בג"צ 8222/01
בבית המשפט העליון
היושב כבית משפט גבוה לצדק בירושלים
העותרות:
1. א` פ` ת.ז. ——–
2. האגודה לזכויות האזרח בישראל
עמותה רשומה 58-001-156-7
מרחוב כנפי נשרים 64, ת.ד. 35401 ירושלים
כולן באמצעות באי-כוחן עורכי הדין
יצחקניא, גולדברג, קינר ושות`
מגדלי התאומים 2, קומה 12
רח` ז`בוטינסקי 35 רמת-גן 52511
טל: 03-5756666 פקס: 03-5756641
נ ג ד
המשיבים:
1. שר הפנים
משרד הפנים
הקריה ירושלים
2. מנהל מינהל האוכלוסין
מרח` הלל 24 ירושלים
שניהם על יד פרקליטות המדינה
משרד המשפטים ירושלים
עתירה למתן צו על תנאי, צו ביניים ולקביעת מועד דחוף לדיון
1. מוגשת בזאת עתירה למתן צו על תנאי המופנה אל המשיבים והמורה להם לבוא וליתן טעם:
א. מדוע לא ישיבו לעותרת מס` 1 את תעודת הזהות שלה, אשר נלקחה ממנה שלא כדין, בשנית.
ב. מדוע לא ישיבו לעותרת את אזרחותה הישראלית, או לחילופין מדוע לא יעניקו לה אזרחות ישראלית.
ג. מדוע לא ירשמו את העותרת מס` 1 כיהודיה בפנקסי מרשם האוכלוסין לאחר שנתגיירה כדין על ידי הרבנות הראשית.
בקשה למתן צו ביניים ולקביעת מועד דחוף לדיון
2. א. מוגשת בזאת עתירה למתן צו ביניים המופנה אל המשיבים והמורה להם להשיב לעותרת מס` 1 לאלתר את תעודת הזהות אשר נלקחה ממנה שלא כדין ותוך הפרת הבטחה מצידם, הבטחה שנרשמה בפסק הדין בבג"צ 7420/98 ביום 11.1.99, להחזיר לידי העותרת את תעודת הזיהוי שלה, ולא לדורשה חזרה עד לאחר מתן החלטה בעניינה על ידי שר הפנים (החלטה שטרם ניתנה).
ב. מאחר והעותרת מס` 1 מצויה בישראל מבלי שתהא בידיה תעודה מזהה כלשהי, מוגשת בזאת עתירה לקביעת מועד דחוף לדיון בעניינה. ללא תעודה מזהה, חיה העותרת מס` 1 במדינת ישראל בלא שיהיה בידיה לקבל שירותים מכל סוג שהוא ממוסדות שונים, החל מהטבות להן זכאית היא מפאת גילה (כגון הנחת פנסיונר בארנונה ובתחבורה ציבורית), וכלה בביצוע פעולות בחשבון הבנק אשר נמצא בבעלותה, דבר המעמיד אותה במצוקה כלכלית. לפיכך, אין היא מסוגלת לנהל אורח חיים תקין ולממש את זכויותיה ככל אדם סביר.
ובפרט, בשל שלילת אזרחותה ותעודת הזהות, אין העותרת זכאית לגמלאות אותן נהגה לקבל מן המוסד לביטוח לאומי, דבר אשר אילץ אותה לפנות בתביעה נגד המוסד לביטוח הלאומי, בבית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב, אך גם תביעה זו תלויה ועומדת בשל היעדר הכרעה בעניין מעמדה.
1. עניינה של עתירה זאת הוא במחדל מתמשך שאין הדעת סובלתו של המשיבים, מחדל אשר בגינו חיה העותרת מס` 1 במדינת ישראל בלא שיהיה בידיה לקבל שירותים מכל סוג שהוא ממוסדות שונים, החל בביטוח לאומי וכלה בשירותי בנקאות, כל זאת מאחר שאין בידיה תעודת מזהה כלשהי.
2. עניינה של העותרת מס` 1 הובא זה מכבר בפני בית משפט זה בבג"צ 7420/98 (להלן: "הבג"צ הקודם"), כאשר תעודת זהותה של העותרת נלקחה ממנה לראשונה שלא כדין על ידי פקידי המשיבים, בטענה כי זו הושגה במרמה, וזאת מבלי שקיימו המשיבים תחילה הליך ראוי ]הכולל: הודעה מוקדמת לעותרת מס` 1 על הכוונה לשלול אזרחותה או מעמדה, שימוע בו תוכל העותרת לטעון את טענותיה, הצגת המידע אשר שימש בסיס להחלטה ומתן נימוקים להחלטה לביטול האזרחות[. ההליך דנן הסתיים בהסכמה למחיקת העתירה, לנוכח ההסכמה כי תעודת זהות חדשה תונפק לעותרת מס` 1 לאלתר, וכי תוכל לפנות בערר אל המשיב מס` 1 בבקשה כי יכריע סופית בעניינה. עוד הובטח כי עד עבור 45 ימים מיום החלטה זו, לא ינקטו כנגד העותרת מס` 1 הליכי גירוש, ולא יחרימו את תעודת הזיהוי.
3. למרבה הצער וכפי שיתואר להלן, לא טרח המשיב מס` 1 לענות כלל לפנייתה של העותרת מס` 1 במסגרת הערר שהגישה, בבקשה שיכריע בעניינה, זאת למרות הבטחתו בהתאם לפסק הדין הנ"ל. מאידך גיסא, הפרו פקידי המשיב את הבטחתם המפורשת בפני בית משפט נכבד זה, ונטלו מידי המשיבה בשנית את תעודת הזיהוי שלה, וטרם החזירוה לידיה.
4. העותרת מס` 1 פונה בשנית לבית המשפט הנכבד משכלו כל הקצין ומשניסיונותיה הרבים להיטיב את מצבה, ניסיונות אשר נמשכים מזה למעלה משלוש שנים, עלו בתוהו, נוכח אטימותם של המשיבים.
5. העותרת מס` 1 הנה עולה אשר עלתה לישראל מחבר העמים ביום 27.12.90. העותרת מס` 2 היא עמותה העוסקת בהגנה על זכויות האזרח.
6. המשיבים 1 ו- 2 אחראים על הפעלת חוק השבות התש"י-1950, חוק האזרחות התשי"ב-1952 וחוק הכניסה לישראל התשי"ב-1952.
7. לאחר בדיקת תעודותיה במשרד הפנים, קיבלה העותרת מס` 1 ביום 22.7.91 אזרחות ישראלית מכוח שבות, באשר הינה בת לאב יהודי. מאז במשך שבע שנים, לא נשללה אזרחותה, ואף לא הודע לה דבר על כך. רק ביום 1.2.98, כעבור שבע שנים, לאחר שהשתקעה בישראל, הגיעה העותרת מס` 1, מיוזמתה, ללשכת מנהל האוכלוסין בחולון, לצורך שינוי מען בתעודת הזהות. תחת אשר לשנות את המען כנדרש, טענו פקידי הלשכה בפני העותרת מס` 1 , כי הינה חברה בארגון ניאו – נאצי בשם "פאמייט" וכן שאינה יהודיה, ולקחו ממנה בו במקום תעודת הזהות.
8. העותרת פנתה פעמים רבות בבקשה להשבת תעודתה, הן בכתב והן בעל פה וכן תוך התייצבות בלשכה, אך אף לא אחת מפניותיה זכו למענה וכן גם לא נערך לה כל שימוע.
9. ביום 23.2.98 פנתה העותרת מס` 1 למנהלת מחלקת אשרות וזרים במשרד הפנים, הגב` בתיה כרמון ואל שר הפנים דאז, מר אליהו סויסה, בבקשה להתערבות אישית בעניינה, ולהחזרת תעודת הזהות שהוחרמה ללא כל סמכות.
