בג"ץ 5917/97
בבית המשפט העליון
בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק
העותרים:
1. האגודה לזכויות האזרח בישראל
2. י` ש`, עו"ד
ע"י ב"כ עוה"ד דוד אנוך ו/או דן יקיר ו/או בלהה ברג ו/או דנה אלכסנדר ו/או הדס תגרי ו/או רינת קיטאי ו/או ענת שקולניקוב ו/או יוסף ג`בארין ו/או גילה שטופלר ו/או ארנה כהן
מהאגודה לזכויות האזרח בישראל
ת"ד 35401, ירושלים 91352
טל. 02-6521218; פקס. 02-6521219
נ ג ד
המשיבים:
1. שר המשפטים
רח` צלאח א-דין 29, ירושלים
2. מנהל בתי המשפט
רח` כנפי נשרים 22, ירושלים 95464
מוגשת בזה עתירה למתן צו-על-תנאי המופנה למשיבים, והמורה להם להתייצב וליתן טעם כדלקמן:
א. מדוע לא תיושמנה המלצות הועדה לבדיקת הגישה לתיקי בתי המשפט והעיון בהם, כפי שאלה הועלו על הכתב בדין וחשבון הועדה מתמוז תשנ"ד (יוני 1994);
ב. מדוע לא ייקבע הסדר ביניים עד ליישום מלא של מסקנות הועדה האמורה, באופן שיתאפשר העיון בתיקי בית המשפט ע"י כל אדם ללא מתן נימוקים כלשהם (פרט למסמכים שהעיון בהם נאסר או הוגבל על ידי בית המשפט או שהוטל עליהם חסיון על ידי רשות מוסמכת אחרת);
ג. מדוע לא יצהיר בית המשפט הנכבד על בטלותן של תקנות 3, 3א, ו- 7 לתקנות הארכיון, 1935 בהיותן פוגעות בעקרון פומביות הדיון, ויקבע כי על המשיב 2 לאפשר לכל אדם בכל זמן סביר עיון בתיקי בתי המשפט (כל עוד לא נאסר או הוגבל העיון בהם על-ידי בית המשפט או שהוטל עליהם חסיון על-ידי רשות מוסמכת אחרת).
1. זהו גלגולה השני של עתירה בעניין זה, לאחר שקודמתה (בג"צ 5642/93; תכונה להלן – העתירה הראשונה) נמחקה לבקשת העותרת בהחלטת הרשמת השופטת אפעל-גבאי מיום 23.8.95. בהחלטתה ציינה הרשמת, כי נשמרת לעותרת האפשרות לשוב ולפנות לבית משפט נכבד זה בעתיד במקרה הצורך.
עותק העתירה הראשונה מצורף ומסומן ע1/.
עותק החלטתה האמורה של כב` הרשמת מצורף ומסומן ע2/.
2. עניינה של עתירה זו – כמו גם של העתירה הראשונה – בזכות העיון בתיקי בית המשפט והמסמכים בהם. עמדתה של העותרת – אשר אומצה, כפי שיפורט להלן, על-ידי ועדה שהוסמכה על-ידי המשיב מס` 1 לבחון את הנושא, ואף על-ידי המשיב מס` 1 עצמו – היא כי יש לראות בזכות זו זכות מרכזית, הנגזרת מעקרון פומביות הדיון בבתי המשפט, כמו גם מזכותו של הציבור לקבל מידע מרשויות השלטון.
3. בעקבות פניותיה החוזרות ונשנות של העותרת לנציגי המשיבים, ובעקבות העתירה הראשונה, הוקמה על-ידי המשיב מס` 1 הועדה לבדיקת הגישה לתיקי בתי המשפט והעיון בהם (שתכונה להלן – הועדה). ביוני 1994 פרסמה הועדה את מסקנותיה בדין וחשבון מפורט ומנומק (שיכונה להלן – הדו"ח).
עותק הדו"ח מצורף ומסומן ע3/.
4. בין מסקנות הועדה ראוי כבר כאן להביא את הדברים הבאים:
"ברי, שהנחת היסוד שצריכה להנחות כל רפורמה בתחום זה הינה, כי ראוי שזכות הפומביות תחפוף את זכות העיון, ולא יתכן מצב שבו ניתן יהא לעקוף את עקרון הפומביות על-ידי איסור עיון בתיקי ומסמכי בית המשפט.
