צדק בפלילים

מתוך דוח האגודה: "זכויות האדם בישראל – תמונת מצב", 1996
 

מבוא

שמירה על זכויותיהם של עצורים, חשודים ונאשמים בהליך הפלילי היא עיקרון בסיסי בכל משטר, המכבד את זכויות האדם. למערכות אכיפת החוק סמכויות רחבות, המאפשרות להן לפגוע פגיעה קשה בחירויות האדם ובכבודו, ועל-כן יש להבטיח בקרה על האופן שבו מופעלות סמכויות אלו, ולהקפיד שלא ייעשה בהן שימוש באופן הפוגע ללא הצדקה בזכויות האזרח.

לשמירה על זכויות חשודים, עצורים ונאשמים, טעם כפול: ראשית – למנוע טעויות מצד מערכת אכיפת החוק, שלא תיפגענה זכויותיהם של חפים מפשע. שנית – למנוע פגיעה שאינה הכרחית בזכויותיהם של מי שהפרו את החוק, מתוך הגישה שגם לאדם שעבר על החוק זכויות בסיסיות שאין לפגוע בהן. זכויות היסוד הללו קיבלו תוקף חוקתי עם חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בשנת 1992¹. פרק זה עוסק בהיבטים אחדים של זכויות חשודים, נאשמים ועצורים².

מעצרים

מדיניות המשטרה בביצוע מעצרים לצורך חקירה

המשטרה נוהגת, כדבר שבשיגרה, להחזיק חשודים במעצר למשך 48 שעות לצורכי חקירה ראשונית, גם כאשר אין לכך הצדקה, ובמקרים רבים אינה רואה חובה לעצמה לחקור את החשוד באופן מיידי במטרה לבחון האם אכן יש צורך לכולאו בתא מעצר או שניתן לבצע את החקירה ללא כליאתו.

מדי כמה שנים עולה סוגיית המעצרים לדיון ציבורי. בשנת 1984 בדק משרד מבקר המדינה את המצב ומצא בו ליקויים מרובים³. כעבור 10 שנים שב המשרד ובדק את סוגיית המעצרים המשטרתיים,⁴ ושוב העלתה הבדיקה מימצאים מדאיגים ביותר. לפחות ב- 40% מכלל המעצרים המתבצעים על-ידי המשטרה נמצאו ליקויים. על-פי ההגדרות שנקבעו בדו"ח:

• 3% מהמעצרים היו בלתי חוקיים (מעצרים שלא בסמכות).
• כ- 12.5% מהמעצרים היו בלתי מוצדקים (לא התקיימו עילות המעצר).
• כ- 24.5% מעצרים היו בלתי מנוצלים (בזמן כליאת החשוד לא התבצעו כלל פעולות חקירה או שפעולות החקירה נמשכו זמן בלתי סביר).

מעצר ללא משפט צריך להתקיים רק במקרים חריגים ומיוחדים. הכלל הוא החופש. המעצר הוא החריג… על כן מעצר לצורכי חקירה צריך להתקיים רק במקרים חריגים של חקירה. מעצר אינו אמצעי חקירה. מעצר הוא אמצעי למניעת שיבוש חקירה.⁵

… נדרש שינוי בגישה אל האדם ואל חירותו. מתבקש מצב נפשי חדש של השוטר והשופט. כל אלה מתבטאים בגישה, לפיה החירות היא הכלל והמעצר ללא משפט הוא החריג.⁶
השופט אהרן ברק

בדיון על מימצאי הדו"ח בוועדה לביקורת המדינה של הכנסת, בחודש נובמבר 1995, אמר ניצב יוסי לוי, ראש אגף חקירות במשטרה, כי דו"ח מבקרת המדינה היה "סטירת לחי" למשטרה, ובעקבותיו הוצאו פקודות משטרה חדשות במטרה להגביר את הפיקוח על המעצרים. לדבריו, מבדיקת עשרת החודשים הראשונים בשנת 1995 עולה, כי מספר המעצרים ירד בשיעור של 9.8% בהשוואה לשנה הקודמת.

לאור מימצאי דו"ח מבקרת המדינה, שהצביעו על ליקויים בארבעים אחוזים מהמעצרים, ירידה של פחות מעשרה אחוזים אינה מספקת. מבקר משרד המשטרה קבע השנה, בדו"ח שסקר את כל דו"חות הביקורת החיצוניים והפנימיים שנערכו בעשור האחרון, כי "למרות שיפורים מסויימים לא חל שינוי משמעותי ומהפכני בתחום זה, דבר המחייב שינוי דפוסי הפעולה ונורמות ההתנהגות של השוטרים בתוך ביצוע פעולות פיקוח ובקרה שוטפים ורציפים ונקיטת אמצעים נגד אלה החורגים מסמכותם."⁷

בחודש אפריל 1996 נחקק חוק חדש בעניין סמכויות המשטרה לגבי מעצר, ותנאי שחרור⁸. מטרתו של החוק בין היתר, היא להגביל את "האצבע הקלה של המשטרה על הדק המעצרים" (כדברי יו"ר ועדת החוקה חוק ומשפט שהגיש את החוק לאישור הכנסת). בין היתר כוללת החוק:

• הגדרה של עילות המעצר לצורך חקירה, וקביעה כי חומרת העבירה אינה סיבה למעצר אלא מידת הסיכון לציבור הנשקפת מהחשוד;
• הגבלת תקופת המעצר הראשונית ללא צו שופט ל- 24 שעות;
• הגדרת זכויות העציר וקביעת תנאי מעצר מינימליים;
• חיוב השוטר העוצר להביא לידיעת העצור את זכויותיו – זכות השתיקה, הזכות לעורך דין והזכות להודעה לאדם קרוב.
• החוק ייכנס לתוקף רק בעוד שנה, תקופה שהיא ארוכה דיה להערכות המשטרה ובתי המשפט ליישומו.