העתק מכתבי הפנייה מצ"ב כנספח "א" ו- "ב".
10. מאחר ומכתביה לעיל לא זכו לכל התייחסות, פנתה העותרת מס` 1 ביום 15.6.98, בשנית, אל הגב` בתיה כרמון בבקשה לקבל ללא כל דיחוי את הנימוקים להחרמת תעודת הזהות או לחילופין לפעול להחזרתה. ביום 13.7.98 ענתה הגב` כרמון כי מעמדה של העותרת מס` 1 בוטל, בתואנה כי העליה נעשתה במרמה על סמך שימוש במסמך מזויף.
העתק מכתב הפנייה ומהתשובה מצ"ב כנספח "ג" ו- "ד".
11. בטרם קבלת מכתב זה, מעולם לא מסרו המשיבים לעותרת מס` 1, כי אזרחותה מבוטלת או כי הנם מתכוונים לבטל את אזרחותה, וממילא אף לא זומנה מעולם לכל שימוע או בירור בנדון. ההיפך הוא הנכון, לא נעשה שום צעד מטעם המשיבים בכיוון שלילת אזרחותה של העותרת מס` 1 ואף נודע לה על כך רק במקרה, כשפנתה כאמור מיוזמתה למשרד הפנים לצורך שינוי מענה בתעודת הזהות, זאת לאחר שבע שנים שישבה בישראל וביססה את חייה בה, מבלי לדעת דבר אודות ההחלטה לגרשה.
12. ביום 28.7.98 הודיעה הגב` כרמון לעותרת מס` 1, כי עליה לפנות ללשכת מנהל האוכלוסין במקום מגוריה לצורך הגשת ערעור ולפיכך, הגישה העותרת מס` 1 ביום 8.9.98 ערעור בגין החרמת תעודת הזהות, אך לא זכתה לכל מענה.
העתק המכתב והעתק הערר שהגישה העותרת מס` 1 מצ"ב כנספח "ה" ו- "ו".
13. מאחר והגיעו מים עד נפש, פנו העותרות 1 ו- 2 אל בית המשפט הגבוה לצדק ביום 24.11.98 כנגד המשיבים 1 ו- 2, באמצעות באת כוחן, עוה"ד ענת שקולניקוב מטעמה של העותרת מס` 2, בבג"צ הקודם.
העתק העתירה מצ"ב כנספח "ז".
14. ביום 11.1.99 ניתן פסק הדין בעתירה הנ"ל לפיו, בד בבד עם מחיקת העתירה והצהרת המשיבים כי תונפק לעותרת מס` 1 תוך 10 ימים תעודת זהות תחת זו שנלקחה ממנה, תוכל העותרת מס` 1 לפנות לשר הפנים על פי הסמכות האמורה בסעיף 16(7) לחוק הכניסה לישראל תשי"ב-1952, בבקשה כי יכריע סופית בעניינה, וכי רשויות משרד הפנים לא ינקטו כל הליכי גירוש נגד העותרת עד חלוף 45 יום מיום החלטתו של השר. כמו כן, נכתב כי המשיבים שומרים לעצמם את הזכות לדרוש מן העותרת להחזיר את תעודת הזהות, אם ידחה שר הפנים את בקשתה של העותרת להשיב לה את האזרחות, וכי זכותה של העותרת מס` 1 לפנות שוב לבג"צ לאחר סיום ההליכים האמורים, שמורה לה.
העתק מפסק הדין מצ"ב כנספח "ח".
15. בהתאם להחלטת בית המשפט ולהבטחת המשיבים פנתה העותרת מס` 1 ביום 4.8.99 בערר למשיב מס` 1 על החלטת משרד הפנים לשלול את אזרחותה.
העתק הערר שהוגש בעקבות פסק הדין מצ"ב כנספח "ט".
דא עקא כי מאז ועד היום בחלוף למעלה משנתיים, טרם מילא המשיב מס` 1 אחר הבטחתו להחליט בעניינה של העותרת מס` 1, חרף פסיקתו של בית משפט זה. אולם בכך לא סגי, שכן ביום 7.11.00 פנתה העותרת מס` 1 ללשכת מנהל האוכלוסין בחולון לשם עדכון פרטי תעודת הזהות וזו נלקחה ממנה בשנית, תוך הפרת ההבטחה המפורשת שהוצהרה בפני בית משפט נכבד זה.
16. במהלך אותה תקופה עברה העותרת מס` 1 תהליך של גיור מטעם הרבנות הראשית, וביום 5.10.00 קיבלה היא תעודת רישום המרת דת, הקובעת כי העותרת נתקבלה אל הדת היהודית.
העתק מתעודת הרישום מצ"ב כנספח "י".
17. ביום 7.11.00 פנתה העותרת מס` 1 ללשכת מנהל האוכלוסין בחולון יחד עם כ- 15 איש ואישה, אשר עברו יחד עימה את תהליך הגיור. כיתר חבריה מסרה העותרת מס` 1 את תעודת הזהות על מנת שיבוצע עדכון של סעיף הדת והלאום, אך בניגוד לחבריה אשר קבלו את תעודתם בחזרה ביחד עם העדכון, טרם הושבה לעותרת מס` 1 תעודתה עד היום, חרף פניותיה הרבות.
העתק מן האישור על הגשת הבקשה במשרד הפנים מצ"ב כנספח "יא".
חלק שלישי: פניות העותרים לגורמים המוסמכים
18. לאחר פניות מרובות מצד העותרת מס` 1 למשרד הפנים במטרה לברר את אשר ארע, פנתה מחלקת פניות ציבור של העותרת מס` 2 ביום 21.12.00, אל משרדי המשיבים, אך לא נתקבלה מהם כל תשובה.
העתק המכתב למשרד הפנים בירושלים מצ"ב כנספח "יב".
19. מאחר והפנייה האמורה לא זכתה למענה, פנתה ביום 8.1.01 עו"ד מיכל פינצ`וק מטעמה של העותרת מס` 2 אל הממונה על מרשם ודרכונים, הגב` אתי שרון, בבקשה להורות על השבת תעודת הזהות לעותרת מס` 1 נוכח הבחירות אשר עמדו בפתח, ולחילופין בבקשה לקבל מידע אודות הסיבה למניעת עדכון סעיף הלאום והדת ולקיחת התעודה, בכדי שתוכל העותרת מס` 1 לשקול את צעדיה.
העתק המכתב לממונה מצ"ב כנספח "יג".
20. ביום 28.1.01 השיבה ראש ענף אשרות במשרד הפנים בחולון, הגב` אטל מלר, על הפנייה לעיל, כי מאחר ומסמכיה של העותרת מס` 1 נבדקו ונמצאו לא אמינים, בוטל מעמדה כעולה עוד בפברואר 1993. כמו כן, נמסר כי היות והציגה העותרת מס` 1 תעודת המרת דת בעקבות תהליך הגיור שעברה, מבקשים הם לברר ברבנות את "פשר הדבר", וכי לקבלת פרטים נוספים ניתן לפנות לעו"ד דנגן, מהמחלקה המשפטית של משרד הפנים.
העתק ממכתבה של ראש ענף אשרות מצ"ב כנספח "יד".
21. לפיכך, פנתה ב"כ העותרת מס` 1 ביום 4.2.01 טלפונית אל עו"ד דנגן במחלקה המשפטית של משרד הפנים. במענה לפנייתה, מסרה עו"ד דנגן לב"כ העותרת מס` 1 כי ככל הנוגע למשרד הפנים, שלילת האזרחות של העותרת נותרה בעינה, וכי למשרד הפנים מעולם לא הגיע ערר מטעם העותרת. עו"ד דנגן הוסיפה כי אכן היתה פניה לרבנות בעניינה של העותרת מס` 1 כשבועיים קודם לכן, וכי היא ממתינה לתשובה.