עקרון חופש המידע ופומביות הדיון הינו מעקרונות היסוד של מדינה דמוקרטית…"
(עמ` 8 לדו"ח)
"הנחת היסוד חייבת להיות, כי כל מה שלא נאסר לפרסום על-ידי בית-המשפט מכח הסמכויות הקבועות בחוק… יהא מותר לעיון ללא הגבלה. חופש העיון צריך להשתרע לא רק על הדיון הפומבי ופסקי הדין, אלא גם על הפרטיכלים והמסמכים הכלולים בתיק…"
(עמ` 9 לדו"ח)
5. אף שמסקנות אלה אומצו על-ידי המשיב מס` 1 (כפי שעולה מהתכתובת שתפורט להלן), לא נעשה עד היום למימוש ההמלצות. זאת – אף שחלפו יותר משלוש שנים(!) מעת פרסום הדו"ח.
6. המצב כיום הוא, איפוא, כדלקמן – אין עוד, ככל הנראה, מחלוקת בין העותרת לבין המשיב מס` 1 באשר לפתרון הראוי של הסוגיה העקרונית; המלצותיה המפורטות של הועדה – לו היו ממומשות – היו עונות על דרישות העותרת; אלא שמטעמים תקציביים וביורוקרטיים אין ההמלצות מיושמות, ואף לא נעשה דבר למימושן החלקי עד שיימצא התקציב למימושן המלא.
7. ויודגש, שבזכות מרכזית וחשובה ביותר עסקינן: המשך הסחבת מצד המשיבים גורם נזק של ממש לאזרחים רבים, שיכולתם לכלכל את צעדיהם מבחינה משפטית יוצאת נפסדת, וכן גורם לפגיעה חמורה בעקרונות מרכזיים בשיטתנו הדמוקרטית. מטרתה של עתירה זו, היא אם כן, לחלץ זכות זו ממלתעות הביורוקרטיה האמורים, ולממשה כאמור בדו"ח.
8. לנוחיות בית המשפט הנכבד לא יפורטו להלן כלל העובדות והנימוקים, שפורטו בעתירה הראשונה, אם משום שפורטו כבר שם, ואם משום שדומה שעיקר הנימוקים אינו עוד במחלוקת, כאמור לעיל. בית המשפט הנכבד יופנה, בהתאם לצורך, לסעיפים בעתירה הראשונה.
9. העותרת היא עמותה, העוסקת בזכויות האדם בישראל ובשטחים הנתונים לשליטתה. בין היתר עוסקת העותרת בחופש המידע, בזכות הציבור לקבלת מידע מרשויות השלטון, בפומביות הדיון בבתי המשפט ובזכות לפרטיות.
10. העותר הוא עורך דין, הנזקק לצורך עבודתו לעיין בתיקי בתי המשפט. מעת לעת נתקל העותר בקשיים במימוש זכותו זו הן בשל הצורך להגיש בקשה מנומקת בכתב, הן בשל כך שלעתים הבקשות מתייחסות לתיק פלילי תלוי ועומד, לגביו תקנות הארכיון, 1935 מונעות את העיון, והן כתוצאה מעיכובים מינהליים בטיפול בבקשותיו. העותר אף פנה למשיב מס` 1 בבקשות להביא ליישום המלצות הוועדה.
11. המשיב מס` 1 הוא שר המשפטים, הממונה על ביצוע חוק בתי המשפט ]נוסח משולב[, התשמ"ד-1984 והמוסמך להתקין תקנות מכוחו. הוא גם השר שמינה את הועדה, ואשר לו הוגש הדו"ח שערכה הועדה.
12. המשיב מס` 2 הוא מנהל בתי המשפט, האחראי מנהלית לפעילותם של בתי המשפט, והמוסמך מכוח תקנות הארכיון להתיר עיון בארכיונים.
13. העותרת החלה לטפל בנושא העיון בתיקי בתי המשפט בשנת 1989, לאחר שעורכי דינה נתקלו פעמים רבות בקשיים בעיון במסמכים כאלה. פירוט מקצת המקרים הרלבנטיים מובא בעתירה הראשונה, בסעיפים 5-3 לעתירה.