חקיקת החוק המסדיר את סמכויות המשטרה ואת זכויות החשוד והעצור היא צעד חשוב קדימה. המבחן האמיתי יהיה עם זאת בישום החוק ובהפנמת הנורמות שהוא קובע בקרב אנשי המשטרה והמערכת המשפטית.

הארכות מעצר שיפוטיות וייצוג עצורים על-ידי עורכי-דין

בשל העומס בבתי-המשפט מתקשים השופטים לנהל דיון ענייני ומעמיק בכל בקשה של המשטרה להארכת מעצרו של חשוד. למרבה הצער לא תמיד מפעיל בית-המשפט ביקורת על שיקולי המעצר של המשטרה. על כן גם כאשר שופט מחליט שלא להיענות לבקשת המשטרה להארכת מעצר, לא תמיד הוא מתייחס לשאלת חוקיותו ונחיצותו של המעצר הראשוני, ובכך ניתנת, למעשה, גושפנקא לשיקולי המשטרה.

רוב החשודים אינם מיוצגים על-ידי עורך-דין בדיונים בבקשות הארכת המעצר. אם נביא בחשבון את "ההלם" הראשוני, בו נתונים חשודים כתוצאה מהמעצר, את אי יכולתם לעיין בחומר החסוי המוצג לשופט ואת החיפזון שבו מתנהל הליך הארכת המעצר בבית-המשפט, נוכל לקבוע כי לעיתים קרובות לא נשמע כלל דברו של העצור בפני השופט. יתר על כן, אפילו שופט בעל רצון טוב לסייע לחשוד בלתי מיוצג אינו יכול למלא את מקומו של סניגור.

מתצפיות שנערכו בבית-משפט השלום בתל-אביב במהלך שנת 1991⁹ עולה:

• פחות מארבעים אחוז מהעצורים מיוצגים על-ידי עורך-דין.
• אורך הדיון בבקשת המעצר כשיש ייצוג עורך-דין, כפול מאורכו של הדיון כשאין ייצוג.
• סיכוייו של עצור המיוצג על-ידי עורך-דין להשתחרר בערובה גדולים פי שלושה מסיכוייו של חשוד שאינו מיוצג.

על רקע דברים אלה מובן הצורך לקבוע מנגנון, אשר באמצעותו יורחב ייצוג עצורים בהליך הפלילי. פריצת דרך חשובה הושגה ב- 1995 עם חקיקת חוק הסנגוריה הציבורית. חוק זה מבטיח ייצוג משפטי לחשודים ולנאשמים חסרי אמצעים, וכן לחשודים ולנאשמים בעבירות שעונשן עשר שנות מאסר ומעלה, ללא תלות ביכולתם הכלכלית. המגמה היא להרחיב בהדרגה את סוגי העבירות, אשר בגינן קמה זכאות לייצוג משפטי. כמו כן, נחקק בשנת 1995 חוק, הקובע את זכותו של חשוד, שהוא חולה נפש, למינוי סניגור¹⁰.

לא ברור עדיין כיצד תיערך הסנגוריה הציבורית לייצוג מיידי של עצורים לצורך חקירה, לנוכח חובתה לבחון את זכאותם הכלכלית לייצוג. הסנגוריה הציבורית תפעל באמצעות עורכי דין, אשר יועסקו בה באופן קבוע, בדומה לפרקליטות, וכן באמצעות עורכי דין פרטיים, אשר ימונו על ידי הסניגור המחוזי ויקבלו את שכרם ישירות מקופת הסניגוריה. כיום נמצאת בתהליך הקמה סנגוריה ציבורית מטעם משרד המשפטים באזור תל אביב, אשר אמורה להתחיל לפעול במחצית יוני 1996, ומונה סניגור ציבורי ארצי, שמעמדו מקביל לזה של פרקליט המדינה.

תנאי מעצר וזכויות הנלוות למעצר

תנאי המעצר ברוב בתי-המעצר בישראל הם קשים מאוד. באופן אבסורדי דווקא חשודים שנעצרו לחקירה, וספק אם יוגש נגדם כתב-אישום, "זוכים" לתנאים הגרועים ביותר, אחריהם בסולם – נאשמים שהוגש נגדם כתב-אישום אך עדיין לא הורשעו בבית-משפט. ב- 1995 החלו המשרד לבטחון פנים ומשטרת ישראל במהלך לשיפור התנאים בבתי-המעצר. למרות השיפור המסתמן, המצב ברוב בתי המעצר עדיין ירוד ביותר.