בעקבות השיחה הנחתה עו"ד מיכל פינצ`וק את העותרת לשוב ולשלוח את הערר אשר נשלח כבר ביום 4.8.99 וכך נעשה. גם לפנייה זו לא ניתנה כל תשובה.
22. לאחר חלוף חודש ימים ונוכח הזמן הרב שחלף מאז פנייתה הראשונה של ב"כ העותרת מס` 1 אל פקידי המשיבים, פנתה האחרונה ביום 4.3.01 בשנית, והפעם בכתב, אל עו"ד דנגן בדרישה לברר לאלתר מהי עמדת הרבנות בנוגע להליך הגיור שעברה העותרת מס` 1 ומהי עמדת המשיבים עקב כך.
העתק ממכתבה של ב"כ העותרת מס` 1 מצ"ב כנספח "טו".
23. ביום 26.3.01 מסרה עו"ד דנגן טלפונית, כי טרם התקבלה תשובה מהרבנות וכי "שלושה חודשים אינם מהווים עיכוב בלתי סביר המצדיק כל התערבות מצידה".
24. בעקבות תשובתה המקוממת של עו"ד דנגן, ומאחר שהעותרת מס` 1 נמצאה בשלב זה מחוסרת תעודת זהות מספר רב של חודשים, מבלי שתהא מסוגלת לבצע פעולות יומיומיות כגון קבלת הנחות להן היא זכאית מפאת גילה וברור מצב חשבונותיה בבנק, פנתה היא באמצעות עו"ד פינצ`וק ביום 15.4.01, אל מנהלת מחלקת בג"צים בפרקליטות המדינה, הגב` אוסנת מנדל, בבקשה להורות למשרד הפנים להשיב לה את תעודת הזהות.
העתק המכתב למנהלת מחלקת בג"צים מצ"ב כנספח "טז".
25. במענה למכתב זה פנתה מנהלת מחלקת בג"צים ביום 18.4.01 בכתב אל היועצת המשפטית במשרד הפנים, בבקשה לטפל בנושא ולהשיב ישירות לפונה, קרי לב"כ העותרת מס` 2, אך ללא הועיל.
העתק מכתבה של מנהלת מחלקת בג"צים מצ"ב כנספח "יז".
26. חרף העובדה כי מאז מכתבה של מנהלת מחלקת בג"צים ועד יום הגשת עתירה זו, חלפו למעלה מארבעה חודשים נוספים, לא טרחו המשיבים להיענות לפניותיהן של העותרות.
פרק א : נטילת תעודת הזהות
היעדר סמכות המשיבים להחרים תעודת זהות
27. תעודת הזהות היא המסמך הרשמי של כל אזרח ישראלי. על פי סעיף 24 לחוק מרשם האוכלוסין תשכ"ח-1965 (להלן – חוק המרשם), זכות היא וחובה על כל אדם לקבלה. לפקיד הרישום סמכויות ליטול ולעכב תעודת זהות כמפורט בסעיף 24 לחוק המרשם בלבד הקובע כי:
"(א) פקיד-רישום רשאי לדרוש מבעל תעודת-זהות שימציא אותה לו לשם ציון של שינוי בפרט-רישום, או כשהתעודה נתבלתה או פקע תקפה, או כשהתצלום שוב אינו מתאר כנכון את בעל התעודה.
(ב) היה פקיד-רישום סבור, אגב טיפול בתעודת-זהות, שנעשה בה שינוי, תיקון, הוספה או מחיקה שלא כדין, רשאי הוא לעכבה תחת ידו עד לגמר הבדיקה".
28. אדם הנדרש על ידי פקיד המרשם להמציא לו את תעודת הזהות, חייב לעשות זאת ולא, עובר הוא עבירה פלילית, כאמור בסעיף 35(ב)(3) לחוק המרשם. על כן הפעלת הסמכות לדרישת התעודה בידי פקידי המרשם היא פעולה משמעותית בחומרתה, שכן האזרח מחויב להיעתר לה, ולא, מסתכן הוא באישום פלילי.
29. בענייננו, נטלו פקידי המרשם את תעודת הזהות של העותרת מס` 1 אשר ניתנה מרצונה החופשי בכדי לעדכן את השינוי בדת ובלאום לאחר שנתגיירה דין, והם מעכבים אותה חודשים ארוכים בלא סמכות כדין ובאופן בלתי חוקי.
מאחר ונלקחה התעודה לשם שינוי פרטי הרישום, כאמור בסעיף 28(א), היה על הפקידים להחזירה לאלתר לאחר עריכת השינוי. נראה כי בכל מקרה, צריכים היו פקידי המשיבים להודיע לעותרת מס` 1 מיד עם פנייתה מדוע הם מעכבים את תעודותיה, ובאיזו סמכות הם עושים כן.
30. פקידי המשיבים המעכבים תחת ידם תעודת זהות שלא כדין, אף עוברים, לכאורה, עבירה פלילית. סעיף 376א לחוק העונשין תשל"ז-1977 קובע, כי: "המעכב תחת ידו, שלא כדין, דרכון, תעודת מסע או תעודת זהות של אדם אחר, דינו – מאסר שנה". נטילת תעודת הזהות צריכה להיעשות אך ורק על פי סמכות מפורשת בחוק ונראה כי בענייננו נהגו פקידי המשיבים בחוסר סמכות.
31. מאחר וגם המשיבים לא הביאו בתשובתם בבג"צ הקודם כל הסבר או תשובה לעניין נטילת תעודת הזהות מן העותרת מס` 1, נראה כי אף הם מסכימים כי פעולה שכזו הינה שלא כדין. הוכחה לכך, מצויה בפסק הדין שניתן באותו בג"צ, לפיו הסכימו המשיבים להחזיר לעותרת מס` 1 את תעודת הזיהוי.
הפרת הבטחה שלטונית
32. מרגע שבחרו המשיבים לפעול בניגוד מוחלט למה שהובטח ונרשם בפסק הדין שניתן בבג"צ הקודם, הפרו הם הבטחה שלטונית וכתוצאה מכך, ביזו את בית משפט נכבד זה.
33. כוחה של רשות לבטל או לשנות החלטה קודמת שלה או מעשה מינהלי מוגמר שנעשה על פיה, כשבהחלטה – או במעשה – גלומה הבטחה שלטונית תקפה כלפי פרט או חלק מוגדר של הציבור, וכשביטולם או שינויים עלולים לפגוע במי שסמך על אותה הבטחה וכלכל את התנהגותו בהתאם לה, הנו מסוייג בהחלט. ביטולם של החלטה או מעשה בנסיבות כאלו מעמיד זה מול זה שני אינטרסים ציבוריים מנוגדים: מחד גיסא, יש לציבור עניין לקיים את סמכות הרשות לתקן שגגה או עיוות שדבקו בפעולתה. מאידך גיסא, יש לציבור עניין בהקפדה על יציבות פעולתו של המינהל הציבורי, בהיותה אחד התנאים לתקינותם של סדרי המינהל וערובה חשובה לשמירת אמונו של האזרח ברשויות השלטון. כוחה של הרשות לחזור בה מהחלטה או ממעשה, תוך הסתלקות מהבטחתה לפרט או לציבור, מותנה, בכל מקרה נתון, באיזונם הראוי של שני האינטרסים המנוגדים הללו ]בג"צ 4383/91 שפקמן נ. עירית הרצליה, פ"ד מו(1) 447[.
