עובדת במלון פוטרה ע"פ דרישת הרבנות בגלל סגנון לבושה

עב 1583/99
בבית הדין האזורי לעבודה
בבאר שבע

התובעת:

ש` ב`

ע"י עוה"ד גילה שטופלר ו/או דן יקיר ו/או בלהה ברג ו/או דנה אלכסנדר ו/או הדס תגרי ו/או רינת קיטאי ו/או ענת שקולניקוב ו/או יוסף ג`בארין ו/או עמרי קאופמן ו/או נטע עמר
מהאגודה לזכויות האזרח בישראל
רחוב ביאליק 12, תל אביב 63324
טל": 03-5254162 ; פקס: 03-5254726

נגד

הנתבעים:

1. מלון מרגוע ערד בע"מ
ת"ד 20 ערד 89100.

2. המועצה הדתית ערד
ת"ד 169 ערד.

3. הרב יוסף אלבו
מועצה דתית ערד, ת"ד 169 ערד.

4. הרב בן ציון ליפסקר
מועצה דתית ערד, ת"ד 169 ערד.

כתב תביעה

עובדות:

1. הנתבעת 1 הינה חברה בע"מ שהיא הבעלים והמפעילה של מלון מרגוע ערד בערד.

2. הנתבעת 2 הינה המועצה הדתית בערד שהינה גוף ציבורי, הממומן מכספי מדינה, ומספק לאוכלוסיית ערד שירותי דת, בהתאם לסמכותו על פי סעיף 7 לחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], תשל"א-1971 (להלן – חוק שירותי הדת היהודיים). בין השאר פועלת הנתבעת 2 מכח חוק שירותי הדת היהודיים לאכיפת הכשרות בערד, על פי הנחיות הנתבעים 3 ו- 4. משגיחי הכשרות במלונות בערד, ובכללם במלון מרגוע ערד, הינם עובדים של הנתבעת 2.

3. הנתבעים 3 ו- 4 הינם רבני העיר בערד. רב העיר הינו עובד ציבור, והוא המוסמך לתת ולשלול תעודת כשרות מכח חוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג-1983 (להלן – חוק איסור הונאה בכשרות). כן ממונה רב העיר על מינוי משגיחי כשרות, על שליחתם לעבודה בבתי האוכל השונים הנמצאים תחת השגחתו, ועל פיקוח מקצועי על עבודתם.

4. התובעת הינה אקדמאית עם תואר בחינוך לגיל הרך, וקונדיטורית בעלת תעודת מקצוע מטעם משרד העבודה והרווחה. התובעת עובדת כקונדיטורית מזה ארבע שנים, אשר במהלכן החליפה מקומות עבודה, על מנת להתקדם בשכרה ובמעמדה.

5. התובעת החלה לעבוד אצל הנתבעת 1 לאחר שפוטרה מעבודתה במלון ענבר בערד. עוד בעת עבודתה במלון ענבר נתקלה התובעת ביחס עויין מצד משגיחי הכשרות מטעם הנתבעים 2-4, אשר פגעו בכבודה בשל מוצאה הרוסי וכן טענו נגדה טענות שווא באשר לכשרות המזון.

6. עבודת התובעת אצל הנתבעת 1 החלה ביום 3.1.99. בראיון הקבלה עם מנכ"ל הנתבעת 1 (להלן – המנכ"ל), מר קובי אקסן, או בכל הזדמנות אחרת, לא צויין בפני התובעת, כי עליה לעבור תקופת נסיון, והמנכ"ל אף אמר לתובעת, כי במלון שלהם עובדים עד סוף החיים.

7. המשגיחים במלון מרגוע נקטו כלפי התובעת בהתבטאויות ובמעשים פוגעים בקשר למוצאה הרוסי וליהדותה. כמו כן, המשגיחים אשר ידעו כי התובעת באה מרקע דתי, דרשו ממנה בהזדמנויות שונות להשתמש בביטויים דתיים כגון "ברוך השם", "תודה לאל" ו"אמן". התובעת סירבה לדרישות אלה.

8. המשגיחים האשימו את התובעת האשמות שווא באשר לכשרות המזון אותו היא מכינה, כגון ההאשמה חסרת היסוד שהיא מביאה חומרים לא כשרים מהבית על מנת לשפר את הטעם של העוגות.

