הזכות לשדר שידורי תעמולה הינה של הרשימות המתמודדות בבחירות, ולא של אף אדם אחר מן הציבור, ותוכנם של השידורים ייקבע על פי מיטב שיקול דעתן הפוליטי והמקצועי של המפלגות אותן מייצגות הרשימות (בכפוף לכך שיקבלו אישור לתשדיר מאת יו"ר ועדת הבחירות המרכזית). חזקה על הרשימות המתמודדות לכנסת שהן יכולות, אם ירצו בכך, להביא כל החלטה לפסול תשדיר תעמולה שלהן לבחינתו של בית המשפט הנכבד, או לחלופין לשנות את שידוריהן בהתאם להחלטה, וממילא אין מקום שעותר ציבורי יחייבן לעשות אחד מן השניים, או יתערב באופן כלשהו בשיקול דעתן זה.
II. הטעמים העיקריים שהביאו לפתיחת שערי בית המשפט הנכבד לעותרים ציבוריים, קרי, הצורך בשמירה על שלטון החוק ומניעת שחיתות ציבורית, כלל אינם מתקיימים בעניינן של החלטות יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לפסול שידורי תעמולה, קרי, כאשר קיים עותר קונקרטי, שחזקה עליו שהוא זוכה לייעוץ משפטי, ואשר קיימת לו מוטיבציה ברורה להביא את עניינו בפני בית המשפט הנכבד, במקרים הנראים לו.
III. שלישית, מקום בו בעלי הזכות האמיתית אינם עותרים בעתירה, אלא מצורפים כמשיבים בלבד, כמו במקרה זה, נפגעת זכותו של יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית לקיומו של הליך הוגן. הכל כיוון שבמצב דברים שכזה המשיב ופרקליטות המדינה כלל אינם יודעים מה יהיו טענותיהם של בעלי העניין האמיתיים בפני בית המשפט הנכבד, בהנחה שיצורפו כמשיבים נוספים, והם אינם יכולים להשיב לאותן טענות של בעלי הזכות הממשית הנפגעת. אכן, בעיה מסוג זה עשוייה לעלות בכל פעם שמוגשת עתירה על ידי עותר ציבורי וקיים גם עותר קונקרטי, אולם, הבעיה מחמירה שבעתיים מקום בו מדובר בעתירות על שידורי התעמולה, שמעצם טבען נדונות בדחיפות, ואין בדרך כלל זמן נוסף להשלים את התשובה שהוגשה.
IV. רביעית, בית המשפט הנכבד כבר עמד על כך, שמתחם ההתערבותו, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בהחלטות יו"ר ועדת הבחירות המרכזית בנוגע לתוכנם של שידורי תעמולה, יהא רק מקום שנפל בהחלטות פגם של חוסר סבירות קיצונית (השווה: בג"ץ 869/92 זוילי נ` יושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השלוש-עשרה, פ"ד מו(2) 691; בג"ץ 212/03 בפרשת חרות התנועה הלאומית, בפסקה 20 לפסק דינו של כב` הנשיא, וכן ר` פסקי דינם של כב` השופט מצא וכב` השופטת שטרסברג-כהן באותה פרשה; בג"ץ 526/03 מפלגת אהבת ישראל נ` כב` השופט מישאל חשין, יו"ר ועדת הבחירות (טרם פורסם)). בית המשפט הנכבד כבר קבע, שאינו יכול ואף אינו רוצה להיות מבקר של כל החלטה והחלטה של יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית בעניין שידורי התעמולה, ולפיכך, ככלל, גם אין מקום לאפשר הגשתן של עתירות בנוגע לפסילת תשדירים אלא על ידי בעלי העניין עצמם. לעניין זה ר` פסקה 21 לפסק דינו של כב הנשיא ברק בבג"ץ 212/03 בעניין חרות התנועה הלאומית, כדלקמן:
"בהפעילנו את שיקול דעתנו, עלינו להיות מודעים לנסיבות המיוחדות בהן פועל יושב-ראש ועדת הבחירות. עליו לקבל החלטות רבות בזמן קצר. לא נרצה ולא נוכל להיות ערכאה מבקרת של כל החלטה והחלטה. הוראה ברוח זו מצויה בסעיף 137 לחוק הבחירות."
V. חמישית, למותר לציין, שאם לא יגזור על עצמו בית המשפט הנכבד איפוק שיפוטי – והיות שבית המשפט הנכבד בעמו יושב – הרי שקיימת אפשרות ממשית ביותר שנהיה צפויים בעתיד לגל של עתירות ציבוריות בעניינים כגון דא, ולכך שמערכת הבחירות תתנהל בעתיד באולמו של בית המשפט, במקום בזירה התקשורתית והחברתית. די ב4- העתירות שהוגשו בימים האחרונים בעניין שידורי התעמולה כדי להצביע על המגמה.