34. לעניין זה אימצה הפסיקה את המבחן אשר נקבע בבג"צ 135/75 סאי-טקס קורפוריישן בע"מ נ. שר המסחר והתעשיה, פ"ד ל(1) 673, לפיו הבטחה תקפה, שניתנה על-ידי רשות שלטונית, תוכר גם כהבטחה מחייבת, שבית-משפט זה יאכוף על הרשות את קיומה, אלא אם הוכח קיום צידוק חוקי לבטלה או לשנותה. הנטל להוכיח את קיום הסייג הזה רובץ על הרשות השלטונית, המבקשת להסתלק מהבטחתה ]בג"צ 250/78 דניאל אביוב נ. שר החקלאות, פ"ד לב(3) 742[.
אין ספק כי בבוא בית המשפט לבדוק הפרת הבטחה שנרשמה בפסק דין של בג"צ, כי העול שיוטל על הרשות להתנער ממחויבותה יהיה כבד במיוחד.
35. המתחייב מדברים אלה הוא, שבבואה לטעון לקיום צידוק חוקי לשנות או לבטל את הבטחתה השלטונית, או בבואה להצדיק את הסתלקותה ממעשה מינהלי מוגמר, נדרשת הרשות, לפחות בדרך כלל, להצביע על שינוי בנסיבות אשר התרחש לאחר מתן ההבטחה או עשיית המעשה ולשכנע את בית המשפט, שקיום הבטחתה או השארת המעשה בעינו, על רקע הנסיבות החדשות, שוב איננו מוצדק ואיננו מתיישב עם מילוי חובותיה כלפי כלל הציבור.
36. בנטלם את תעודת הזהות פעם נוספת, בלא שנתגלה כל פגם בתקינות ההחלטה המקורית, גילו המשיבים, שאין בדעתם לקיים את הבטחתם.
כדי שיימצא שהיו רשאים לסגת מן ההבטחה אשר עוגנה בפסק הדין של בית משפט נכבד זה, מוטל היה על המשיבים להראות, שהחלטתם החדשה נתחייבה משינוי נסיבות אשר התרחש לאחר ההחלטה המקורית. ברי, כי בחובה זו לא עמדו המשיבים ובכך מבזים הם את החלטת בית משפט נכבד זה.
37. למותר לציין כי חזרתם של המשיבים, נותני ההבטחה, מההבטחה שניתנה לעותרת מס` 1 מהווה הפרה של חובת ההגינות הציבורית של הרשות, פוגעת באינטרס ההסתמכות של העותרת מס` 1, באמון הציבור ברשות ובאמינותה ומהווה אף הפרה של חובת תום הלב של הרשות.
38. ומעל הכל, הסחבת בה נוקטים המשיבים ב"טיפולם" בעותרת מס` 1 מהווה זלזול בעותרת מס` 1 ובזכויות היסוד שלה.
יתרה מכך, לטעמן של העותרות הרי שההבטחה שנרשמה בפסק הדין, ושבגינה הוסכם למחוק את העתירה, יש בה אף משום החלטה שיפוטית מחייבת. בהפירם הבטחה זו, אף מהווים מעשי המשיבות משום ביזוי של בית המשפט.
זכאותה של העותרת מס` 1 לתעודת זהות מכוח חוק השבות
39. על פי סעיף 1 לחוק השבות תש"י-1950 (להלן – "החוק"), כל יהודי זכאי לעלות ארצה. על פי סעיף 3(א) לחוק, יהודי שבא לישראל ולאחר בואו הביע את רצונו להשתקע בה, רשאי, בעודו בישראל, לקבל תעודת עולה.
40. מאחר ואין מחלוקת ממשית בדבר יהדותה של העותרת מס` 1, אשר גוירה כהלכה בגיור אורתודוכסי על ידי הרבנות הראשית, זכאית היא לעלות ארצה ולהתיישב בה, ולפיכך גם לקבל תעודת זהות, ללא קשר לכל עילה אחרת שהיתה בידי במשיבים לפני כן. לכן, היה על המשיבים להעניק לעותרת מס` 1 תעודת זהות, מבלי שיהא בידיהם כל שיקול דעת בעניין או סמכות לפנות לרבנות לצורך "בירור" ו/או "ערעור" על עצם גיורה.
פרק ב : נטילת האזרחות
חובת תשובה והנמקה המוטלת על המשיבים
41. פעמיים פנתה העותרת מס` 1 בעררים לשרי הפנים בגין שלילת אזרחותה. האחד, ביום 23.2.98, קודם לבג"צ הקודם, ועליו לא קיבלה תשובה, אלא רק לאחר הגשת הבג"צ הקודם, ובמסגרת תשובת הפרקליטות.
השני, הערר שהוגש ביום 4.8.99 על פי ההחלטה בבג"צ הקודם, ואשר עליו לא טרחו המשיבים להשיב כלל, עד ליום זה (ערר זה נשלח בשנית, כאמור בסעיף 21 לעתירה).
42. בעוד שר הפנים מתעלם מערר העותרת מס` 1, הנה קיבלה היא ביום 21.5.01 מכתב מהמוסד לביטוח לאומי, שעניינו היה קביעת מעמדה של העותרת ולפיו, אין היא נחשבת לתושבת ישראל החל מתאריך 14.2.93. בעניין זה, יש לציין, כאמור לעיל, כי בשל שלילת אזרחותה ונטילת תעודת הזהות, הפסיקה העותרת לקבל במשך השנתיים האחרונות את הקיצבה המגיעה לה מן המוסד לביטוח לאומי, דבר אשר אילץ אותה לפנות בתביעה נגד המוסד לביטוח הלאומי בבית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב. דא עקא, כי גם תביעה זו נותרה תלויה ועומדת בשל היעדר הכרעה בעניין מעמדה של העותרת מס` 1 עד עצם היום הזה.
העתק המכתב מצ"ב כנספח "יח".
43. ככלל, זכאי כל אדם לדעת את הנימוקים שהביאו לקבלת ההחלטה בעניינו, אלא אם קיים טעם מיוחד לחיסיון הנימוקים. על פי סעיף 2(א) לחוק לתיקון סדרי המנהל (החלטות והנמקות) תשי"ט – 1958 (להלן- חוק ההנמקות), חלה חובה על עובד הציבור להחליט בבקשה להשיב בכתב למבקש בהקדם, אך לא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום קבלת הבקשה. אמנם, על פי האמור בסעיף 2(ב) לחוק ההנמקות, האמור לעיל לא יחול מטעמים מסוימים, אולם גם במקרים אלה חלה חובה על עובד הציבור להודיע למבקש, בכתב ובהקדם, אך לא יאוחר מארבעים וחמישה יום מיום קבלת הבקשה, את הטעם מן הטעמים האמורים שעל פיו נמנע מהשיב במועד, ויביא הודעתו לידיעת הממונה עליו.
הוראות חוק ההנמקות חלות על עניינה של העותרת מס` 1, למרות סייג התחולה שבסעיף 9(ב), מאחר ומדובר בהחלטה בדבר ביטול רישיון ישיבה של מי ששוהה בישראל כדין (סייפא הסעיף).
44. המטרה שביסוד חובת ההנמקה היא למנוע החלטות מינהליות שרירותיות וסתומות ולהניח יסוד לקיום ביקורת, הן מינהלית והן שיפוטית, על החלטות עובדי הציבור. ]ראה : י` זמיר השפיטה בעניינים מינהליים (תשמ"ב) 229-226; ר` גביזון "בית המשפט וחובת ההנמקה" משפטים ב (תשכ"ח – תשכ"ט) 89; י` זמיר הסמכות המינהלית (תשנ"ו, כרך ב`), 897-898[.
45. אפשר אף לומר כי חובת הנאמנות המוטלת על הרשות המנהלית כלפי הציבור, אף בלא שנזקק להוראות החוק האמור לתיקון סדרי המינהל, מחייבת אותה בכל מקרה להפעיל את סמכותה תוך זמן סביר לפי נסיבות המקרה: "על רשות מוסמכת לפעול בסבירות. סבירות משמעה גם עמידה בלוח זמנים סביר" ]בג"צ 6300/93 המכון להכשרת טוענות בית דין נ` השר לענייני דתות, פ"ד מח(4) 441, 451[.
