בין השנים 1986-1994 נחטפו בלבנון 21 אזרחים לבנונים. הם הוחזקו בישראל במעצר מינהלי כ"קלפי מיקוח" להשגת מידע על הנווט הנעדר רון ארד. בחודש דצמבר 1999 שוחררו חמישה מהם והוחזרו ללבנון. בחודש אפריל 2000 החליט בית המשפט העליון, כי חוק המעצרים המינהליים אינו מאפשר להחזיק אדם במעצר כבן ערובה. בעקבות החלטת בית המשפט העליון שוחררו כל האזרחים הלבנונים שהוחזקו במעצר מינהלי בישראל, למעט שניים: עבד אל-כרים עובייד ומוסטפא דיראני.
בעקבות החלטת בג"צ הגישה הממשלה לאישור הכנסת הצעת חוק, שנועדה לאפשר את המשך כליאתם של השיח` עבד אל-כרים עובייד ומוסטפא דיראני, וכדי שאפשר יהיה להוסיף ולהחזיק בלוחמי אויב כ"קלפי מיקוח" בעתיד.
עיקרי ההצעה
- הרמטכ"ל רשאי להוציא צו מעצר נגד אדם המוחזק בישראל, כאשר הוא סבור שמדובר ב"לוחם שאינו שבוי מלחמה". הצו יהיה בתוקף עד אשר יודיע שר הבטחון כי נסתיימו פעולות האיבה בין ישראל לבין הכוח הלוחם שעמו נמנה העציר.
- תוך 21 יום יבחן בית משפט מחוזי אם אכן מדובר ב"לוחם שאינו שבוי מלחמה", ואם אכן קבע כך יבחן הרמטכ"ל אחת לששה חודשים אם יש טעמים מיוחדים המצדיקים את שחרורו.
- העציר יכול לערער על החלטת הרמטכ"ל בפני בית המשפט המחוזי.
- מאחר שאין מדובר בשבוי מלחמה, ניתן להעמיד את הלוחם לדין פלילי, אך אפשר להוסיף ולהחזיקו במעצר גם לאחר סיום ריצוי העונש שהוטל עליו במסגרת ההליך הפלילי.
משמעות החוק המוצע היא שניתן יהיה לעצור אדם לתקופה בלתי מוגדרת ובלתי מוגבלת (למעשה מעין "מעצר עולם") לא משום שעבר עבירה, לא משום שהוא, באופן אישי, מסכן את בטחון המדינה ולא מכל עילה חוקית אחרת, אלא משום שהוא נמנה עם כוח העוסק בפעולות איבה נגד ישראל (גם אם הוא לוחם זוטר, טבח או אפסנאי השייך לכוחות האויב).
בהצעת החוק אין כל הגבלה לגבי הדרך שבה יגיע העצור לידי רשויות המדינה. מאחר שאין מדובר בשבויי מלחמה, יש בהצעת החוק מתן היתר לחטיפת בני אדם ולהחזקתם כבני ערובה, גם לשם השגת יעדים אסטרטגיים או כלכליים וכן להחזיקם ממניעי נקמה. כאשר לוחם מוחזק כדי להשיג הישגים כלשהם מהצד השני הוא הופך, הלכה למעשה, לבן ערובה, דבר האסור באופן מוחלט על פי הדין הבינלאומי.
המעצר אינו מוגבל בזמן, שכן "מצב האיבה" יכול להמשך שנים רבות, גם מבלי שתיירה יריה אחת בין הצדדים, ומידת הביקורת השיפוטית על ההליך היא מוגבלת ביותר.
בית המשפט העליון קבע שגם כיום מאפשר החוק החזקה במעצר מינהלי של אנשי כוחות האויב, כל עוד נשקפת מהם סכנה לבטחון המדינה. מעצר מינהלי, שבו אדם כלוא לתקופה ממושכת ללא משפט, הוא כשלעצמו אמצעי שאינו תואם משטר דמוקרטי. מי שמצדיק אמצעי זה עושה זאת רק מטעמים של הגנה על בטחון המדינה. אין כל אפשרות להצדיק מעצר מינהלי של אדם שלא נשקפת ממנו כל סכנה. אין מדינה דמוקרטית שיש בה חוק, המאפשר להחזיק במעצר אדם שלא נשקפת ממנו עצמו סכנה, כדי שישמש קלף מיקוח.