14. לאחר תחלופת מכתבים הודיע בחודש ספטמבר שר המשפטים דאז, מר דן מרידור, מעל במת הכנסת, כי בקש מהוועדה לבדיקת נושאים בתחום מינהל בתי המשפט בראשות כבוד השופטת שולמית וולנשטיין לתת דעתה לנושא. ועדה זו החלה לדון בנושא, אך נתפזרה (בעקבות פרישתה של השופטת שעמדה בראשה) בטרם גיבשה מסקנות והמלצות.
(תחלופת המכתבים מפורטת ומובאת בעתירה הראשונה, בסעיפים 8-6 לעתירה).
15. ביום 17.10.93, ולאחר שלא נודע לעותרת על כל התקדמות, פנתה העותרת בעתירתה הראשונה לבית משפט נכבד זה.
16. זמן קצר לאחר מכן, ביום 28.11.93, הרחיב שר המשפטים דאז, פרופ` דוד ליבאי, את סמכויותיה של ועדה אחרת – "הועדה לבדיקת הגישה לתיקי בתי המשפט והעיון בהם" (בראשות כבוד השופט יהושע גרוס). ועדה זו הוקמה ביום 18.7.93, ובתחילה נתבקשה לבדוק אך את הגישה של אנשי העיתונות לתיקי בתי המשפט. ביום 28.11.93, ונוכח העתירה הראשונה שהיתה כבר תלויה ועומדת, הרחיב השר את סמכויות הועדה כאמור, וביקשה לבדוק את הנושא דנן ואת תקנות הארכיון, 1935.
17. ביוני 1994 פרסמה הועדה את הדו"ח (כנגד דעתו החולקת של אחד מחמשת חבריה) – דין וחשבון מפורט ומנומק, שנסמך על עדויות רבות ומגוונות שגבתה הועדה (בכללן – פרקליטת המדינה, נציג מחלקת הבג"צים שבפרקליטות, נציג מועצת העיתונות, נציג המועצה להגנת הפרטיות, נציגי העותרת, נציגת רשויות הסעד, נציגי המועצה לשלום הילד, ועוד). הועדה אימצה את עמדותיה העקרוניות של העותרת, כפי שאלה הובאו בפניה בעל פה ובכתב. המלצות הועדה כוללות נוסח מוצע של תקנות ("תקנות העיון בתיקי בתי המשפט"), אשר – אם תותקנה – יהיה בהן כדי להסדיר את העיון בתיקי בתי המשפט באופן שמאזן בין הזכויות והאינטרסים השונים שעלולים להיפגע.
18. ביום 28.2.95 הוגשה לבית משפט נכבד זה (במסגרת העתירה הראשונה) הודעה מוסכמת על הצדדים, בה הודיע המשיב מס` 1, כי הוא מבקש לאמץ את המלצות דעת הרוב בוועדה. לפיכך נתבקשה דחיית הדיון בעתירה, עד שיתאפשר למשרד המשפטים ולהנהלת בתי המשפט להיערך ארגונית ותקציבית למימוש המלצות הועדה.
העתק ההודעה המוסכמת מצורף ומסומן ע4/.
19. ביום 23.8.95 ניאותה העותרת לבקש את מחיקת העתירה, לנוכח הבטחות חוזרות ונשנות מצד ב"כ המשיבים, לפיהן תיושמנה המלצות הועדה בהקדם האפשרי. ואכן העתירה נמחקה.
העתק החלטת כבוד הרשמת צורף וסומן ע2/.
20. עם חלוף הזמן, ולאחר שלא חלה כל התקדמות מעשית, שבו ופנו באי כוח העותרת בכתב לגב` נילי ארד, ב"כ המשיבים (במכתב מיום 31.10.95, ובמכתב נוסף מיום 8.2.96). ביום 11.5.96 נתקבל במשרדי העותרת מכתב תשובה, בו חוזרת ב"כ המשיבים על הקביעה, כי המלצות הועדה אומצו על-ידי השר. כן הובעה בו התקווה, כי עם אישור תקציב הנהלת בתי המשפט לשנת 1997 "ניתן יהיה להוסיף ולשפר את הגישה לתיקי בית משפט והעיון בהם, ככל שיתאפשר".
