ישעיהו לייבוביץ
פורסם ב"זכויות האדם והאזרח בישראל, מקראה" (האגודה לזכויות האזרח בישראל, 1992). מתוך: "הרפואה וערכי החיים", אמונה, היסטוריה וערכים, אקדמון, ירושלים, תשמ"ב, 243-248
מעשה שהיה כך היה, קארן קווינלן, נערה אמריקנית כבת 19-20, בעיר במדינת ניו-ג'רסי, הורעלה – כנראה בידי עצמה – הרעלה מוחית, על-ידי תערובת של סמים ואלכוהול. מבחינה פרמקולוגית וטוקסיקולוגית המקרה הזה מעניין מאוד, אלא שכאן לא נדון בו מן הבחינה הזאת. מה שחשוב לעניינו הוא שבעקבות ההרעלה ההיא שקעה הנערה בקומה – זאת אומרת עילפון, אובדן החושים ואובדן התודעה – שממנה לא ניתן להעירה. הפעילות המוחית, כפי שהיא נקבעת ונמדדת ב-E.E.G., הצטמצמה עד למינימום לא קבוע. יחד עם זה נפגמו גם מרכזים עמוקים יותר, ביניהם מרכז הנשימה, והנערה מקוימת בהנשמה מלאכותית מתמדת. הגווייה החיה הזאת מוטלת ללא תגובה וללא הכרה וללא פעילות ומוחזקת בחיים במכשירים ומיתקנים המקיימים בה תהליכים פיזיולוגיים בדרך מלאכותית: נשימה מלאכותית, הזנה מלאכותית וטיפול מתמיד בהשגחת חבר של רופאים ואחיות, יומם ולילה. המצב נמשך ללא סימן של שיפור.
כעבור יותר ממחצית שנה פנו הוריה לבית החולים וביקשו להפסיק את הטיפול: להוציא את התקע החשמלי של מיתקן ההנשמה, "כדי להניח לה למות בחסד ובכבוד", שהרי המצב הקיים הוא מצב ללא תוחלת ויש בו משום ניוול האדם.
הרופאים סירבו. מהם אמרו שמבחינת מצפונם הרפואי והבנתם את שליחותו ואת סמכויותיו של הרופא, אין הם מכירים אלא תפקיד אחד: לקיים את החיים; ואילו את הפסקת החיים אין הרופא רשאי ליטול על עצמו, ותהא אשר תהא ההערכה שהוא מעריך את החיים הנדונים. היו רופאים אחרים שנטו לדעת ההורים – שבמקרה זה אין אנחנו מקיימים את החיים אלא מאריכים קיום של מציאות ביולוגית שהיא חסרת טעם לגבי האובייקט של הטיפול, שפסק מלהיות אישיות; ולא זו בלבד שקיום זה הוא חסר טעם אלא הוא גם עומס מחריד – הן מבחינה מעשית והן מבחינה נפשית – על כל הסביבה. אבל רופאים אלה אמרו שהם חוששים שמבחינת החוק אין הם רשאים לעשות את הדבר שנתבקשו לעשותו, משום שהוא עשוי להיחשב כהריגה או כרציחה.
ההורים הביאו את בקשתם לפני בית המשפט, והשופט העמיד לנערה זאת – לאותה גופה המגלמת את הנערה – פרקליט להגן על זכותה לחיות, נגד בקשת הוריה. משני הצדדים במשפט המזעזע הזה הובאו לשם עדות בני אדם המוחזקים כמומחים. אינני יודע מהי משמעות מומחיות לגבי חיי אדם; אולם על כל פנים אנשים המכונים אנשי רוח חיוו דעתם על המקרה: ביולוגים, שהעידו שאין הם רואים סיכוי לשיפור המצב, וכן פילוסופים, פסיכולוגים, אנתרופולוגים ואנשי דת. הדיונים היו מעניינים מאוד, והשופט ביקש זמן רב להימלך בדבר. לאחר כמה שבועות הוציא את פסק הדין: מבחינת הבנתו את החוק – אין הוא יכול להרשות להפסיק את הטיפול בנערה, והפסקת הטיפול תיחשב כהריגה, והאחראים עתידים להיות נתבעים לדין.
על פסק דין זה הוגש עירעור לבית המשפט העליון של מדינת ניו-ג`רסי, ובשלב זה במהלך העניין, בימי שהותי בניו-יורק, הוזמנתי לדיון על הנושא הזה עם חבר הרופאים של המחלקה הנוירולוגית והנוירוכירורגית בבית הספר לרפואה של הישיבה-יוניברסיטי, מהם יהודים ומהם לא יהודים, בהשתתפות אורחים מן החוץ.