46. השתהות המשיבים הינה השתהות שלא כדין, באשר מאז נתבקשו הם להחליט בעניינה של העותרת מס` 1, חלפו למעלה מ45- יום ולמעשה, מעל לשנתיים ימים ]ולמצער, מעל לשבעה חודשים, אם נקבל את טענת ב"כ המשיבים, כמפורט לעיל, כאילו לא התקבל בידיהם מכתב הערר הראשון של העותרת מס` 1 שנשלח באוגוסט 1999[, והם לא הפעיל את סמכותם, ולחלופין לא נתנו החלטה מנומקת לערר בעניין שלילת האזרחות. מכאן עולה כי הפרו המשיבים את חובתם להפעיל את סמכותם וכן את חובתם ליתן החלטה מנומקת. החלטתם של המשיבים שלא להחליט מהווה סירוב שלא כדין להפעיל סמכות ]י. זמיר, הסמכות המנהלית, (תשנ"ו 1996, כרך ב), עמ` 727[.
למעלה מכך, עצם הימנעות המשיבים מליתן החלטה מנומקת, מעבירה אליהם את הנטל להוכיח כי בדין לא חייבים היו להחליט ]ראה: זמיר, לעיל, עמ` 716[.
בענייננו, הוגשו למשיבים בקשות בכתב, כפי שהוסכם במסגרת הבג"צ הקודם, להפעיל סמכות הנתונה להם על פי דין, ואלו לא נענו על ידיהם במשך שנתיים ימים, כך שבעשותם כן הפרו המשיבים את הוראות חוק ההנמקות, ואת חובתו של כל מי שממלא תפקיד ציבורי מכוח החוק, לטפל בעניין המופנה אליו במהירות ובזריזות הדרושה. ההתעלמות מפניות העותרות אינה יאה, ומהווה סחבת בה נוהגים המשיבים בעותרת מס` 1.
ראוי לשוב ולציין את תשובתה המקוממת של עו"ד דנגן, כי 3 חודשים אינם מהווים עיכוב בלתי סביר המצדיק את התערבותה. (למותר לציין, כי גם כיום בחלוף 4 חודשים נוספים, טרם נתקבלה כל תשובה).
47. יתרת מכך, היעדר הנמקה ומתן תשובה הולמת מצד המשיבים מביאה לפגיעה בסדרי חייה הבסיסיים של העותרת מס` 1, ומטילה עליה חוסר וודאות בעניין מעמדה לתקופה מאוד ממושכת, וחוסר יכולת לתפקד ולקבל את ההטבות המגיעות לה מפאת גילה מן המוסדות השונים.
יש לציין כי אף בעבר, כאשר ניתנה תשובה חלקית בעניינה של העותרת מס` 1 בעקבות הנטילה הקודמת של תעודת הזהות ממנה, השיבו פקידי המשיבים לאחר פרק זמן ממושך מאוד תשובה לקונית ביותר (נספח "ד" לעתירה זו) שאינה ממלאת אחר חובת ההנמקה, אלא מביאה טענה בעלמא בלבד, כי ההחלטה ליטול ממנה את תעודת הזהות נובעת מכך שמעמדה הושג על סמך מסמכים מזויפים או ידיעות כוזבות.
הפרת הבטחתו של המשיב מס` 1 בבג"צ 7420/98 להחליט בעניינה של העותרת מס` 1
48. כאמור לעיל, עניינה של העותרת מס` 1 הובא בפני בית משפט נכבד זה עוד בשנת 1998 בבג"צ הקודם. בפסק הדין שניתן בבג"צ זה נפסק, כי העותרת מס` 1 תפנה לשר הפנים על פי הסמכות האמורה בסעיף 16(7) לחוק הכניסה לישראל תשי"ב-1952, בבקשה כי יכריע סופית בעניינה וכי המשיב מס` 1 ידון בבקשה ויתן את החלטתו. עוד נפסק כי זכותה של העותרת מס` 1 לפנות לבית משפט זה כנגד החלטתו של שר הפנים, שמורה לה וכי רשויות משרד הפנים לא ינקטו כל הליכי גירוש נגדה עד עבור 45 יום מיום החלטתו של המשיב 1.
49. דא עקא כי המשיב מס` 1 לא טרח להחליט בעניינה של העותרת עד עצם היום זה, חרף העובדה כי חלפו למעלה משנתיים ממתן פסק הדין דלעיל וחרף התחייבותו בפני בג"צ. בכך, התעלם המשיב מס` 1 כליל מפסק דינו של בית משפט נכבד זה כשהוא משאיר את העותרת מס` 1 בחוסר וודאות מוחלט לגבי מעמדה, דבר אשר הביא לנטילת תעודת זהותה בשנית. אף לעניין זה יפות האסמכתאות שהובאו בסעיפים 33 – 36 לעיל.
פניית משרד הפנים לרבנות – חריגה מסמכות
50. כאמור לעיל, עברה העותרת מס` 1 הליך של גיור וקיבלה ביום 5.10.00 תעודה בדבר רישום המרת דת לעדה היהודית. כשהגיעה העותרת מס` 1 למשרד הפנים בכדי לעדכן את סעיף הדת והלאום בעקבות ההמרה, נלקחה ממנה תעודתה, אולם זו לא הוחזרה לה עד היום.
51. כשפנתה העותרת מס` 1 לראש ענף אשרות, השיבה לה האחרונה, כי מאחר ומסמכיה של העותרת מס` 1 נבדקו ונמצאו לא אמינים, בוטל מעמדה כעולה עוד בפברואר 1993. כמו כן, נמסר כי היות והציגה העותרת מס` 1 תעודת המרת דת בעקבות תהליך הגיור שעברה, מבקשים הם לברר ברבנות את פשר הדבר, אולם, ככל הידוע לעותרות, עמדת הרבנות טרם נתקבלה עד ליום הגשת עתירה זו.
52. בפנותם לרבנות לצורך בירור "פשר הדבר", חרגו המשיבים מסמכותם ובחרו לפתוח מחדש הליך שנסתיים זה מכבר, ולשים עצמם כערכאת ערעור על מעשה בית דין שניתן על ידי בית הדין המיוחד לגיור.
העתק מתיק הגיור המעיד על מעשה בית דין מצ"ב כנספח "יט".
53. כידוע, אין בית הדין הרבני מאשר גיור כדבר שבשגרה, ועל המבקש להתגייר לעבור תהליך ארוך ומורכב, בכדי להצטרף אל הדת היהודית. בית הדין הרבני נזהר מאוד בבואו לאשר גיור ומבצע גם מספר רב של בדיקות בטרם מתן האישור. בענייננו, עברה העותרת מס` 1 תהליך ארוך שנמשך שנה וחצי, אשר בסופו הצטרפה לשורות העם היהודי. ברי כי אדם אשר עבר בהצלחה הליך זה, זכאי להירשם כיהודי במרשם האוכלוסין.
54. ככלל, לרשותה של כל רשות ציבורית עומדת חזקת התקינות (או החוקיות). על פי חזקה זו, נקודת המוצא הנה כי המינהל פעל באופן חוקי ותקין. ניתן כמובן לסתור את החזקה, אך הנטל מוטל על המבקש לעשות כן. חזקה זו התקבלה במשפט הישראלי וחלה בכל תחומי המשפט הציבורי ]ע"א 6066/97 עיריית ת"א – יפו נ. אבן אור פסגת רוממה בע"מ, פ"ד נד(3) 749; י. זמיר, הסמכות המנהלית, (תשנ"ו 1996, כרך ב), עמ` 900[. מאחר ועל פעולות בית הדין הרבני, כמו על כל רשות אחרת, חלה אותה חזקת התקינות (או החוקיות), ומאחר וחזקה זו לא נסתרה, חייב משרד הפנים להכיר בגיורה של העותרת מס` 1, ולכן זכאית היא לקבל תעודת זהות ואזרחות מכוח היותה יהודיה, מבלי שתהא למשיבים הזכות לערער על כך שלא ב"צינורות המקובלים".