העתק מכתבי העותרת ומכתב התשובה מצורפים ומסומנים ע5/, ע6/, ו- ע7/, בהתאמה.
21. ביום 1.9.97 שב בא-כוח העותרת ושלח מכתב נוסף לגב` נילי ארד, מנכ"ל משרד המשפטים, ומי שהיתה ב"כ המשיבים בעתירה הראשונה. עד ליום הגשת עתירה זו לא נתקבלה כל תשובה.
העתק המכתב מצורף ומסומן ע8/.
22. כאמור, דומה שאין עוד מחלוקת בין העותרת לבין המשיבים לעניין חשיבותה של הזכות לעיון בתיקי בית המשפט כחלק מעקרון פומביות הדיון ומהזכות לקבלת מידע. המשיב מס` 1 הבהיר לא אחת, כי בכוונתו לאמץ את המלצות הועדה; בכך גילה דעתו, כי תקנות הארכיון, 1935 אינן עומדות עוד במבחן הסבירות, בהיותן פוגעות שלא לצורך בזכות העיון ובעקרון פומביות הדיון. מכיוון שכך, אין עוד צורך בהרחבת היריעה לעניין הטעמים המשפטיים שמבססים מסקנה זו. בית המשפט הנכבד מופנה לפירוט הטיעונים בסעיפים 16-9 בעתירה הראשונה, על הנימוקים המעשיים והתיאורטיים, והאסמכתאות – מהארץ וממדינות הים – המובאים שם. על מנת שלא להשחית את זמנו של בית המשפט הנכבד לריק, נחזור כאן אך על עיקרי הדברים.
23. עקרון פומביות הדיון, שקבוע בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה, הודגש על-ידי בית משפט נכבד זה לא אחת כעקרון חוקתי מרכזי, המגלם את אחת הערובות העיקריות לתקינותו של ההליך השיפוטי (ראו, למשל, ע"פ 353/88 וילנר נ` מ"י, פ"ד מה(2) 444, 451-450, מפי השופט מצא). לאחרונה חזר ועמד בית משפט נכבד זה על חשיבותו של עקרון פומביות הדיון:
"לא אנו המצאנו עקרון יסוד זה, והרי הוא עמנו מימי קדם. זקני העדה והשופטים משכנם היה בשער העיר, ואת העם שפטו לעין כול… כך היה בימים שמכבר וכך דין בימינו. בתי המשפט עמדו לא אחת על עקרון פומביות הדיון כמרכיב במשטר הדמוקרטי, ועל חשיבותו הרבה לתקינותו של ההליך המשפטי, לביצור אמון הציבור בבתי המשפט ולמימוש חופש הביטוי…"
(ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ` מרום, פ"ד מט(1) 318, 341, מדברי השופט חשין, והאסמכתאות שם)
עקרון זה פורש כמשתרע אף על העיון במסמכים שבתיק בית המשפט. כך, למשל, קבעה השופטת (כתוארה אז) בן-פורת לעניין עקרון פומביות הדיון:
"דיון – ראשיתו למן פתיחת ההליך, והוא חולש על כל המתרחש במסגרת אותו הליך, כולל כתבי הטענות, הבקשות למיניהן וכולי ללא קשר לצורת הטיעונים, אם בכתב המה או בעל פה. פירוש אחר מביא לתוצאה שאין הדעת סובלתה, ועל כן יש להימנע ממנו.".
(בר"ע 176/86 פלונית נ` פלוני, פ"ד מ(2) 497, 500)
24. בית משפט נכבד זה אף הדגיש חזור והדגש את זכותם של האזרח והאזרחית לקבל – וחובתן המקבילה של הרשויות לספק – מידע באשר לפעילות הרשויות. כדברי השופט ברק (כתארו אז) בבג"צ 1601/90 שליט נ` פרס, פ"ד מד(3) 353, 365: "הגינותה של הפעילות הציבורית מחייבת חשיפתה לעין השמש…". ודברים, שנאמרו לעניין הרשות המבצעת, דומה שיפים הם אף לעניין הרשות השופטת.