לא מכבר אישר בית המשפט העליון את החלטת שופט בית-המשפט המחוזי בתל-אביב שלא לעצור נאשם עד תום ההליכים, בשל תנאי המעצר הקשים והמשפילים בתחנת המשטרה בנתניה. שופט בית המשפט העליון, תאודור אור, הזהיר, כי אם לא ישתפרו התנאים בתחנות המשטרה ובבתי המעצר בתוך זמן סביר, יתחילו בתי המשפט לשחרר עצורים גם אם יש בכך סיכון לציבור¹¹.

בבתי המעצר נמצאים עצורים לצורך חקירה, נאשמים, שהוגש נגדם כתב אישום ואשר בית-המשפט החליט לעצרם עד תום ההליכים המשפטיים¹², וכן עובדים זרים ותושבי השטחים שנעצרו בגין שהות בלתי חוקית בישראל והם מועמדים לגירוש.

רוב העצורים הם חשודים שאשמתם לא נקבעה בבית משפט. יתר על כן, לפחות מחצית העצורים לצורך חקירה ישוחררו לבסוף מבלי שיוגש נגדם כתב אישום: על-פי נתוני המשטרה, בשנת 1992 נעצרו כ- 40,000 בני אדם, והוגשו כ- 20,000 כתבי אישום.

בעקבות דו"חות, שהוגשו במהלך השנה האחרונה לשר לבטחון פנים, משה שחל, וכללו הצעות והמלצות לשיפורים, קיבלה משטרת ישראל שורת החלטות. ביניהן:

• הוחלט על שיפוץ יסודי של בית המעצר באבו-כביר בהשקעה של 14 מיליון ש"ח, ומתוכננים שיפוצים דומים בבתי המעצר קישון ובמגרש הרוסים.
• הוחלט על תקן מחייב לכל בתי-המעצר בנוגע לזכויות עצורים ותנאי המעצר, ועל הרחבת סל ההיגיינה לעצור, כך שיכלול יותר מוצרים ובכמות גדולה יותר. כמו כן הוחל בשימוש ניסויי במצעים חד-פעמיים בבתי-המעצר.

כאשר ייושמו החלטות אלו, יורגש שינוי משמעותי. בינתיים, התנאים ברוב בתי-המעצר בישראל מוסיפים להיות קשים ביותר.

השר לבטחון פנים, משה שחל, רואה את הפתרון לבעיית תנאי המעצר בהעברת בתי-המעצר לאחריותו של שירות בתי-הסוהר, כך שכל העצורים עד תום ההליכים – ואף עצורים לצורך חקירה – יוחזקו בסמכות שב"ס. ההצעה חיובית במהותה, אם כי עדיין לא ברור כיצד תיושם, מהן המשמעויות הנובעות ממנה, ומהו לוח הזמנים לביצועה.

תנאי-מעצר

משטרת ישראל מודעת לתנאים הקשים השוררים בבתי המעצר. היא מאפשרת גם לגורמים חוץ-מימסדיים (כמו האגודה לזכויות האזרח בישראל ולשכת עורכי-הדין) לבקר בהם וקשובה להערותיהם. מסיורים שנערכו בשנה האחרונה בבתי המעצר עולים מימצאים קשים ביותר.

התנאים הפיסיים

• בשל הצפיפות הקשה נאלצים עצירים רבים לישון על מזרון על הרצפה, ולפעמים אין מספיק מזרונים והם ישנים על שמיכות או על הרצפה החשופה.
• בחלק מבתי המעצר כלואים העצירים בתאים ריקים ללא מיטות ושירותים – והם נאלצים להתחנן בפני השוטרים כדי שיוציאו אותם לשירותים.
• בחלק מבתי המעצר התאים טחובים ומלוכלכים, ויש בהם פשפשים ועכברושים.
• בדרך כלל התאורה בתאי-המעצר קלושה ואינה מאפשרת קריאה. בתחנת משטרה אחת שהו עצירים במשך שבועיים בחשיכה מוחלטת, אחרי שמנורת הניאון בתא התפוצצה.
• ברבים מתאי-המעצר אין איוורור מספק, ובקיץ החום והמחנק הם בלתי נסבלים.
• על-פי-רוב השמיכות והמזרונים מזוהמים.
• עציר שנכנס למעצר אינו מקבל מוצרי היגיינה בסיסיים, כמו סבון, מברשת שיניים, משחת שיניים ומגבות. עד לא מזמן היה התקן המשטרתי לנייר טואלט מטר וחצי ליום לעציר.
• ברוב תאי-המעצר אין אסלה אלא רק שירותי כריעה, מעליהם המקלחת וכל המתקן אינו מופרד מהתא ואינו מאפשר פרטיות מינימלית.

זכויות עצירים


א. עצורים עד תום ההליכים

• בשנת 1995 נעצרו עד תום ההליכים 2,677 בני-אדם¹³.
• עצורים אלה זכאים לתנאים שמקבלים אסירים בבתי הסוהר, אך הדבר אינו מתקיים. הם אינם עובדים ומעבירים את היום בבטלה גמורה, דבר שיוצר מתחים ואלימות. בחלק מבתי המעצר הם אפילו אינם יוצאים לחצר, וכך אינם רואים אור שמש במשך 24 שעות ביממה.
• אין עובדים סוציאליים בבתי המעצר, אין טיפולי גמילה מסמים, אין לימודים ותוכניות שיקום. כל אלה יוצרים לחצים קשים אצל העצירים, ומעמיסים על השוטרים התמודדות קשה ביותר, שהם אינם ערוכים לה¹⁴.