9. בשל החום הכבד בקונדיטוריה לבשה יום אחד התובעת גופיה בשעות העבודה. משגיחי הכשרות נזעמו ותבעו ממנה ללבוש בגדים סגורים יותר. התובעת פנתה למנכ"ל אשר בתחילה אמר לה ללבוש מה שהיא רוצה אך לאחר מכן ביקש ממנה ללבוש גופיות סגורות יותר. התובעת עשתה כבקשתו.

10. לאחר כמה שבועות, עם התחממות מזג האויר הגיעה התובעת לעבודה עם גופיה אותה החליפה במקום העבודה לגופיה הסגורה עימה נהגה לעבוד. בעקבות זאת הודיעו משגיחי הכשרות כי אין הם מוכנים שהתובעת תגיע לעבודה עם גופיות פתוחות ודרשו כי גם בבואה ובלכתה תתלבש על פי הוראותיהם. התובעת סירבה לדרישתם.

11. בסמוך לאחר מכן, ביום חמישי בערב, ערב חג השבועות (סוף מאי 1999), הואשמה התובעת האשמת שווא של אי שמירה על כשרות המזון, והוצאה לחופשה עד להודעה חדשה.

12. ביום שני בערב, לאחר החג, נקראה התובעת לשוב לעבודה. לאחר כיומיים ניגש אליה המנכ"ל והודיע לה שהבעיות עם הרבנות הסתדרו והיא יכולה להמשיך לעבוד. לפתע, ביום חמישי, 17.6.99, בשעות הצהריים הודיעו לתובעת, כי עליה לצאת לחופש בין ה- 18 ל- 27 ליוני. ביום ראשון 20.6.99 שוחחה התובעת עם המנכ"ל, אשר הודיע לה על פיטוריה בשל אולטימטום שהוצב לו מצד הרבנות.

13. כמה ימים לאחר מכן, ביום 23.6.99, קיבלה התובעת מכתב פיטורין. התאריך שהתנוסס על המכתב היה 17.6.99. תאריך זה אינו נכון, שכן כאמור, המנכ"ל הודיע לתובעת על פיטוריה רק ביום 20.6.99 ואת מכתב הפיטורין קיבלה רק שלושה ימים לאחר מכן. במכתב הפיטורין נכתב, כי "לצערינו הרב אנו נאלצים לפטרך מעבודתך במלון עקב דרישת הרבנות בערד." כן צוין במכתב, כי ניתנת לתובעת הודעה מראש של שבועיים, אולם, בפועל הנתבעת 1 שילמה את משכורתה של התובעת רק עד ליום 17.6.99, היום האחרון בו עבדה בפועל.

מצ"ב העתק מכתב הפיטורין מסומן א`.

14. זמן קצר לאחר פיטוריה, ביום 1.7.99, הגישה התובעת בקשה דחופה למתן צו מניעה זמני לבית הדין לעבודה בבאר שבע (בש"א 1891/99). בבקשה ביקשה התובעת מבית הדין להורות על החזרתה המיידית לעבודתה. התובעת הגישה את הבקשה ללא ייצוג משפטי. בשל כך לא לוותה הבקשה בתצהיר וכן לא הוגשה תביעה עיקרית בסמוך לאחר הגשת הבקשה. בקשתה של התובעת נדחתה ברוב דעות בהחלטה מיום 19.7.99.

הטיעונים המשפטיים:

גרם הפרת חוזה

15. בין התובעת לנתבעת 1 היה חוזה עבודה מחייב כדין, על פיו הועסקה התובעת אצל הנתבעת 1. הנתבעים 4-2 דרשו ביודעין מהנתבעת 1 להפר את החוזה האמור ולפטר את הנתבעת, וכתוצאה מדרישות אלה אכן הפרה הנתבעת 1 את החוזה עם התובעת. כפי שיפורט לעיל לא היה לנתבעים 4-2 צידוק מספיק לגרום להפרת החוזה. כתוצאה מפיטוריה נגרם לתובעת נזק ממון. בכך גרמו הנתבעים 4-2 להפרת החוזה בין הנתבעת 1 לתובעת בניגוד לסעיף 62 לפקודת הנזיקין ]נוסח חדש[ (להלן – פקודת הנזיקין).