ברצוני למסור כאן כמה דברים ממה שאמרתי שם, וכן דברים שהועלו בוויכוח. אולם תחילה עלי לציין שבינתיים הוציא בית המשפט העליון של מדינת ניו-ג`רסי את פסק דינו, המבטל את פסק הדין של השופט באינסטנציה הראשונה. על פסק דין זה של בית המשפט העליון אדבר בסוף דברי.
מהי המשמעות של המושגים: זכותו של יצור אנוש לחיות; חובתם של אנשים אחרים לקיים את חייו; והאיסור ליטול את חייו? עם הצגת שלוש השאלות האלה נפערת לפנינו תהום של בעיות. המושגים: `זכות`, `חובה`, `איסור`, – מושגים משפטיים הם, ואין להם מובן אלא במסגרת משפטית מסוימת, שחוקיה מקנים זכויות לאדם וקובעים חובות ואיסורים, שלהם ניתן לתת ביסוס רציונלי. במידה שאדם משתייך למסגרת האינסטיטוציונלית של חברה מסוימת יש לו זכויות מסוימות וקיימים לגביו חובות ואיסורים מסוימים במסגרתה של החברה הזאת והאינסטיטוציות המוכרות שלה. אולם עצם קיומו של אדם, עובדת היותו קיים כיצור חי – אין לה יסוד אינסטיטוציונלי, אלא היא נתון טבעי. זוהי המשמעות הנוקבת של המאמר בפרקי אבות: "על כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד, על כרחך אתה חי". אם עצם קיומו של אדם הוא נתון טבעי ואיננו מוצר אינסטיטציונלי, אין למושגי הזכות והחובה והאיסור מובן או תקפות לגבי חייו, משום שאין למושגים אלה מובן ותקפות לגבי שום דבר שבטבע.
מבחינת המציאות הטבעית, השמים והארץ וכל צבאם וכדור הארץ וכל מה שעליו – הדומם, הצומח והחי – אין משמעות למושגי זכויות וחובות ואיסורים. יש מציאות – שהיא אי רלוונטית ואינדיפרנטית מבחינה ערכית. האדם הוא אלמנט של המציאות הטבעית הזאת, ככל דבר בעולמנו.
החפץ הזה שעל השולחן שלפני אם איננו מוכר כרכושו הפרטי של מישהו ומוגן מבחינה זו על-ידי החוק, אלא הוא רכוש שאין לו בעלים – אני רשאי לעשות בו כרצוני; למשל, לשבור אותו. איש לא יערער על כך. אם יאמר אדם: "זהו דומם, ואילו אנחנו עוסקים בחי", אצביע על עץ שהוא אורגניזם חי, ואף על פי כן אם הוא ממון של הפקר – ודאי רשאי אני לגדע אותו, אם לא אמצא בו תועלת לעצמי. ושוב, אם יטען מישהו: "העץ איננו חי במובן הספציפי של המושג הזה כפי שהוא מקובל בשפה המדוברת, שבה הוא מתייחס לבעל חיים", אצביע על הכלב או החתול של הפקר, שאותם אני הורג, אם הם מפריעים לי.
מעתה, מה דינו של האדם, שגם הוא אלמנט של אותה מציאות טבעית, שלה משתייכים הדומם והצומח ובעל החיים. מה זאת אומרת: יש לאדם זכות לחיות? כבר אמרנו שזכות נובעת ממסגרת אינסטיטוציונלית, ובכן – מי או מה מקנה לאדם את הזכות לחיות? לכאורה, אם אין אני מכיר בסיס רציונלי לזכות זו, מדוע אסור לי לנהוג כלפי האדם כשם שאני רשאי לנהוג כלפי אובייקט דומם או כלפי צמח או כלפי בעל חיים? התשובה על השאלה הנוקבת הזאת היא: אכן אין בסיס רציונלי לכך, אולם זהו פוסטולט המקובל עלינו. מדוע? משום שקיבלנוהו עלינו, וזהו סוד תקפותו. אסור ליטול חייו של אדם משום שאנחנו מכירים שאסור ליטול חייו של אדם.