ב. עצורים לצורך חקירה

• החקירה המשטרתית מחייבת לעיתים את בידודו של העציר, ומצדיקה, במקרים מסוימים (לא בכל המקרים), מניעת קשר עם החוץ, כגון שלילת טלפונים, ביקורים, עיתונים, רדיו וטלוויזיה. אבל יש גם מגבלות משונות מאוד: למשל, עד לא מכבר היה נהוג במשטרה שמוצרי קנטינה מקבלים רק חייבי שב"ס או שרק בתאים של חייבי שב"ס יש שקעים לחשמל, ועל כן רק הם יכולים להכין לעצמם קפה.

אלימות שוטרים

המשטרה היא גוף בעל השפעה מכרעת על זכויות האדם והאזרח. אף שאחד מיעדיה הוא להגן על זכויות הפרט, יש בסמכותה גם לפגוע, לעיתים, בזכויות אלו. החוק מסמיך את המשטרה להשתמש בכוח כאמצעי למילוי משימתה, אולם לא פעם נעשה בסמכות זו שימוש לרעה. אלימות, שימוש בכוח מופרז והתעמרות מצד שוטרים הם בעיה מערכתית, שמדינות רבות נאלצות להתמודד עמה. עם זאת, נראה כי הבעיה בישראל היא חמורה במיוחד. מסתבר כי במדינות רבות כמו אוסטרליה, אוסטריה, קנדה, גרמניה ועוד, אחוז התלונות על שימוש בכוח מופרז מצד שוטרים הוא זעום, יחסית לכלל התלונות המוגשות כנגד שוטרים¹⁵.

עד לפני שנים אחדות נחקרו תלונות אזרחים על אלימות מצד שוטרים על ידי המשטרה עצמה. אי הנחת ששררה בציבור מהעובדה שהמשטרה חוקרת את עצמה הביאה בשנת 1992 להוצאת החקירות בתלונות על אלימות שוטרים מידי המשטרה, ולהעברת הטיפול בהן לידי המחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש), שהוקמה במיוחד לשם כך במשרד המשפטים.

המחלקה לחקירות שוטרים¹⁶

מאז קום המחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש) נחקרו במסגרתה כ- 12,000 שוטרים כחשודים בעבירות פליליות¹⁷. סמכות מח"ש היא לחקור עבירות פליליות, שהעונש עליהן הוא למעלה משנת מאסר. רוב התלונות על אלימות שוטרים הן תלונות על אלימות בעת ביצוע המעצר בשטח, ומיעוטן מתייחסות לאלימות בשעת חקירה: מתוך 2,219 תיקי חקירה בגין שימוש בכוח, שנפתחו במחלקה לחקירות שוטרים בשנת 1994, רק 95 היו תיקים על שימוש בכוח בחקירה.

בכל שנה נפתחים במח"ש כ- 4,000 תיקי חקירה. מתוכם קרוב ל- 60% תיקים בגין שימוש בכוח. מח"ש עצרה בשלוש שנות פעולתה כ- 100 שוטרים.

בשנת 1994 הועמדו לדין משמעתי 458 שוטרים (כ- 11% מכלל התיקים שנפתחו) ו- 245 שוטרים הועמדו לדין פלילי (כ- 6% מכלל התיקים שנפתחו).

משמעות נתונים אלה היא שכ- 83% מהתיקים נסגרים, או שההחלטה היא לפעול באמצעים משמעתיים בלבד. לאור נתונים אלה מתעוררת השאלה האם העובדה, שהרוב המכריע של התלונות נסגרות בסופו של דבר, נובעת מכך שמדובר בתלונות שווא, מקשיים אובייקטיוויים בחקירה, ממחסור בכוח-אדם או אולי מבעיה יסודית יותר של תיפקוד החוקרים ומדיניות המחלקה. אין בידינו להכריע בשאלה זו.

יצויין, עם זאת, לשם השוואה, כי באנגליה בשנת 1994, מתוך 9,590 תלונות על שוטרים, שהוחלט לקיים בהן חקירה, נמצאו מבוססות רק 793 תלונות, ומתוכן היו רק 183 תלונות על שימוש בכוח. כלומר, גם באנגליה אחוז התלונות על שימוש בכוח שנמצאות מוצדקות הוא נמוך¹⁸.

מנתוני מח"ש עולה, כי עד אוקטובר 1995 הוגשו לפרקליטות המדינה כ- 120 עררים על סגירת תיקים במח"ש, ורק ערר אחד מתוכם התקבל.

אף על פי שחקירות מח"ש הן ענייניות ואין נסיונות טיוח מכוונים, בכמה וכמה מקרים, שבדקנו, לא מוצו החקירות, לא ננקטו כל האמצעים כדי להגיע לחקר האמת, ובמקרים אחדים התקבלו החלטות לסגור תיק למרות ראיות מספיקות לכאורה להעמדה לדין.