25. אמנם נכון הוא, שעקרון פומביות הדיון, כמו גם הזכות לקבלת מידע או המטרות אותן נועדו לשרת והערכים אותם נועדו לבטא – אינם מוחלטים. בענייננו מדובר בעיקר בזכותם של בעלי הדין לפרטיות. חזקה על העותרת, שנלחמת לא אחת אף את מלחמת הזכות לפרטיות, שאין היא מזלזלת בזכות זו. ואולם דומה, שהאיזון הראוי בין האינטרסים המעורבים מצא את ביטויו בדו"ח הועדה, אשר נתנה דעתה לכל היבטי הנושא. יצוין, כי נוסח התקנות, המוצעות על-ידי הועדה, ואשר מבטלות את תקנות הארכיון, 1935, מכונן הסדרים, שמטרתם להגן על פרטיות בעלי הדין והעדים.
26. תקנות הארכיון, 1935 – ובפרט הוראות תקנות 3, 3א, 7 בהן – אינן עורכות את האיזון הראוי בין הזכויות והאינטרסים המעורבים. אין הן נותנות את המשקל הראוי לעקרון פומביות הדיון, ולזכות הציבור לקבל מידע אודות פעולת הרשויות. כדרכן של תקנות, שפוגעות – ללא הסמכה – בזכויות אדם, ואשר לוקות בחוסר סבירות קיצוני, יש להצהיר על בטלותן (לעניין זה מופנה בית המשפט הנכבד לפירוט הטיעון והאסמכתאות בסעיפים 14-13 בעתירה הראשונה). ושוב יודגש – אף המשיב מס` 1 אינו חולק, ככל הנראה, על חוסר סבירותן של תקנות הארכיון, 1935.
27. הזכות לעיון במסמכי בית המשפט ולצלמם מעוגנת במשפט האנגלי והאמריקאי כאחד. לצורך דיון מפורט בעניין זה בפרספקטיבה השוואתית מופנה בית המשפט הנכבד לסעיף 16 לעתירה הראשונה,
ה. קשיים לוגיסטיים וזכויות אדם
28. כאמור לעיל, דומה שעיקרם של דברים אינו שנוי עוד במחלוקת, באשר אף המשיב מס` 1 גילה דעתו, שיש לעשות לביטולן של תקנות הארכיון, 1935, ולהתקנת תקנות על פי המלצות הועדה. כפי שעולה מהודעת ב"כ המשיבים לבית משפט נכבד זה במסגרת העתירה הראשונה (ע4/), כמו גם ממכתבה לעותרת (ע7/), העיכוב החמור ביישום המלצות הועדה נובע מקשיים מנהליים ותקציביים. דומה, שעיקר הקושי האדמיניסטרטיבי כרוך בהקצאת "חדרי עיון" כהמלצת הוועדה, ובהקצאת כח אדם, שתפקידו יהיה לפקח על העיון בתיקי בתי המשפט. ואולם בית משפט נכבד זה קבע לא אחת, כי קשיים לוגיסטיים – אין בהם כשלעצמם כדי להצדיק פגיעה של ממש בזכויות אדם או התעלמות מהן.
29. כך, למשל, קבע המשנה לנשיא אלון בבג"צ 5304/92 פר"ח נ` שר המשפטים, פ"ד מז (4) 715, 730:
"העומס שבו נתונה מערכת ההוצאה לפועל הוא, ללא ספק, נתון כבד משקל, שעלינו לזכרו ולציינו בבואנו לבחון את פעולתה של מערכת ההוצאה לפועל, אך מובן ואין צריך לומר כי אין בו, בשום פנים ואופן, כדי להצדיק קיומה של מציאות עגומה זו שעלתה בפנינו."
דברים ברוח דומה שב ואמר בית משפט נכבד זה בהקשרים רבים. כך, למשל, קבע לאחרונה בית משפט זה לעניין חשיבותו של עקרון השוויון:
"חברה המכבדת את ערכי היסוד שלה ואת זכויות היסוד של חבריה צריכה להיות מוכנה לשלם מחיר סביר על מנת שערך השוויון לא יעמוד ככלי ריק מתוכן, אלא יקבל ביטוי ויישום הלכה למעשה."