10. במאמר מוסגר נוסיף, שהעותרת, לדבריה היא, מבססת את טענותיה על שתי כתבות שפורסמו בעיתונות ועל שיחה בעניינו של תשדיר התעמולה של המשיבה 2, שערכה, על פי הטענה, גב` דניאלה במברגר-אנוש עם מר גיורא פורדיס, דובר ועדת הבחירות המרכזית. בעניינו של תשדיר התעמולה של המשיבה 3 הטענות מבוססות על כתבה עיתונאית בלבד.
דא עקא, העותרת לא טרחה לצרף לבית המשפט הנכבד את הקלטות של התשדירים, שקטעים מהם נפסלו, כך שממילא לא ניתן להתרשם מההקשר של הדברים ששידורם נפסל לגופם.
לא זו אף זו, בית המשפט הנכבד מופנה לכך, שעל התצהיר התומך בעתירה אף לא חתמה הגב` במברגר-אנוש עצמה, אלא מתמחה באגודה לזכויות האזרח, המצהירה כי העובדות בעתירה הן אמת למיטב ידיעתה ואמונתה. קרי, אין מדובר בענייננו בתצהיר המבוסס על עדות שמיעה, אלא בתצהיר המבוסס על עדות שמיעה של עדות שמיעה. האם כך מוגשת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק על החלטה של יו"ר ועדת הבחירות המרכזית?
נראה שלעניין זה יפים דבריו של כב` השופט חשין בג"ץ 2148/94, בפרשת גלברט הנ"ל, כדלקמן:
"נתחלפו העיתים, נשתנו המינהגות, וימים שהיו חלפו ואינם עוד עימנו. על דרך ההפלגה נאמר, שכיום נוטל אדם לידו את עיתון הבוקר או עיתון הצהריים, ומבטו מרקד בין הידיעות השונות עד שעינו צדה ידיעה פלונית. ומשמצא מה שמצא קורא הוא אל חבריו: קומו ונעלה ציון – אל בית המשפט העליון. אומר ועושה."
דחיית העתירה לגופה
11. למעלה מן הצורך, כיוון שלטעמנו דינה של עתירה ציבורית זו להדחות על-הסף, לאור כל האמור לעיל, נבקש להדגיש כי גם לגופו של עניין אין עילה להערבותו של בית המשפט הנכבד.
12. כפי שציין כב` השופט חשין במכתב תשובתו לעותרת, יש לראות את הקטעים שנפסלו, אשר באחד מהם מניפים ארבעה צעירים דגל פלסטיני ומסמנים סימן V באצבעותיהם, בהקשר של המלחמה המרה והאכזרית בה מצוייה כיום ישראל.
13. כל טענות העותרת בדבר מקורו של הדגל הפלסטיני אינן יכולות לשנות את העובדה כי מדובר בדגל המשמש כיום כדגלה של הרשות הפלסטינית וכדגלו של אש"ף, וזאת בשעה שבמקביל, מזה מעל לשנתיים ימים, מנהלים הפלסטינים, בעידוד, העלמת עין ולעיתים אף בהכוונה ומימון של הרשות עצמה, מלחמת טרור אכזרית כנגד מדינת ישראל, וכנגד אזרחיה ותושביה. מלחמת הטרור מתנהלת ברחובות ובכיכרות, באתרי בילוי ובתחבורה הציבורית. מלחמת הטרור מכוונת נגד גברים ונשים, זקנים וטף, אזרחים וחיילים, ללא כל הבחנה. לא למותר יהיה לציין, שמאז תחילתם של אירועי "גאות ושפל" בסוף חודש ספטמבר 2000 נרצחו בפיגועי הטרור יותר מ720- מאזרחי ותושבי המדינה ומעל ל- 5000 נפצעו, חלקם באורח קשה ביותר. חייהן של מאות, שלא לומר אלפי משפחות, נהרסו. "השכול והכאב שוטפים אותנו" (ר` בג"ץ 7015/02 עג`ורי נ` מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פ"ד נו(6) 352, בעמ` 358).
14. בנסיבות אלה – וככל שבכלל יש מקום להכניס מבחנים הסתברותיים בעניין הנדון (השווה: בג"ץ 526/03 בעניין מפלגת אהבת ישראל, בפסקה האחרונה של פסק הדין) – המשיב סבור, כי שידורם של הקטעים שנפסלו על ידו יפגע פגיעה של ממש, במידה הקרובה לוודאות, ברגשותיהן של אותן אלפי משפחות שנפגעו במלחמת הטרור שמנהל הצד הפלסטיני, וכי מדובר בפגיעה ממשית וקשה, שאין להצדיקה. המשיב סבור, כי באיזון שבין זכותן של המשיבות 2-3 לחופש ביטוי פוליטי לבין האינטרס הציבורי, האיזון נוטה בבירור לטובת פסילת הקטעים שנפסלו.