בהקשר זה יש לציין, כי במח"ש מועסקים כיום 46 חוקרים, רובם ככולם אנשי משטרה, המושאלים למחלקה. העובדה שחוקרי מח"ש הם למעשה אנשי משטרה יוצרת תלות בין החוקרים לבין המערכת שממנה באו, ושאליה אולי יחזרו, ועלולה לפגוע באובייקטיוויות של החקירות.

ועדת קרמניצר

בשנת 1993 פורסם דו"ח מבקר המשטרה דאז, מר אברהם אדן, שבו נמתחה ביקורת חריפה על הטיפול המערכתי בתופעת אלימות שוטרים. בעקבות הדו"ח החמור הקים שר המשטרה ועדה ציבורית בראשות פרופ` מרדכי קרמניצר, שהתבקשה להציע תוכנית פעולה למשטרה להתמודדות עם תופעת האלימות.

ועדת קרמניצר פירסמה, ביוני 1994, דו"ח, ובו ניתוח תופעות האלימות המשטרתית, הגדרת הבעיות בהתמודדות עמה, וכן המלצות בתחום המניעה ובתחום ההרתעה. הוועדה קבעה, כי מרכז הכובד של ההתמודדות עם התופעה צריך להיות פיקודי. במאבק זה יש חשיבות מרכזית לאמצעים מינהליים, ובכלל זה לפיטוריהם של שוטרים אלימים.

עיקרי המלצות ועדת קרמניצר


א) מניעת אלימות

• שיפור הליכי המיון למשטרה.
• שילוב מספר גדול יותר של נשים בתפקידי בילוש וסיור, כדי להביא ל"עידון המגע משטרה- אזרח".
• בדיקת פרופיל משמעתי של שוטר בטרם קידום.
• העברת המסר החינוכי לשוטרים מן השורה ישירות על ידי מפקדיהם, תוך מתן דגש מיוחד לזכות לשוויון ולזכויות המיעוט.

ב) הטיפול באירועי אלימות:

• צילומי חקירות במצלמות וידאו, צילומי פעילות מבצעית.
• הבחנה בין אלימות חמורה לבין שימוש בכוח שאין בו אלימות חמורה. אלימות חמורה תידון בפני שופט שלום מיוחד. אם השוטר הודה במיוחס לו או שקיימות ראיות חד-משמעיות נגדו, הוא יפוטר מהמשטרה.
• שוטר, שהורשע בעבירת אלימות חמורה, יפוטר.
• מקרים של שימוש בכוח שלא כחוק, שאיננו אלימות חמורה, יטופלו על-ידי שיפוט משמעתי או בדרך פיקודית. ביצוע חוזר של עבירות מסוג זה יביא לפיטורי השוטר.

יישום המלצות ועדת קרמניצר

עם פרסום הדו"ח ביוני 1994, הודיעה המשטרה שהיא מאמצת את המלצות ועדת קרמניצר במלואן. שר המשטרה מינה את חברי הוועדה לוועדת מעקב אחר יישום ההמלצות, אולם המשטרה לא איפשרה את פעילותה של ועדת המעקב¹⁹. עם זאת, הוקמה במשטרה ועדה פנימית, שתפקידה הוא יישום הדו"ח במסגרת המשטרה. על יישום הדו"ח הופקד קציון משטרה בדרגת ניצב, אשר הנחה את האגפים השונים לפעול ליישום ההמלצות הנוגעות אליהם.

המשטרה הודיעה, כי נקטה בפעולות ליישום ההמלצות²⁰, ולהלן עיקריהן:

א) מניעת אלימות

• נערך מיון קפדני של המועמדים לגיוס למשטרה, וניתן משקל בבחינות הסוציומטריות לנתוני שליטה עצמית ויחסי אנוש.
• מתקיימת הערכה תקופתית של תפקוד השוטרים.
• נערכות סדנאות לשוטרים ולמפקדים בתחום התשאול, וניתנת הדרכה לשוטרים בנושאי מניעת אלימות, שוויון בפני החוק, כבוד האדם ויחס כלפי מיעוטים. את הסדנאות מעבירים, בין השאר, ארגונים שונים לזכויות האדם.
• ניתן עידוד לתחנות המצטיינות בסובלנות באמצעות הענקת מגן הסובלנות ע"ש שאול רוזוליו, ועידוד שוטרים סובלניים ברמת הפרט.
• המשטרה מוציאה פרסומים בנושא אתיקה משטרתית, והנושא נלמד בסדנאות לשוטרים.
• מופעל פרוייקט "שיטור קהילתי" – פרוייקט נסיוני, בהשתתפות 10 תחנות משטרה ברחבי הארץ, ליישום ההמלצות בשטח.

ב) הרתעה

• מדור משמעת במשטרה הורחב למחלקה, וקיבל תוספת כוח אדם, דבר שאמור לשפר את האיכות והמהירות של הטיפול בנושאי משמעת.