55. מאידך גיסא, ניתן בהחלט לשלול את "חזקת התקינות" לעניין מעשי משרד הפנים, באשר אין כל הוראה בדין, היכולה להסמיך את משרד הפנים, להתערב בשיקוליה של הרשות האחרת (הרבנות הראשית), אשר פועלת כדין בעניין גיורים.
יתרה מכך, בעוד שעל פני הדברים ברור כי לחברי בית הדין הרבני הכישורים לדון ולהחליט בעניין גיורים, לא ידוע לעותרות על כל כישורים שכאלה אצל פקידי משרד הפנים, היכולים להכשירם לתפקיד מעין זה. המשיבים אף לא פרטו במי מתשובותיהם ומכתביהם, מהו מקור סמכותם, או הכיצד יכולים לבסס טיעון בדבר כשירותם לדון בענייני גיור.
אולם, אפילו ונניח, כי פעלו המשיבים כדין בבקשם להאיר את עיני הרבנות בנושא הגיור, ובבקשם מהרבנות לשוב ולשקול את עמדתה, הרי היה עליהם להצביע על טעם כלשהו לבקשתם זאת. דא עקא, כי המשיבים לא יכלו לציין דבר מלבד ציון העובדה הסתמית כי ביקשו לברר את "פשר הדבר", ומבלי ליתן כל הסבר לפשרו של אותו "פשר" הזקוק לבירור.
ולמעלה מכך, אפילו נאמר כי נמצא טעם בפנייה זו של המשיבים, הרי ודאי שכל עוד לא שינתה הרבנות עמדתה, שהגיור עומד בתוקפו, על הרשות לכבד את התעודה.
הלכה היא כי פקיד הרישום חייב לעדכן את פרטי תעודת הזהות בהתאם להודעתו של מוסר ההודעה, וכי אין המדובר בסמכות שבשיקול דעת ]בג"צ 58/68 בנימין שליט נ. שר הפנים ואח`, פ"ד כג(2) 477[. קל וחומר כאשר בפני פקיד הרישום מוצג במסמך רשמי מחייב של גוף ממשלתי, המעיד על יהדותו של אדם.
היעדר ראיות לשלילת אזרחותה של העותרת מס` 1
56. בתשובת המשיבות בדיון בבג"צ הקודם, ניסו הן להתחבא מאחורי הטיעון בדבר ראיות מנהליות טובות שיש בידיה בכדי להצדיק את ביטול תעודת העולה ואזרחותה של העותרת מס` 1, בעוד שבפועל, אין אלו פני הדברים.
57. גם ב"כ המשיבים, בהודעה שמסרה בבג"צ הקודם, סבורה כי, ככלל אין מקום לנטילת תעודות זהות של אזרחים שישנו חשד לגביהם כי אזרחותם נתקבלה במרמה, כל עוד לא התברר חשד זה. והנה, במקרה של העותרת מס` 1 "ביססה" ב"כ המשיבים את אותו חשד על סמך הודאתה של גב` בשם י` ט`, אשר מוצאה ממקומה של העותרת מס` 1 ואשר הגיעה ביחד עם העותרת מס` 1 בטיסה לישראל והתגוררה עמה בחדר אחד במלון בארץ, כי העותרת מס` 1 זייפה את תעודת הלידה של שתיהן ושל אנשים נוספים.
58. לטענת ב"כ המשיבים, הוצגו בפני העותרת מס` 1 החשדות בדבר זיוף תעודת הלידה על בסיס דבריה של הגב` ט` וכי הראשונה לא הציגה כל הסבר לדבריה של הגב` ט` וסירבה למסור את תעודת הלידה המקורית שלה לבדיקה. לדבריהם, המסמך היחיד אשר הציגה העותרת מס` 1 לתמיכה בעמדתה, מסמך מבית הקברות המאשר כי אביה של העותרת מס` 1, ל` פ` ז"ל, נטמן בקבר אחים בבית העלמין היהודי בלנינגרד, נמצא כמסמך לא אמין. בנוסף טענה ב"כ המשיבים, כי בגרסת העותרת עצמה נפלו סתירות שיש בהן כדי ללמד על כך שתעודת הלידה שלה אינה אמיתית שכן בלשכת הקשר נרשמה כבת ליהודי ולא כיהודיה כפי שעולה מתעודת הלידה שהציגה.
בנסיבות אלה סברו אנשי משרד הפנים כי ישנן ראיות מנהליות טובות, שיש בהן כדי להצדיק ביטול תעודת העולה ואזרחותה של העותרת מס` 1 בשל מסירת ידיעות ופרטים כוזבים.
59. אם היו טורחים המשיבים לבדוק את הצהרתה של הגב` ט` לעומק, היו מגלים הם כי הצהרתה לעיל לגבי העותרת מס` 1 נבעה מתוך רצון לנקום בה, משום שזמן לא רב לפני כן התנגדה העותרת מס` 1 להחזקתם של חפצים רבים אותם רכשה הגב` ט` על בסיס ההטבות שבסל הקליטה ובשיקים מחוסרי כיסוי ואכסנה אותם בחדר בית המלון המשותף, בו התגוררו השתיים. הגב` ט` ביקשה לקבל את הכספים ולנצל את ההטבות שבסל הקליטה הניתן לעולים חדשים ולאחר מכן לצאת את הארץ, ומשנוכחה לדעת כי העותרת מס` 1 מתנגדת למעשיה ואף מאיימת לדווח לרשויות על כך, החליטה היא לנקום בה באמצעות הלשנה לרשויות ומסירת מידע שקרי לחלוטין.
יש לציין, כי הגב` ט`, אשר על גרסתה בוחרים המשיבים לסמוך, כבר אינה נמצאת יותר בישראל וממילא אין ביכולתה של העותרת מס` 1 להעמידה על אמיתות דבריה ומניעיה. מכאן שהנטל המוטל על משרד הפנים, נטל כבד הוא בבואו לשלול מהעותרת מס` 1 את אזרחותה.
60. המשיבים בחרו לטעון, כאמור לעיל, כי המסמך המעיד על מקום קבורתו של אביה של העותרת מס` 1 נמצא כלא אמין, מבלי לפרט ולהביא את נימוקיהם בעניין זה. תמוה מאוד, הכיצד תעודה מקורית אשר תורגמה ואושרה על ידי נוטריון בישראל, נמצאה על ידי המשיבים כלא אמינה, מבלי שהובא כל מסמך אחר או עדות לסתור אותה.
61. עוד סומכים המשיבים את עמדתם על כך שגרסתה של העותרת כפי שהובאה בפני לשכת הקשר שונה מזו הרשומה בתעודת הלידה. לעניין זה בחרו המשיבים להתעלם ממכשולי השפה אשר עמדו בפני העותרת בראשית דרכה בישראל, ולאפשרות שמא טעתה בתום לב להבין את שנשאלה והשיבה בחוסר אחידות. העותרת מס` 1 מעולם לא הסתירה את עובדת היותה לא יהודיה וכל שארע הנו טעות בתום לב, אשר נבעה אך ורק מבלבול ולא מכוונה להונות את המשיבים. יתרה מכך, יש לציין כי המשיבים תיקנו את הטעות אשר נתגלתה עוד ב"לשכת הקשר" בחו"ל, קודם לעליית העותרת מס` 1 ארצה, בלא להעלות כל טענה בעניין, ורק בדיעבד מנסים הם להשתמש בטעות כתירוץ נוסף לשלילת האזרחות.