בו ברגע שאני מציג את השאלה: מדוע אסור ליטול חייו של אדם? – פג תוקפו של האיסור הזה, משום שהוא איננו ניתן להנמקה. עקרונות ערכיים יסודיים, עצם מושגי הטוב והרע, החיוב והאיסור, אינם מעוגנים במציאות כלל ואינם ניתנים לביסוס רציונלי, אלא תוקפם נובע מהסכמת בני אדם, והסכמה זו אינה מחויבת המציאות ולא מחויבת ההיגיון, אלא נובעת מרצוננו לקיים את העיקרון הזה.
על כך כבר עמדו גדולי עולם בהגות האנושית, הן בישראל והן באומות העולם. כאן לא אצביע אלא על שניים: גדול המאמינים וגדול הפוסקים וגדול ההוגים ביהדות – מזה, ואחד מגדולי ההוגים בנצרות – מזה. רווח הזמן ביניהם – חמש מאות שנה, והם חיוו בעולמות שונים מאוד מאוד, הן מבחינת המיקום והן מבחינת המסגרות והן מבחינה רעיונית ונפשית. ואני מצטט: "בשכל יבדיל האדם בין האמת והשקר, אבל הטוב והרע הוא במפורסמות לא במושכלות" (מפורסמות = המקובל בין בני אדם), "ואין בהכרחי (= מה שקיים מבחינת המציאות האובייקטיבית) טוב ורע כלל, אלא אמת ושקר". עד כאן לשון הרמב"ם, ב"מורה" חלק א` פרק ב`.
ועתה המובאה השנייה מתורגמת לעברית: "אין דבר בעולם שהוא צודק מטעמים שבהיגיון… הנוהג קובע את היושר, שאין לו טעם אחר אלא שהוא מקובל. זהו סוד סמכותו. המגמה להעמידו על עיקרו (זאת אומרת על טעם הגיוני) – מחסלו". אלה דברי פסקאל.
זכותו של האדם לחיות היא עיקרון לא רציונלי. מאחר שהוא איננו רציונלי – אין הוא ניתן לרציונליזציה, זאת אומרת, אי אפשר לקבוע לו סייגים או גדרות. ניתן דוגמה נגדית, ומכלל הן – נלמד לאו. האיסור לנסוע בשטח בנוי במהירות העולה על חמישים קילומטר לשעה – יש לו בסיס רציונלי: נסיעה במהירות גדולה מזו מסכנת את הנוסע ומסכנת בני אדם אחרים. החוק הזה אינו פוסטולט, אלא הוא נובע מהסקת מסקנה ממציאות מסוימת ומנתונים אובייקטיביים. מאחר שביסוס רציונלי – הוא גם ניתן לרציונליזציה, זאת אומרת, ניתן לבדוק עד היכן מגיעה תקפותו ומתי היא בטלה. למשל, ייתכן שחוק זה מכוון לשעות היום שבהן התנועה בכבישים רבה, וסכנת ההתנגשות גדולה מאוד, ואילו בשעות הלילה, כשהסכנה של התנגשות בין מכוניות מועטת, ייתכן שניתן לבטל את האיסור הזה, או שיכול נהג להרשות לעצמו לא להקפיד עליו. עד כאן בחוק שיש לו ביסוס רציונלי ואילו אם אין לחוק בסיס רציונלי אלא הוא פוסטולט מוחלט, אין אני יכול לדון באפשרות של הגבלתו, ולומר: עד כאן הוא תקף, מכאן ואילך אין הוא תקף.
אם מישהו יציג לי את השאלה – מדוע לא נוציא את התקע ממיתקן ההנשמה של קארן ונניח לאותה נערה מסכנה למות, שהרי לחייה אין ערך והיא עומס נורא על סביבתה? אם תוצג לי שאלה זו, אענה לשואל: מדוע לא אחסל גם אותך, אם בעיני אין ערך גם לחייך, ולא זו בלבד אלא שאתה מיטרד גדול לי?
על השאלה: מדוע אסור לי לחסל אותך אם לחייך אין ערך בעיני? – אין תשובה, אלא שאין אני רשאי לחסל אותך גם אם אין ערך לחייך, ואפילו אם קיומך הוא מיטרד לי ולעולם, משום שהפוסטולט שאין ליטול חיי אדם איננו ניתן לרציונליזציה. אם הפוסטולט הזה מגן עליך, ולכן אין אני רשאי לחסל אותך, הרי הוא מגן גם על אותה נערה. מבחינה הגיונית אינני יכול להגיד שהאיסור להרוג יצור אנושי חל עלי רק לגביך, ואילו מתן יד למותה של אותה נערה איננו בגדר הריגה.