נראה, אם כן, כי המשטרה משקיעה מאמצים בתחום ההדרכה והחינוך. לעומת זאת, ככל הידוע לנו, אין המשטרה מקיימת את ההמלצה המרכזית של ועדת קרמניצר, לפיה המסר החינוכי יועבר לשוטרים מן השורה על-ידי מפקדיהם, ויהיה חלק אינטגרלי מהקניית המיומנות המקצועית של השוטר.

המלצה נוספת שאינה מיושמת היא בדבר הגברת שילובן של שוטרות בתפקידי בילוש וסיור – מהנתונים שבידינו עולה, כי שיעור הנשים בקרב המתגייסים למשטרה בחמש השנים האחרונות הינו יציב, ונע בין 12%-7%, שהוא אחוז נמוך מאוד. זאת ועוד, תפקידי הסיור והבילוש עדיין מאויישים כמעט בלעדית על-ידי גברים (8.5% נשים בתפקידי סיור ו- 3% בתפקידי בילוש!)²¹.

לגבי הטיפול המשמעתי של המשטרה – בשנת 1994 פוטרו 22 שוטרים מהשירות, אך רק שניים מהם פוטרו על רקע מעורבותם בעבירות אלימות, ורק שוטר אחד מתוך 20 שהושעו, הושעה על רקע זה²². בהקשר זה יש לציין כי בשנת 1994 הורשעו 20 שוטרים בעבירות פליליות, אם כי לא ידוע כמה מהן היו עבירות של אלימות, דבר המחייב, על פי המלצות ועדת קרמניצר, פיטורים מהמשטרה.

זהו מספר נמוך לעומת שנת 1993, שבה פוטרו 18 שוטרים על רקע מעורבותם בעבירות אלימות. המשטרה מסבירה זאת בכך שבשנת 1993 נערך מבצע מיוחד לפיטורי שוטרים הידועים כאלימים זה מכבר, ומכאן המספר הגבוה של השוטרים שפוטרו בשנה זו. בשנת 1995 הושעו 8 שוטרים מהשירות על רקע חשדות לעבירות אלימות, אך לא פוטר אף שוטר על רקע הרשעה בעבירות אלימות²³.

לסיכום חשוב לומר, כי למרות חוסר הבהירות בדבר יישום המלצות ועדת קרמניצר במשטרה, הרושם הוא כי חל שינוי משמעותי, הן באווירה והן בפעולת המשטרה. לעצם קיומה של מח"ש כגוף חיצוני למשטרה יש משמעות הרתעתית עצומה מבחינת השוטרים בשטח, ונראה כי המשטרה מודעת הרבה יותר למשמעות הציבורית של אלימות שוטרים. ואכן, בשנתיים האחרונות פסקו כמעט התלונות על התעללות מכוונת ואכזרית של שוטרים באזרחים, שהיינו עדים להן העבר.

החקירה המשטרתית

בכמה וכמה פרשות שהיו בישראל התעוררו בציבור ספקות לגבי הרשעתם של אנשים ברצח, וחששות כי אדם חף-מפשע יושב בכלא על מעשה שלא ביצע בעוד הרוצח האמיתי מהלך חופשי. הספקות נבעו בעיקר משאלות שהתעוררו לגבי שיטות החקירה ומהימנות ההודאה של החשוד, במיוחד במקרים בהם הורשע החשוד על סמך הודאתו בלבד.

החשש לפגיעה בזכויות החשוד

החקירה היא שלב מכריע בהליך הפלילי. תוצאות החקירה, לטוב או לרע, ישפיעו על שלב ההעמדה לדין והמשפט. פעמים רבות החקירה חותכת את גורלו של כל ההליך. בגלל חשיבות שלב החקירה יש רצון מובן מצד המשטרה להפיק מהחקירה את המירב. אך מכאן נובעת גם סכנה, שהמשטרה תפעיל על החשוד לחץ בלתי לגיטימי כדי לגרום לו להודות.

לא ידוע לנו על נוהל כתוב לגבי החקירה המשטרתית²⁴. חוק העונשין אוסר על שוטר להפעיל בחקירה לחץ פיסי כלשהו²⁵, ולחץ נפשי מופרז אינו לגיטימי²⁶. עם זאת, לא ברור עד כמה מותר להשתמש בתחבולות. בניגוד לחקירות של חשודים בעבירות בטחוניות (ראו: הזכות שלא להיות נתון לעינויים) הפעלת אלימות או לחץ פיסי אינם, למיטב ידיעתנו, תופעה נרחבת בחקירות המשטרה בעניינים פליליים. בחקירות אלו נפוצה יותר הפעלת לחץ נפשי על הנחקר, למשל באמצעות מעצר ממושך, גם כאשר החקירה יכולה להתבצע שלא בתנאי מעצר, מתן הסבר לא מדויק לגבי זכות השתיקה, ובידודו של הנחקר על-ידי מניעת פגישה עם עורך-דין, מניעת ביקורים, מניעת טלפונים ועוד.

יש הצדקה לעצור אדם רק אם יש חשש שיהווה סכנה לציבור או אם יש חשש שינסה להשפיע על מהלך החקירה²⁷. לכל עצור יש זכות להיפגש עם עורך-דין ולהיוועץ בו. אולם, כפי שציינו לעיל, משטרת ישראל נוהגת לעצור על מנת לחקור, ולעיתים קרובות אין העצורים מודעים לזכויותיהם, במיוחד אם זהו מעצרם הראשון.