62. כאמור לעיל, טענו המשיבים כי בכל אלה, יש כדי להוות ראיות מנהליות טובות, אשר יש בהן כדי להצדיק את ביטול תעודת העולה ואזרחותה של המשיבה מס` 1.
63. כלל ידוע הוא כי אין הרשות רשאית לבסס את החלטתה על יסוד שמועות בלבד, וכי היא רשאית להסתמך לצורך קבלת החלטה מסוימת רק על ראיות שאדם סביר היה מסתמך עליהן לצורך קבלת אותה החלטה. ראיה שאדם סביר לא היה מייחס לה שום משקל – לשון אחרת, ראיה שמשקלה אפס – אף הרשות המנהלית חייבת להתעלם ממנה. לצורך זה עליה לסנן את הנתונים הענייניים, כדי לסלק מעל פניה את אלה שאין להם ערך של ראיה. זהו אם כן כלל הראיה המנהלית. לעניין משקל הראיה, על הרשות לבדוק מה המשקל שהאדם הסביר (או, ליתר דיוק, רשות סבירה) עשוי לתת לראייה. אם הרשות נתנה לראיה משקל שאינו עומד במבחן הסבירות, כלומר, משקל שרשות סבירה לא היתה נותנת, אפשר שבית המשפט יתערב כדי לפסול החלטה המתבססת על אותה ראייה ]ר` י` זמיר הסמכות המינהלית (תשנ"ו 1996, כרך א`), 753-754[.
64. בעניינה של העותרת, נראה כי המשיבים נהגו בחוסר סבירות כאשר נתנו משקל רב לראיות המנהליות הקלושות המתוארות לעיל, בעוד שאדם סביר לא היה רואה בהן משכנעות במידה מספקת לצורך שלילת אזרחותה של העותרת מס` 1. הגם שזכות האזרחות היא זכות יסוד שכדי לבטלה נדרשות "ראיות חזקות", די לעניין זה בראיות מנהליות, אפילו הן בגדר ראיות נסיבתיות, ובלבד שהן ברורות ומשכנעות מבחינת האדם הסביר ]דנג"צ 7070/99 פרטיה ואח` נ. שר הפנים ואח` דינים עליון כרך נז, 432[.
65. המשקל הנדרש מן הראיות, כדי לבסס עליהן החלטה, תלוי גם במהות ההחלטה. יש החלטות הצריכות ראיות בעלות משקל רב במיוחד, ויש החלטות בהן ניתן להסתפק בראיות חלשות יותר ]ר` י` זמיר הסמכות המינהלית (תשנ"ו 1996, כרך א`), 755[. נראה כי עניינה של העותרת מס` 1 נופל לגדר החלופה הראשונה לעיל, באשר מדובר באשה אשר עלתה ישראל לפני כ- 12 שנה, ולא בעולה חדשה אשר טרם השתקעה בארץ וביססה בה את חייה. נראה כי בנסיבות הללו, ובמיוחד לאור שיהויים של המשיבים בהחלטתם לבטל מלכתחילה את האזרחות, הרי עת מבקשים הם לגרש אדם אשר שוהה בישראל למעלה מ- 11 שנים , מן הראוי היה שתהיינה בידיהם ראיות מוצקות יותר להוכחת טענתם, מאשר אלה שהובאו בפועל.
66. בסיכומו של עניין, נראה כי תשובות סותרות אשר ניתנו עקב בלבול, חשדות ללא בסיס מוצק ותצהיר מטעמה של מי אשר איננה שוהה בישראל יותר, באין אפשרות לחוקרה לגביו ובאין אפשרות לברר את אמינותו, אינם יכולים להוות ראיות מנהליות טובות בכדי לשלול ממי אשר מתגוררת בישראל מזה 11 שנים את אזרחותה.
שיהוי ושינוי מצב לרעה
67. כאמור לעיל, חרף העובדה כי חלפו למעלה משנתיים לא טרחו המשיבים להשיב לפניותיה המרובות של העותרת מס` 1 עד עצם היום הזה. שלילתה של האזרחות, נעשתה אף תוך שיהוי חמור יותר של שבע שנים.
68. חובת הנאמנות של הרשות המינהלית כלפי הציבור מחייבת אותה בכל מקרה להפעיל את סמכותה תוך זמן סביר לפי נסיבות המקרה. כאמור לעיל, על רשות מוסמכת לפעול בסבירות. סבירות משמעה גם עמידה בלוח זמנים סביר ]בג"צ 6300/93 המכון להכשרת טוענות בית דין נ` השר לענייני דתות, פ"ד מח(4) 441, 451[.
הפרת החובה להפעיל את הסמכות תוך זמן סביר היא עילה לביקורת שיפוטית. הביקורת מופעלת על ידי בית המשפט במקרה של מחדל כמו במקרה של מעשה: סירוב לפעול, מפורש או משתמע, אף הוא בגדר החלטה, ולכן הוא כפוף לאותם כללים החלים על החלטות מנהליות בדרך כלל ]בג"צ 3094/93 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ` ממשלת ישראל, פ"ד מז(5) 404, 419[.
69. נראה כי בחלוף פרק זמן כה רב, ניתן לקבוע בוודאות כי המשיבים נהגו בחוסר סבירות בהשהייתם את ההחלטה בעניינה של העותרת, ובהימנעם מלהחליט בעניינה עד עצם היום הזה. שיהויים של העותרים בעניינה של העותרת כפול, שכן בנוסף להשהייתם את אכיפת החלטתם לשלול מן העותרת מס` 1 את אזרחותה למשך שבע שנים (עד לשנת 1998 בה קיבלה לראשונה הודעה בדבר שלילת האזרחות), בחרו המשיבים להשהות את ההחלטה בערר שהוגש על ידי העותרת מס` 1 בשנת 1999 בעקבות הבג"צ הקודם, ושיהוי נוסף זה הולך ונמשך כבר שנתיים ימים.
70. הימנעות המשיבים לאורך השנים מאכיפת החלטתם משנת 1993 לשלול מן העותרת מס` 1 את אזרחותה יצרה מציאות נורמטיבית חדשה, היא ביססה הסתמכות מצד העותרת מס` 1, כך שאכיפת ההחלטה כיום עשויה לפגוע בציפיותיה הסבירות. ]בג"צ 3406/91 דן בבלי נ. היוהעמ"ש, פ"ד מה(5) 1[.
71. יתרה מכך, שיהויים של העותרים אף הביא להרעה במצבה של העותרת מס` 1, שכן האחרונה ביססה את חייה בישראל במשך למעלה מ- 11 שנים. אין ספק כי בחלוף למעלה מאחד עשרה שנים מנטישת מקום מגוריה הקודם, התערער הקשר בין העותרת מס` 1 למדינתה הקודמת. לא יהיה זה מן הצודק והאנושי, לחייב אותה לשוב ולהתערות מחדש במקום אותו נטשה לפני זמן כה רב. אין לכחד גם כי העותרת מס` 1 הולכת ומתבגרת (העותרת מס` 1 היא ילידת 1940), ואף מטעם זה יקשה עליה לשנות כיום את מצבה.
72. כאמור לעיל, רק נוכח פניותיה המרובות של העותרת מס` 1 אל פקידי המשיב מס` 1, נודע לה ביום 13.7.98 לראשונה מפי הגב` כרמון, ולאחר כשמונה שנות מגורים בישראל, כי מעמדה בוטל לאחר שהתברר כי עלייתה נעשתה במרמה על סמך שימוש במסמך מזויף. רק מאוחר יותר התברר לה כי מועד שלילת האזרחות היה עוד בפברואר 1993. בטרם קבלת מכתבה של הגב` בתיה כרמון, מעולם לא הודיעו המשיבים לעותרת מס` 1, כי אזרחותה מבוטלת או כי הנם מתכוונים לבטל את אזרחותה וממילא אף לא זומנה מעולם לכל שימוע או בירור בנדון.