הנתבעים 4-2 – פעולות בניגוד לדין

16. סעיף 2 לחוק איסור ההונאה בכשרות קובע, כי רב מקומי הוא המוסמך לתת ולשלול תעודת הכשר. סעיף 11 לחוק מגדיר את היקף סמכותם זו של הנתבעים 3 ו- 4 וקובע, כי "במתן תעודת הכשר יתחשב הרב בדיני כשרות בלבד". הנתבעת 2 ומשגיחי הכשרות מטעמה פועלים בעניין מתן ושלילת תעודת הכשר על פי הנחייתם של הנתבעים 3 ו- 4 ולפיכך סמכותם מוגבלת גם היא באותו אופן. החוק אינו מסמיך את הנתבעים בכל צורה שהיא לשקול שיקולים הנוגעים למינה, מוצאה, השקפת עולמה או צורת לבושה של העובדת, המכינה את האוכל שלו מוענקת תעודת הכשרות.

17. יתרה מזו, חוק איסור ההונאה בכשרות אף אינו מסמיך את הנתבעים 4-2, או מי מטעמם, לדרוש פיטוריו של עובד מבית אוכל אשר תחת פיקוחם. דרישה זו מהווה חריגה מסמכות ונוגדת את הוראות חוק יסוד: חופש העיסוק לו כפופים הנתבעים.

18. הנתבעים 4-2 הינם רשויות ציבוריות ומשגיחי הכשרות מטעמם הינם עובדים, הממלאים תפקידים ציבוריים. ככאלה, כפופים הנתבעים 4-2 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן – חוק יסוד כבוד האדם) ולכללי המשפט המנהלי ובהם החובה לנהוג בשוויון.

19. מעשיהם של הנתבעים 4-2 ומשגיחי הכשרות מטעמם, ודרישתם לפיטורי הנתבעת, כפי שתוארו לעיל, מהווים חריגה מסמכותם ומנוגדים לדין. דרישות הלבוש שהופנו כלפי התובעת נבעו מהיותה אישה, ההתבטאויות והמעשים הנוגעים למוצאה, יהדותה וכשרות המזון אותו היא מכינה נבעו ממוצאה הרוסי של התובעת. בנוסף, הדרישות מהתובעת, כי תשתמש בביטויים בעלי אופי דתי, וכי תתלבש בצורה צנועה היוו נסיון לכפות עליה השקפת עולם לא לה, וסירובה להכנע לדרישות אלה היווה את אחד הגורמים למעשיהם הפסולים של הנתבעים 2 ו- 3 כלפיה. כל המעשים האמורים פגעו קשות בכבודה של התובעת וגרמו לה השפלה ועוגמת נפש קשות.

20. התנהגותם של הנתבעים 4-2 ומשגיחי הכשרות מטעמם, אשר הפלו את התובעת בשל היותה אישה, בשל מוצאה הרוסי ובשל השקפת עולמה, ניסו לכפות עליה השקפת עולם לא לה, פגעו קשות בכבודה, ודרשו את פיטוריה, מהווה חריגה מסמכותם לפי חוק איסור ההונאה בכשרות, הפרה של חוק יסוד כבוד האדם וחוק יסוד חופש העיסוק והפרה של כללי המשפט המנהלי, והינה פסולה ובלתי חוקית. לפיכך, הפרת החוזה בין התובעת לנתבעת 1 על ידי הנתבעים 4-2 נעשתה ללא צידוק מספיק, כנדרש לקיום העוולה של גרם הפרת חוזה בסעיף 62 לפקודת הנזיקין.

חוק יסוד כבוד האדם וחוק יסוד חופש העיסוק – הפרת חובה חקוקה

21. התנהגותם של הנתבעים 4-2 בניגוד לחוק יסוד כבוד האדם וחוק יסוד חופש העיסוק מהווה עוולה של הפרת חובה חקוקה על פי סעיף 63 לפקודת הנזיקין.

22. ראשית, החובה להגן על כבוד האדם וחירותו ועל חופש העיסוק והזכויות הנגזרות מהם מוטלת על פי חוקי היסוד בראש ובראשונה על רשויות השלטון, ובכללן הנתבעים 4-2. שנית, מטרתם של חוקי היסוד הינה להגן על כלל האנשים, ובעיקר על אנשים כגון התובעת, חברי קבוצות חלשות באוכלוסיה, מפני הפגיעות המנויות בהם, ובכללן הפגיעה בכבוד, האפלייה על רקע השתייכות קבוצתית, הפגיעה בחירות ההשקפה והמצפון והפגיעה בחופש העיסוק. שלישית, הנזקים שאירעו לתובעת כתוצאה מהפרת החובה החקוקה, הן אובדן העבודה, הן הנזק הממוני והן הנזק שאינו ממוני – ההשפלה ועוגמת הנפש, הינם מסוג הנזקים שאותם באים חוקי היסוד למנוע.

חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה

23. סעיף 2 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988 (להלן – חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה) אוסר על מעביד, בין השאר, להפלות עובדת על ידי פיטוריה מטעמי מין, ארץ מוצא והשקפה. בפטרה את התובעת הפלתה הנתבעת 1 את התובעת בשל היותה אישה, בשל מוצאה הרוסי ובשל השקפת עולמה החילונית ובכך הפרה את הוראות הסעיף.

24. הנתבעת 1 ידעה היטב, שהנתבעים 4-2 דורשים את פיטורי התובעת בשל לבושה, המפריע להם בשל היותה אישה. הנתבעת 1 גם ידעה היטב, שטענות הנתבעים 4-2 לגבי ידיעותיה ומעשיה של התובעת בכל הנוגע לכשרות, ודרישתם לפטרה כתוצאה מכך, נובעות ממוצאה הרוסי. כן ידעה הנתבעת 1, כי הנתבעים 4-2 מנסים לכפות על התובעת את השקפת עולמם הדתית, הן על ידי כפיית לבוש והן בדרכים אחרות, ונוטרים לה על כך שהיא מסרבת לקבל זאת. בכך שפיטרה את התובעת בנסיבות אלה, הפלתה הנתבעת 1 את התובעת בשל היותה אישה, בשל מוצאה הרוסי ובשל השקפת עולמה בניגוד לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה. לפיכך פיטורי התובעת הינם פסולים ובלתי חוקיים.

פיטורין בתקופת נסיון – חובת תום הלב

25. הנתבעת 1 לא גילתה לתובעת בשום שלב של המשא ומתן ביניהן לקבלתה של התובעת לעבודה, ואף לא בכל מועד מאוחר יותר, כי ששת החודשים הראשונים של עבודתה הינם תקופת נסיון. נהפוך הוא, בראיון הקבלה הודיע מנכ"ל הנתבעת 1 לתובעת, כי עבודה אצל הנתבעת 1 הינה עבודה לכל החיים. בכך הפרה הנתבעת 1 את חובת תום הלב בניהול משא ומתן, הכוללת את החובה לגלות לצד השני למו"מ את כל הפרטים הרלוונטיים ועל פי פסיקת בתי הדין לעבודה הינה רחבה במיוחד בכל הנוגע למו"מ לכריתת חוזה עבודה. לתובעת נודע לראשונה על היותה בתקופת נסיון רק לאחר פיטוריה.

26. בפטרה את התובעת עקב דרישות הנתבעים 4-2 ומעשי משגיחי הכשרות מטעמם שתוארו לעיל, הפרה הנתבעת 1 גם את חובת תום הלב בביצוע חוזה העבודה. ביום 20.6.99 הודיע מנכ"ל הנתבעת 1 לתובעת, ללא כל אזהרה, כי הוא מפטר אותה. בכך הפרה הנתבעת 1 את חובת תום הלב של המעביד, המחייבת אותו להתריע בפני העובד כי עבודתו אינה מספקת, להצביע בפניו על הדרכים לשיפורה ולתת לו הזדמנות לעשות כן.

27. חובתה של הנתבעת 1 כמעבידה של התובעת היתה להגן על התובעת בפני הצקות והשפלות משגיחי הכשרות על רקע מינה, מוצאה והשקפת עולמה. הנתבעת 1 לא רק שלא הגנה על התובעת אלא אף נכנעה לדרישות הנתבעים 4-2, תוך ידיעה כי דרישות אלה באות על רקע מינה, מוצאה והשקפת עולמה של התובעת, והחליטה על פיטוריה. בכך הפלתה הנתבעת 1 את התובעת בניגוד לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, אפלייה המהווה הפרה חמורה של חובת תום הלב של הנתבעת 1 כלפי התובעת.