בעיה נוספת נובעת מאי-בהירות לגבי תחילת שלב החקירה. בדרך כלל מתקיים לפני החקירה "הרשמית" שלב, שהמשטרה מכנה "תשאול", ובמהלכו מתנהלת מעין שיחה חופשית של חוקר עם החשוד, בשעה שהחשוד עדיין אינו תחת אזהרה ואין רישום של מהלך החקירה. במצב זה יש חשש לפגיעה בזכויות הנחקר.

אין כיום אמצעים לפיקוח חיצוני על החקירה, ולמעשה יכולה המשטרה "לסחוט" מחשוד הודאה כוזבת. גם אם יטען החשוד כי ההודאה נכפתה עליו, יקשה עליו ביותר להוכיח זאת ולשכנע בכך כשלנגדו עומד האמון שרוחשת מערכת המשפט לשוטרים²⁸.

ועדת גולדברג

בנובמבר 1993 מינה שר המשפטים, בשיתוף עם שר המשטרה, ועדה בראשות שופט בית המשפט העליון אליעזר גולדברג, לבדוק את הנושא של הרשעת נאשם על סמך הודאתו בלבד, את נושא המשפט החוזר וכן נושאים נוספים הקשורים, במישרין ובעקיפין, לשמירת זכויותיהם של נחקרים במשטרה. בחודש דצמבר 1994, לאחר שהוועדה סיימה את עבודתה והגישה את המלצותיה, התחייבו שר המשפטים ושר המשטרה ליישם את המלצות ועדת גולדברג והודיעו כי הנחו את הגורמים המתאימים במשרדיהם לגבש את ההמלצות שבדו"ח הועדה להצעת חוק. ואכן במשרד המשפטים הוחל בהכנת הצעת חוק בנדון. אולם, למעלה משנה לאחר מכן, טרם הושלמה הכנת ההצעה (פרט לעניין העילות למשפט חוזר, ראו להלן).

במטרה לענות על הצורך הנזכר בשני הדו"חות ניסחה המחלקה הפלילית במשרד המשפטים טיוטת חוק לתיקון "הדין לעניני הודית נאשם" (יולי 1995), המציעה לקבוע, כי חקירת חשוד בעבירה, בתחנת המשטרה, תתועד ברשם-קול או בווידאו, על פי סוג העבירות המנויות בחוק.
לפי הטיוטה, יותר לחקור חשוד שלא בתחנת משטרה במצבים מיוחדים – כשקיים צורך דחוף, מסיבות שיפורטו בחוק. במקרה שכזה יהיה על השוטר, שנכח בחקירה הבלתי מתועדת, לחזור, בפני החשוד בתחנת המשטרה, על שנאמר בחקירה, והחשוד יתבקש לאשר או להכחיש את נכונות הדברים. יש לציין, כי הטיוטה אינה מתייחסת לכך שהקלטה בווידיאו היא אומנם שיטת התיעוד המהימנה ביותר הקיימת כיום, אולם היא ניתנת לעריכה. ואכן, אחת הבעיות שעלו בכמה מהפרשות המוזכרות להלן (ברנס, כץ, כרמון) היא שהשחזור המוסרט אינו משקף "רצון טוב וחופשי".

להלן עיקרי המלצות הוועדה:

1) שמירת זכויותיהם של נחקרים ומניעת הודאות שווא

לפי החוק הקיים, ניתן להרשיע אדם על סמך הודאתו ו"דבר מה נוסף" כלשהו, שאין קושי להשיג אותו (הודאה בבית משפט מספיקה לבדה). זהו מצב בעייתי, שעלול להביא לכך שאדם יורשע, על סמך הודאתו, בפשע שלא ביצע.

כדי להבטיח את השמירה על זכויותיהם של חשודים בשעת חקירה ולמנוע הודאות-שווא, המליצה ועדת גולדברג להגביר את הפיקוח על מהלך החקירה, בין היתר באמצעות:

• פיתוח תורת חקירה, שתסתמך על ידע שפותח ונאסף בעולם בנושא זה.
• הקמת יחידה משטרתית של חוקרים ותיקים, בראשות קצין בכיר, שתפקח מקרוב על עבודת החוקרים כדי למנוע נקיטת אמצעים פסולים במהלך חקירות, תוך שימת דגש על איתור הודאות-שווא.
• הקלטה בווידיאו של חקירות, שבהן אין עורך-דינו של הנחקר נוכח.
  כמו כן המליצה הוועדה, כי שופט בית משפט השלום הדן במעצרים, ישמש מעין גורם בקרה חיצוני ו"ייזום שאלות לחשוד בדבר תנאי מעצרו וחקירתו".

שימוש בווידאו לתיעוד פעולות משטרתיות

השימוש בווידיאו לתיעוד חקירות משטרתיות נזכר הן בדו"ח גולדברג (מן ההיבט של הגנה על זכויות הנחקר) והן בדו"ח קרמניצר (מן ההיבט של מניעת אלימות שוטרים – שהוא, בעצם, הפן השני של אותו מטבע). בדו"ח הבינים, שמסרה משטרת ישראל על ההתקדמות ביישום המלצות ועדת קרמניצר, נמסר כי כיום משתמשת המשטרה בווידיאו רק לתיעוד חקירות של עבירות רצח.