73. פקידי המשיבים מעולם לא דאגו להביא לידיעתה של העותרת מס` 1 כי אזרחותה בוטלה וכן לא דאגו לאכוף את שלילת האזרחות באמצעות צו גירוש או באמצעות כל כלי אחר, אלא אפשרו לה לבנות את חייה בישראל, בהנחה שזהו ביתה. רק שמונה שנים לאחר עלייתה ורק 5 שנים מיום שלילת אזרחותה, גילתה העותרת מס` 1 לראשונה כי אזרחותה נשללה, ואף זאת אגב אורחא, עת ביקשה לעדכן את המען בתעודת הזהות.
אף לאחר שהתגלה לעותרת כי אזרחותה נשללה, המשיכו פקידי המשיבים להשתהות, ולעכב את עניינה, ומזה למעלה משנתיים ימים, שאין שר הפנים עונה לערר שהגישה העותרת.
74. בשיהויים הממושך של פקידי המשיבים ובאי אכיפתם את שלילת האזרחות עוד בשנת 1993, הביאו הם לשינוי מצבה של העותרת מס` 1 לרעה, שכן האחרונה היתה רשאית להסתמך על המצב הקיים ולהניח שהיא יושבת בישראל כדין ולכן לבנות את חייה ולהשתקע בה במשך למעלה מ- 11 שנים, בעוד שכיום מבקשים הם לגרשה מן הארץ.
נראה כי אין זה מן הדין ומן הצדק לאפשר לעותרת מס` 1 מצד אחד, להתערות ולהתיישב בארץ ישראל במשך 7 שנים (עד אשר נודע לה לראשונה על ביטול מעמדה) מבלי לנקוט בכל הליך נגדה ומבלי ליידע אותה בדבר מצבה ומאידך, להמשיך ולהתעקש על הדרישה לגרשה מן הארץ בחלוף למעלה מ- 11 שנה.
פרק ג: זכאותה של העותרת מס` 1 לקבל אזרחות מכוח חוק האזרחות ומכוח חוק השבות
75. כפי אשר הראנו לעיל, לא היה מקום לשלול את אזרחותה של העותרת מס` 1 וליטול ממנה את תעודת הזהות, אולם ממילא, בשלב זה דיון זה הפך מכבר ללא רלוונטי, באשר במהלך פרק הזמן הנוסף אשר חלף מאז, ארע אירוע נוסף, והוא גיורה של העותרת מס` 1.
76. כאמור לעיל, על פי סעיף 1 לחוק השבות תש"י-1950 (להלן – "החוק"), כל יהודי זכאי לעלות ארצה. על פי סעיף 3(א) לחוק, יהודי שבא לישראל ולאחר בואו הביע את רצונו להשתקע בה, רשאי, בעודו בישראל, לקבל תעודת עולה. מאחר ואין מחלוקת ממשית בדבר יהדותה של העותרת מס` 1, אשר גוירה כהלכה בגיור אורתודוכסי על ידי הרבנות הראשית, זכאית היא לעלות ארצה ולהתיישב בה, ולפיכך גם לקבל תעודת זהות. מאחר והעותרת מס` 1 נתגיירה כהלכה, ומאחר והיא זכאית לקבל תעודת עולה על פי חוק השבות, זכאית היא גם לקבל אזרחות מכוח סעיף 2 לחוק האזרחות תשי"ב-1952.
77. מאחר ואין מחלוקת ממשית בדבר יהדותה של העותרת מס` 1, אשר גוירה כהלכה על ידי הרבנות הראשית, זכאית היא לקבל תעודת עולה, ולפיכך גם לקבל אזרחות, ללא קשר לכל עילה אחרת שהיתה בידי במשיבים לפני כן. לכן, היה על המשיבים להעניק לעותרת מס` 1 אזרחות, מבלי שיהא בידיהם כל שיקול דעת בעניין או סמכות לפנות לרבנות לצורך "בירור" ו/או "ערעור" על עצם גיורה.
78. לא למותר להזכיר שוב את התנהגות המשיבים, אשר, כמפורט לעיל, פעלו במרץ בלתי נדרש, ותוך חריגה מסמכות, בכדי לנסות ולבטל את "רוע הגזרה". פעלתנות זו אף בה יש בכדי להוכיח, כי אף לדעת המשיבים, הרי עת גויירה העותרת מס` 1 כהלכה, שוב אין לפקפק עוד בדבר זכאותה לקבל אזרחות ישראלית.
אשר על כן, אף מטעם זה ראויה העתירה להיתקבל.
חלק חמישי: הצורך בצו ביניים ובדיון דחוף
79. לאור מסכת העובדות אשר פורטה לעיל והמצביעה על מחדל מתמשך מטעם המשיבים, אשר בגינו חיה העותרת מס` 1 במדינת ישראל בלא שיהיה בידיה לקבל שירותים מכל סוג שהוא ממוסדות שונים, כל זאת מאחר ואין בידיה תעודה מזהה כלשהי.
ללא תעודת הזהות אין העותרת מס` 1 יכולה לקבל את ההטבות להן זכאית היא מפאת גילה (כגון הנחת פנסיונר בארנונה ובתחבורה ציבורית), וכן גם לא לבצע פעולות בחשבון הבנק אשר נמצא בבעלותה, דבר המעמיד אותה במצוקה כלכלית. לפיכך, אין היא מסוגלת לנהל אורח חיים תקין ולממש את זכויותיה ככל אדם סביר.
80. המשך היותה של העותרת מס` 1 מחוסרת תעודת זהות, אף מנוגד לחוק, שכן חובה על כל אדם לשאת עמו תעודה מזהה, מרגע שמלאו לו 16 שנים.
81. אשר על כן, מבקשות העותרות כי תוחזר לעותרת מס` 1 תעודת הזהות לאלתר ולא תידרש בחזרה, עד לאחר מתן החלטה בעניינה על ידי שר הפנים.
82. בעקבות המאבק הממושך המתואר לעיל, מנועה העותרת מס` 1 מלנהל אורח חיים תקין וממימוש זכויותיה החוקיות. מאחר והעותרת מס` 1 מתגוררת במדינת ישראל מבלי שתהא בידיה תעודה מזהה כלשהי ומבלי שהוכרעה שאלת מעמדה, מתעורר הצורך בקביעת מועד דחוף לדיון בעתירה זו.
83. המקרה העולה לפנינו, אין הדעת סובלת המשכו. מאבק זה שנמשך מספר שנים הביא לפגיעה חמורה בעותרת מס` 1 אשר אינה מסוגלת לנהל אורח חיים תקין ולממש את זכויותיה כאזרחית באופן אשר כל אדם סביר היה דורש.
84. בעקבות התנהגותם הרשלנית של המשיבים עלולה העותרת מס` 1, אשר מתגוררת בארץ ישראל מזה 11 שנה וביססה מכבר את חייה במדינת ישראל, למצוא עצמה מגורשת מן הארץ, ללא כל סיבה מוצדקת ולמרות היותה יהודיה.
85. אשר על כן, מתבקש בית המשפט הנכבד להוציא צו על תנאי כמבוקש, ולעשותו, לאחר הדיון, להחלטי. כן יתבקש בית המשפט הנכבד לחייב את המשיבים בהוצאות המשפט ובשכר פרקליטו.
86. לעתירה זו מצורף תצהירה של העותרת מס` 1 כחלק בלתי נפרד הימנה.
_______________
יהודה גולדברג, עו"ד בא כח העותרות