נציג את הבעיה בצורה מוחשית. נניח, שנסכים כולנו – ואני אומר בגלוי שמטעמים שברגש אף אני מסכים – שראוי ורצוי היה להניח לקארן למות בכבוד, שהרי חייה אינם חיים במשמעות רציונלית של מושג זה ואינם אלא עומס כבד על מקורביה ועל החברה. נניח שכולנו נסכים לכך וננהג לפי ההיתר הזה שהורינו לעצמנו, ומצפוננו יהיה שקט. אולם, מחר יקרה מקרה שונה: נערה תרעיל את עצמה, וגם היא תשקע בקומה שממנה לא ניתן לעוררה, אלא שמנגנון הנשימה שלה לא ייפגע; היא תוסיף לנשום מעצמה. מה דינה? – לגבי קארן, שמנגנון הנשימה בה מקוים על-ידי גורם מלאכותי מבחוץ, ובה בעצמה אין אפילו אותו פוטנציאל של חיים המתבטא בנשימה ספונטנית, לא ראינו רצח בהוצאת התקע ובהפסקת הנשימה; אולם מה נאמר על הנערה השנייה? הלא גם חייה אינם חיים, אם לדבר בלשון בני אדם: היא נטולת הכרה, נטולת תחושה, נטולת תודעה וגם היא אינה מסוגלת להתקיים בלא טיפול מן החוץ; יש להזין אותה הזנה מלאכותית כל יום, להוציא את הצואה, להוציא את השתן, לפקח עליה יומם ולילה, וייתכן שמצב זה יימשך שבועות, חודשים, שנים. אמנם היא נושמת, אבל מדוע לא נחסל גם אותה אם התרנו לעצמנו לחסל את קארן? שמא נאמר גם במקרה זה: אכן, מה הטעם בקיומה של הגווייה החיה הזאת, חסרת ההכרה ונטולת האישיות – רק משום שהיא נושמת?
נניח שנסכים גם למותה. אבל מחרתיים יקרה מקרה שלישי: נערה הרעילה את עצמה ולא שקעה בקומה, ולפיכך לא איבדה את התנועה הספונטנית והיא נושמת מעצמה, אלא שמשום ההרעלה המוחית איבדה לחלוטין את האינטליגנציה האנושית. מעתה – כיצד ננהג? לפנינו יצור הנוהג מבחינה ביולוגית במידה רבה כיצור אנושי, אבל איבד את המשמעות של אישיות אנושית. הנערה הזאת ודאי יצור אנושי חי היא, אבל המהות של האישיות האנושית ניטלה ממנה.
אני שואל את עצמי ושואל אתכם: היכן הוא הגבול בין החלטותינו בשלושת המקרים הללו? אם האיסור ליטול חיי אדם פסק מלהיות פוסטולט מוחלט שאין להרהר אחריו בשום מקרה, והוא הפך נושא לרציונליזציה, לשאלה: אימתי בכל זאת מותר ליטול חיי אדם? מיד נשאלת השאלה: מתי אסור ליטול חיי אדם?
ומה דינו של ילד שלא נפגע במוחו מן החוץ אלא הוא אידיוט מוחלט מלידה? גם בו חסר למעשה האלמנט הקונסטיטוטיבי של אישיות אנושית, אף על פי שמבחינה ביולוגית הוא בוודאי יצור אנושי חי. גם הוא עומס נורא על הסביבה, כי היצור הזה איננו יכול להתקיים בכוח עצמו, הוא יהיה זקוק לטיפול מתמיד כל ימי חייו, ואילו הוא עצמו – ספק אם יש לו תודעת קיום. האם מותר לחסל גם אותו?
ומכאן, כמובן, רק צעד אחד עד להיטלר – שיש לחסל את חולי הרוח שלחייהם "אין ערך", חייהם "אינם כדאיים" לבעליהם עצמם, ואילו לקרוביהם הם עומס ומיטרד, ואינם שווים בנזק החברה. ידוע לכם שהנאצים רצחו 70 אלף חולי נפש, לאו דווקא יהודים, ארים טהורים.
מה המסקנה מכל השיקול הזה? יש עיקרים שהם בעלי משמעות עצומה ותקפות רבה כל עוד אין מהרהרים אחריהם ואילו כל הרהור אחרי משמעותם – מבטלם. אחד הדברים האלה הוא הפוסטולט שאסור ליטול חיי אדם. ברגע שאני מציג את השאלה: עד היכן מגיע האיסור הזה – מתברר שאין לו יסוד אובייקטיבי, והוא בטל כולו. ובזה חזרנו לדברי הרמב"ם ולדברי פסקאל.