2) עילות למשפט חוזר

לעיתים קורה שאדם הורשע בעבירה אולם מסיבות שונות מתעורר חשש, כי ייתכן שהוא אינו העבריין האמיתי. עד לאחרונה התקיים משפט חוזר רק אם הורשע אדם אחר בביצוע העבירה²⁹ או עד הורשע במתן עדות שקר, או אם הובאו ראיות חדשות שלא היו לפני הערכאה הראשונה, ולא יכלו להיות לפניה.

זה היה הבסיס לערעורו (ב- 1995) של סולימאן אל-עביד, שהורשע ברצח חנית קיקוס ז"ל. אל-עביד נעצר כחשוד ברציחתה, אף על פי שגופתה לא נמצאה. בחקירתו הודה אל-עביד, כי רצח אותה והשליך את גופתה באתר הפסולת דודאים. חיפושים נרחבים במקום לא העלו כל מימצאים, ואף על פי כן הוגש כתב אישום נגד אל-עביד והוא הורשע ברצח חנית קיקוס. חודשים אחדים לאחר הרשעתו נמצאה גופתה של קיקוס במקום אחר. גילוי זה העלה חשד, כי הודאתו של אל-עביד ברצח היתה הודאת שווא. בעקבות גילוי הגופה החליט בית המשפט העליון לבטל את ההרשעה, והחזיר את הדיון לערכאה הראשונה, בטענה שהתגלו ראיות חדשות, ואכן התקיים דיון נוסף, שגם בו הורשע האיש, ברוב דעות השופטים. כיום תלוי ועומד ערעור לבית-המשפט העליון על ההרשעה.

במקרה זה, אם כן, החליט בית-המשפט כי הודאתו של אל-עביד ברצח היתה אמיתית ורק דבריו לגבי מקום הסתרת הגופה לא היו נכונים. עם זאת, המקרה עורר את השאלה לגבי הבסיס להרשעת אדם ברצח ושליחתו למאסר עולם.

ב- 1996 התקבל בכנסת חוק להרחבת העילות למשפט חוזר³⁰. בחוק החדש נוספו שתי עילות לפיהן ניתן לבקש משפט חוזר: עובדות או ראיות אשר יכלו להיות בידי הנאשם בערכאה הראשונה אך לא היו בידיו מסיבות שונות כגון רשלנות פרקליטו; חשש ממשי שנגרם עיוות דין³¹. קשה להעריך כיצד תשפיע קבלת החוק, המגלם תפיסה חדשה של רעיון המשפט החוזר, על הפרשיות הבאות המצויות זה זמן רב על סדר היום הציבורי:

א) רצח דני כץ ז"ל.
אחמד מזייר קוזלי, סמיר חסיין גנאמה, פתחי מחמד גנאמה, עלי מחמד טראד גנאם ועאטף איברהים סביחי הורשעו בביצוע הרצח. כאשר אישר בית המשפט העליון את הרשעתם של החמישה, כתב השופט שאול אלוני בפסק הדין: "נסיון החיים מוכיח שבעבירות חמורות חזקה על אדם שבדרך כלל אין הוא מודה בהן אלא אם כן ביצען"³². ועדת גולדברג דחתה גישה זו באומרה: "ההנחה כי אין אדם מפליל עצמו על לא עוול בכפו איננה יכולה להתקבל כהנחה משפטית", והוסיפה: "גם אמצעים שדרגת חומרתם אינה מגיעה לכדי אלימות של ממש (כגון מניעת שינה) עלולים לגרום לנחקר כי יודה במה שלא חטא". בתחילת 1996 המליצה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, יהודית קרפ, לערוך משפט חוזר לארבעה. בחודש מארס 1996 דחה היועץ המשפטי לממשלה, מיכאל בן-יאיר, את ההמלצה, וקבע כי אין עילה למשפט חוזר בפרשה.

ב) רצח ישראל נולמן ז"ל.
משה עזריה, אדם מפגר, הורשע בביצוע הרצח ונידון למאסר עולם. גם בעניין זה הוגשה לנשיא בית המשפט העליון בקשה למשפט חוזר. היועץ המשפטי לממשלה התנגד גם כאן לקיום משפט חוזר. במועד כתיבת שורות אלו הבקשה עדיין תלויה ועומדת³³.

ג) רצח דפנה כרמון ז"ל.
שניים מהמורשעים ברצח דני כץ ז"ל ושני נאשמים נוספים הורשעו ברצח דפנה כרמון ז"ל. גם בפרשה זו הורשעו הנאשמים על בסיס הודאותיהם בלבד. אך בשונה משני מקרי הרצח האחרים (דני כץ ז"ל וישראל נולמן ז"ל) לא היה בפרשת דפנה כרמון מימצא פיסי כלשהו, המקשר בין הנאשמים לפשע. החקירה שהובילה להרשעה היתה פועל יוצא של החקירה בפרשת דני כץ ז"ל, ורבים מהפגמים שנטענו נגד החקירה בפרשת רצח דני כץ ז"ל נטענים גם בפרשה זו.