15. זאת ועוד, חוק דרכי תעמולה מחייב את אמצעי התקשורת האלקטרוניים לשדר את שידורי התעמולה, ומבחינה זו הוא הופך את הציבור הצופה בשידורים ל"קהל שבוי".
המשיב סבור, כי בנסיבות אלה, אין כל מקום לאפשר למשיבות לפגוע בצורה קשה ברגשות של ציבור נרחב ביותר, וזאת בדרך של הצגה באותם שידורי תעמולה, בלווית סימני נצחון או בלעדיהם, של סמלה הרשמי של הרשות הפלסטינית, בעצם ימים אלה ממש של עימות מזויין עם ישראל (כזה שאינו עולה כדי מלחמה).
16. למותר לציין, שאת הפגיעה החמורה ברגשות הציבור בענייננו, קרי באינטרס הציבורי, אין לבחון במשקפיו של מי שהדגל הפלסטיני מקובל עליו, אלא במשקפיהן של אותן מאות ואלפי משפחות, שיקיריהן נפגעו בשנתיים וחצי האחרונות ממתקפת הטרור כמו גם במשקפיו של הציבור הרחב.
17. המדינה תטען, כי אין כל מקום לפרש את סמכותו של יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לפסול שידורי תעמולה רק על פי העילות הקבועות כיום בסעיפים 2ב` ו- 2ג` לחוק דרכי תעמולה, שהם סעיפים חדשים, שהוספו לחוק רק לאחר מערכת הבחירות הכלליות הקודמת.
לעניין זה תטען המדינה, כי בית המשפט הנכבד כבר הכריע בסוגייה, במסגרת בג"ץ 212/03, בפרשת חרות התנועה הלאומית, וכי העותרים לא הצביעו על כל עילה משפטית המצדיקה לבחון עניין זה פעם נוספת, בחלוף ימים בודדים.
18. גם בטענות העותרת בדבר העדר הנמקה אין ממש.
ראשית, כב` השופט חשין כלל לא היה חייב לתת הנמקות לעותרת, שלא נפגעה זכות כלשהי מזכויותיה. שנית, לגופו של עניין, כב` השופט חשין מסר לעותרת את נימוקיו (ר` נספח ע4/ לעתירה), וברי שבעומס העבודה האדיר המוטל על כתפיו של יו"ר ועדת הבחירות המרכזית אין כל אפשרות ליתן הנמקה מפורטת יותר של כל החלטה והחלטה המתקבלת.
19. כפי שפורט לעיל, על פי ההלכה הפסוקה, למשיב שיקול דעת רחב ביותר בעניינים כגון דא, ובוודאי שלא ניתן לומר כי החלטתו חורגת במידה קיצונית ממתחם הסבירות. גדר התערבותו של בית המשפט הנכבד בעניינים מהסוג דנן תהיה לפיכך מצומצמת ביותר. די בכך בלבד כדי להביא לדחייתה של עתירה זו.
20. עוד נוסיף, שנראה, שיישום ראוי של דעת הרוב בבג"ץ 212/03 מחייב דחייתה של עתירה זו לגופה מכל וכל. לא זו אף זו, כיוון שהנימוק המרכזי שהביא את כב` הנשיא ברק לקבוע בבג"ץ 212/03, שם היה בדעת מיעוט, כי אין חשש לפגיעה בשלום הציבור אם ישודר שידור התעמולה של רשימת חרות, כיוון שדובר באותו מקרה ברשימה לאומית שסמליה הלאומיים של מדינת ישראל יקרים לה, כלל אינה מתקיימת במקרים דנן, ולפיכך, נראה שאף לשיטתו של כב` הנשיא דינה של עתירה זו להדחות.
21. סוף דבר, לאור כל האמור לעיל תבקש המדינה מבית המשפט הנכבד לדחות את העתירה על-הסף, שכן העותרת מתעברת על ריב לא לה.
לחלופין בלבד, המדינה תבקש לדחות את העתירה גם לגופה.
22. בנסיבות העניין, כיוון שהעתירה היתה פגומה מלכתחילה ונעדרת עילה משפטית כלשהי להתערבותו של בית המשפט הנכבד – ולפיכך דינה להדחות על-הסף – ולאור ההשקעה המיותרת שנאלצה המדינה להשקיע בטיפול בעתירה זו, תבקש המדינה מבית המשפט לחייב את העותרת בהוצאותיה בעתירה זו.
היום, י"ז בשבט, תשס"ג
20 בינואר, 2003
ענר הלמן, עו"ד
סגן בכיר לפרקליטת המדינה