הנזק

28. כתוצאה מפיטוריה איבדה התובעת את מקום עבודתה ואת מקור פרנסתה. מעת פיטוריה אין התובעת מצליחה למצוא עבודה חלופית. ערד הינה עיר קטנה ובה היצע מוגבל מאוד של מקומות עבודה. בנוסף, המצב הכלכלי הקשה ויחס הנתבעים 4-2 אל התובעת, שהינו סוד גלוי בערד, הופכים את משימתה של התובעת לבלתי אפשרית. על הנתבעת 1 להחזיר את התובעת לעבודתה, ועל הנתבעים לשלם לתובעת את המשכורת המגיעה לה מיום 17.6.99 ועד ליום החזרתה לעבודה. לחלופין, בגין נזק הממון שנגרם לתובעת בשל אובדן ההשתכרות חייבים הנתבעים לשלם לה פיצוי בגובה משכורתה החודשית למשך שנת עבודה אחת ובסך הכל: 12 חודשים X ——- ש"ח= ——— ש"ח.

29. הנתבעת 1 שילמה לתובעת משכורת רק עד יום 17.6.99. מנכ"ל הנתבעת 1 הודיע לתובעת על פיטוריה רק ביום 20.6.99 ומיום זה היא היתה זכאית על פי דין להודעה מוקדמת של שבועיים ימים אותה לא קיבלה. לפיכך חייבת הנתבעת 1 לשלם לתובעת סך של ——– ש"ח, מחצית ממשכורתה החודשית.

30. על פי סעיף 43(1)(א) להסכם הקיבוצי לענף המלונאות זכאי עובד לפיצויי פיטורין בעבור כל שנת עבודה או חלק יחסי ממנה אם עבד במלון לפחות חצי שנה. שעור הפיצויים הינו חודש לשנה. התובעת החלה את עבודתה ביום 3.1.99 ועבודתה הסתיימה ביום 4.7.99 (שבועיים הודעה מוקדמת מיום 20.6.99). לפיכך חייבת הנתבעת 1 לשלם לתובעת פיצויי פיטורין בסך של ——- ש"ח, מחצית ממשכורתה החודשית, בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורין.

31. השתלשלות העניינים המתוארת בכתב תביעה זה, אשר שיאה היה בפיטוריה של התובעת מעבודתה, גרמה לתובעת תחושות השפלה, עוגמת נפש ודכאון קשות, אשר כתוצאה מהן נקלעה התובעת למשבר נפשי עד כדי הזקקות לטיפול פסיכיאטרי, לראשונה בחייה. התובעת נמצאת כיום בטיפול פסיכיאטרי אשר עלותו נאמדת בכ- 7,000 ש"ח. לפיכך, חייבים הנתבעים לשלם לתובעת את עלויות הטיפול האמור. מכיוון שהטיפול טרם הסתיים ועלותו עלולה להשתנות, התובעת שומרת לעצמה את הזכות לעדכן את סכום התביעה אם וכאשר תשתנה העלות.

32. לתובעת נגרם נזק שאינו נזק ממון בשל ההשפלה, עוגמת הנפש והדכאון, מהם סבלה כתוצאה מהפגיעה בכבודה, מאפלייתה בשל מינה, מוצאה והשקפת עולמה, עד כדי פיטוריה, ומהנסיון לכפות עליה השקפת עולם לא לה. נזקי התובעת היו כה קשים עד כי הצריכו פנייה לטיפול פסיכיאטרי. בשל נזק זה וכן כפיצוי עונשי חייבים הנתבעים לשלם לתובעת סכום של 50,000 ש"ח.

הסעדים:

33. אשר על כן מתבקש בית הדין הנכבד להורות כדלקמן:

א. לחייב את הנתבעת 1 להשיב את התובעת לעבודתה ולחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לה את המשכורת המגיעה לה מיום 17.6.99 ועד ליום החזרתה לעבודה.

או לחלופין: לחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובעת סכום של ——– ש"ח דמי הודעה מוקדמת, סכום של ——– ש"ח פיצויי פיטורין, וכן, לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת סכום של ——– ש"ח בשל אובדן השתכרות.

ב. לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת סכום של 7,000 ש"ח לכיסוי עלויות הטיפול הפסיכיאטרי אותו נאלצה לעבור בעקבות האירועים המתוארים בתביעה.

ג. לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת סכום של 50,000 ש"ח כפיצוי על ההשפלה, עוגמת הנפש והדכאון שנגרמו לה כתוצאה מאפלייתה וכן כפיצויים עונשיים.

ד. לחייב את הנתבעים לשלם לתובעת הוצאות ושכ"ט עו"ד.

_____________
גילה שטופלר, עו"ד
ב"כ התובעת