מספר הנשים הנסחרות לעבודה בתעשיית המין בישראל אינו ידוע במדויק. על פי ארגון אמנסטי מספרן בישראל מגיע ל- 3,000. לדברי המשטרה מדובר בכאלף נשים. רובן המכריע של הנשים הנסחרות הן ממדינות ברית-המועצות לשעבר. ישראל אינה יחידה בתופעה הפסולה של סחר נשים, מדובר בתופעה גלובלית בה נסחרות נשים ממדינות העולם השלישי ומברת-המועצות לשעבר, במדינות אירופה והמזרח התיכון.
הנשים הנסחרות מגיעות ארצה פעמים רבות מבלי לדעת את אשר מצפה להן. חלקן חושבות כי יעבדו כמטפלות, בניקיון, סיוע לקשישים וכו`. גם אלו מהן שהגיעו במטרה לעסוק בזנות לא תיארו אף בחלומותיהן הגרועים ביותר כי בהגיען ארצה ייכלאו, דרכונן יילקח מהם, והן תהיינה שבויות הלכה למעשה בידי הסרסורים, הן תימכרנה מסרסור לסרסור תוך שהן חשופות לאלימות ולאיומים באלימות כלפיהן וכלפי משפחותיהן בארצות המוצא.
על פי חוקי מדינת ישראל מוגדרות כל הנשים הללו כשוהות בלתי חוקיות שכן הן הגיעו לישראל כתיירות אולם נשארו מעבר לזמן שהותר להן על-פי אשרת התייר. הן שוהות בישראל ללא אשרת עבודה או תוך שימוש במסמכים כוזבים. מצב זה הופך אותן למטרה קלה להפרות זכויות אדם בידי הסרסורים וגורמים אחרים המעורבים בתעשיית המין.
יש להדגיש, כי גם זכויותיהם של זרים השוהים שלא כחוק אינן הפקר: המשטרה הוציאה הנחיה לפיה כל זר, גם כזה השוהה שלא כחוק, רשאי להגיש תלונה פלילית והמשטרה תטפל בתלונה בלי לנקוט בהליכים נגד המתלונן בשל שהייתו הבלתי החוקית. בפועל לא פעם נפגעים דווקא המתלוננים.
לאחרונה הינו עדים למקרה קיצוני בו היתה האשה מעונינת להעיד נגד הסוחרים שסחרו בה אולם המשטרה כלל לא טרחה לפנות אליה ולגבות את עדותה ולבסוף משעשתה כן החליטה לסגור את התיק.
חובת המשטרה לאכוף את החוק הפלילי חלה על כל האוכלוסייה ללא אפליה והיא אינה יכולה להתנער מחובתה זו. עליה להילחם בכל האמצעים העומדים לרשותה להגנה על הקורבנות ולמלחמה בעבריינים ללא קשר לזהות הקורבנות.
על פי המשפט הישראלי עיסוק בזנות אינו עבירה אולם החוק אוסר פעילויות רבות הקשורות ל"זנות" כגון סרסרות לזנות או החזקת מקום למטרות זנות. ביולי 2000 תוקן חוק העונשין ונקבע כי סחר בבני אדם לעיסוק בזנות הינו עבירה אשר עונשה הוא מאסר בן שש עשרה שנים. העבירה חלה על המוכר או הקונה או המתווך לעיסקה בסחר בבני אדם.
אחת הבעיות החמורות היא, שהנשים הנסחרות, מועברות עם תפיסתן למעצר, ככל שוהה בלתי חוקי, ומשם חזרה לארץ ממנה באו. עם גירושן מהארץ קטנים הסיכויים להרשיע את המעורבים.
יתירה מזאת, המשטרה אינה מנצלת גם את זמן השהייה הקצר הזה לגביית עדות מהנשים. הנשים מצידן חוששות להעיד נגד המעורבים ביודען כי מתן עדות מסכן אותן ואת בני משפחתן וכן עלול להוביל לשהייה ממושכת במעצר בישראל.
דרכי פעולה:
על מנת להתמודד עם חוסר שיתוף הפעולה יש להקים מקלט בו יוכלו הנשים לשהות עד עזיבת הארץ ולקבל עזרה וסיוע נפשי. שכן חשוב לזכור כי רבות מהנשים הנסחרות הן קורבנות של טראומה נפשית ופיזית קשה.
יש לנסות ולהבטיח את בטחונן האישי של הנשים המוכנות להעיד הן בזמן שהייתן בארץ והן לאחר עזיבתן. כיום לא נעשה דבר במישור זה – בכך מפרה מדינת ישראל את העיקרון האוסר גירושו של אדם למדינה שבה יש להניח שיהיה בסכנה להפרה חמורה של זכויות אדם עקרון לו היא מחויבת מכח אמנות בינלאומיות עליהן חתמה.
האגודה לזכויות האזרח פועלת במסגרת הקואליציה נגד סחר בנשים בה חברים כיום כעשרים ארגונים. הקואליציה, הפועלת משנת 1997, ממקדת כיום את פעילותה בעבודה מול הכנסת; הקמת מקלט לנשים הנסחרות; הפעלת לחץ על המשטרה לאכיפה מוגברת של החוק נגד הסרסורים; והעלאת המודעות הציבורית לתופעה הפסולה של סחר בנשים.
