בדיון שהתקיים בבג"ץ הבוקר בעתירה שהגישה האגודה לזכויות האזרח בישראל נגד המועצה הארצית לתכנון ולבניה במשרד הפנים, הוציא בג"ץ צו על תנאי, המחייב את המדינה להשיב תוך 90 יום מדוע לא ייכלל תכנון של ישובים כפריים עבור הערבים הבדואים בנגב בתוכנית המתאר במחוז הדרום.
בג"ץ לא קיבל את טענת המדינה, לפיה ניתן להסתפק בהצהרותיה על כוונות עתידיות לתכנון ישובים כפריים לאוכלוסיה הבדואית. השופטים ביקשו להבין מדוע השינוי במדיניות התכנונית כלפי האוכלוסיה הבדואית, אם אכן יש כזה, אינו מתבטא בתוכנית המתאר המחוזית עצמה, שהיא בעלת תוקף מחייב.
כזכור העתירה הוגשה בחודש מרץ האחרון בדרישה לתקן את תכנית המיתאר המחוזית למחוז הדרום כך שהתוכנית תכלול תכנון של יישובים כפריים עבור האוכלוסיה הערבית הבדואית בנגב. העתירה הוגשה על ידי עו"ד דנה אלכסנדר מהאגודה לזכויות האזרח בשם איסחאק אבו-חמאד, פרחאן שליבי ורמדאן אל-סייד, ערבים בדואים, אשר חיים בישובים כפריים בנגב, שהמדינה אינה מכירה בהם. העתירה הוגשה גם בשם מספר ארגונים נוספים הפועלים להסדרת מעמדם של הישובים הבדואים הבלתי-מוכרים בנגב: המרכז היהודי ערבי לפיתוח כלכלי, המועצה האזורית לכפרים הערביים הבדואים הלא מוכרים בנגב, והפורום לדו-קיום בנגב.
העתירה תוקפת את מדיניות התכנון, הנקוטה כלפי האוכלוסיה הערבית הבדואית החיה בנגב עוד טרם קום המדינה, ושבניה ובנותיה הם אזרחי ותושבי ישראל: למרות שהישובים הכפריים הבדואים היו קיימים עוד לפני קום המדינה, לאורך כל השנים מתעלמת מדיניות התכנון של המדינה מישובים אלה, והם אינם משולבים בתכניות מיתאר כלשהן.
על פי מדיניות התכנון המעוגנת בתכנית המיתאר שכנגדה מופנית העתירה, קיימות לאוכלוסיה הערבית בנגב שתי חלופות בלבד: להתגורר בעיירות, שהקימה המדינה עבורם בלא להתייעץ עימם, תוך אימוץ אורח חיים עירוני; או לחיות בישוב כפרי בלתי-מוסדר ובלתי מוכר, תוך הפרת החוק, אי-קבלת שירותים בסיסיים, וחשיפה מתמדת לזרועות אכיפת החוק. מאז קום המדינה לא נבנה ולו ישוב כפרי אחד עבור האזרחים הבדואים, כאשר, לשם השוואה, עבור תושבי הנגב היהודים נבנו 106 ישובים כפריים, חלקם בעלי מספר תושבים קטן ביותר, שיש להם תכניות מיתאר, הם מחוברים לתשתיות המדינה ונהנים ממלוא השירותים. בעתירה נאמר, כי תכנית המיתאר למחוז הדרום מנציחה מדיניות תכנונית מפלה זו, ואינה נותנת כל מענה תכנוני סביר לאוכלוסיה, המונה כ-50,000 תושבים, אשר חיה בישובים בלתי-מוסדרים ובלתי-מוכרים.
בעתירה מציינת עו"ד דנה אלכסנדר מהאגודה לזכויות האזרח, כי עקרון השוויון על בסיס דת ולאום הוחל גם בהקשר של תכנון ובניה, דיור והקצאת קרקע, ומוסדות תכנון מחוייבים אף הם, כיתר רשויות המדינה, לנהוג בשוויון כלפי קבוצות האוכלוסיה השונות, בדתן ובלאומן. בנוסף לכך תוכנית המיתאר שכנגדה הוגשה העתירה לוקה בהפליה פסולה, בכך שהיא מחייבת את האוכלוסיה הערבית במחוז הדרום להתרכז בישובים בעלי אופי עירוני בלבד, ואינה מכירה בצורת הישוב הכפרית, בעוד שלאוכלוסיה היהודית בנגב קיימים ישובים כפריים רבים.
בעתירה מודגשת העובדה כי בתוכנית המוצעת ישנה פגיעה קשה בזכות לתרבות, של התושבים הבדואים, ומכאן פגיעה קשה בכבודם. העדר כל תכנון להתיישבות כפרית מוסדרת לבדואים, לא רק שהוא מפלה, הוא אף פוגע בזכות יסוד, המוכרת במשפט הבינלאומי, והמהווה חלק מכבוד האדם ומחירותו, לקיים אורח חיים התואם את תרבותה ואת מסורתה של האוכלוסיה, ולממש את עצמה בדרכה הנבחרת, ללא כפיה. מדיניות תכנון, המנסה לכפות על כל האוכלוסיה הערבית הבדואית בנגב מגורים בישובים עירוניים או עירוניים למחצה, מתעלמת מן הזיקה הברורה שבין צורת היישוב לבין התרבות, אורח החיים המסורתי והמרקם החברתי של האוכלוסיה הבדואית.
עוד נטען בעתירה, כי התכנית היא בלתי-סבירה, מאחר שאינה נותנת כל מענה לצורך הברור, שעליו הצביעו חוקרים רבים וועדות מקצועיות שונות, של האוכלוסיה הבדואית בנגב בישובים כפריים מוכרים. על פי סקרים שנעשו בקרב האוכלוסיה הבדואית, נמצא כי קיים ביקוש וצורך עצומים בישובים כפריים, וכי חלק גדול מהאוכלוסיה החיה מחוץ לעיירות אינו מעוניין במעבר לעיירות. תכנית ארוכת-טווח למחוז הדרום אינה יכולה להתעלם מבעית הישובים הלא-מוכרים, המאכלסים רבבות אזרחים אשר חיים בתנאי מצוקה קשים שאין להם מקביל במדינת ישראל, ולדבוק בפתרון של ריכוזם בעיירות, פתרון שהוא מפלה, פוגע בזכותם לשימור התרבות, ואשר נכשל עד היום.