(בג"צ 4541/94 מילר נ` שר הבטחון, פ"ד מט(4) 94, 122, דברי השופטת שטרסברג-כהן)
וכך נקבע לעניין זכויות האדם של אסירים:
"באיזון בין זכות-יסוד של אסיר לבין אינטרס נגדי של שירות בתי הסוהר, יינתן המשקל היחסי הראוי לכל אחד מצדי המשוואה. כגודלה וחשיבותה של הזכות, כן גודלו וחשיבותו של האינטרס הנגדי אשר יידרש להכרעתה."
(בג"צ 4463/94 גולן נ` שירות בתי הסוהר (טרם פורסם), מפי השופט מצא)
ובענייננו ראוי לשאול – האם המשכה של הסחבת, מבלי שננקטים אף אמצעי ביניים כלשהם מצד המשיבים על מנת לאפשר לציבור לממש את זכותו הרלבנטית – האם אלה עולים בקנה אחד עם חשיבותה של הזכות לקבלת מידע על פעולת הרשויות וחשיבותו של עקרון פומביות הדיון?
דומה שיאה במיוחד לענייננו המשכם של הדברים:
"אך הניגוד אינו תמיד, או בהכרח, סימטרי. לא פעם יתברר, שכיבוד זכות האסיר יועיל גם לעניין הציבורי."
(שם, שם)
שהרי כיבוד זכותו של הציבור לעיון בתיקי בתי המשפט, יש בו גם כדי לשפר את פעולתה של הרשות השופטת: ציבור עורכי דין מיודע יותר יוכל להיטיב ולעזור לבתי המשפט לעשות משפט, ואמון הציבור במערכת השיפוטית יעלה ככל שפעולותיה תהיינה גלויות לו יותר. חשיפת ההליך כולו לעין השמש תוכל, כאמור לעיל, אך לשפרו.
30. כמובן, כיבודה של זכות אינו גורר בהכרח הקצאה אינסופית של משאבים לצורך זה. ואולם הצהרות על כיבודה של זכות ללא נכונות כלשהי להקצות משאבים – ולו מינימליים – למימושה, ודאי אינן היחס הראוי לזכויות יסוד במדינה דמוקרטית.
"לדידי, מבחנה של הרטוריקה בדבר זכויות-היסוד של האדם, ובתוכן זכויות היסוד השמורות לאסירים, היא בנכונות החברה לשלם מחיר תמורת הגשמתן… ובענייננו, אם די בטרחה מסויימת העשויה להיגרם לשלטונות הכלא על-מנת לשלול מאסיר את זכותו לחופש הביטוי, אין כל משמעות להצהרה כי לאסיר שמורה זכות-יסוד זו."
(שם, פיסקה 2 לפסק דינה של השופטת דורנר)
ודברים, שנאמרו לעניין שלטונות הכלא וחופש הביטוי של אסירים, יפים – בשינויים המחוייבים – אף למזכירויות בתי המשפט ולזכות לקבלת מידע ועקרון פומביות הדיון.
31. כאמור, קשיים לוגיסטיים כשלעצמם – אין בהם כדי להפוך הסדר בלתי סביר לסביר, או לתת תוקף לתקנות בטלות. ואולם אף העותרים חיים בעולם המעשה, ואין הם מתעלמים מהקשיים, הכרוכים ביישום המלצות הועדה, כפי שאומצו על-ידי המשיב מס` 1. אף הועדה, שישבה רבות על המדוכה, ושמעה עדים רבים, לא התעלמה מקשיים מעשיים ותקציביים בהמלצותיה. יש לראות בהמלצות הועדה את האיזון הראוי בין עקרון פומביות הדיון והזכות לקבלת מידע לבין העלויות, הכרוכות בכיבודן של זכויות אלה. לעניין זה ראוי להוסיף ולהדגיש, ראשית, את משך הזמן הרב שעבר מבלי שנעשה דבר של ממש ליישום המלצות הועדה – מהיום בו נמסרה לבית משפט זה הודעתו של המשיב מס` 1 על כוונתו ליישם את הדו"ח (28.2.95) ועד ליום הגשת עתירה זו חלפו יותר משנתיים וחצי – האין מדובר בדי זמן על-מנת להיערך אדמיניסטרטיבית לצורך כיבוד זכויות יסוד? שנית, עד שנגיע לארץ הבחירה של יישום מלא של הדו"ח – מדוע לא יעשו המשיבים למען כיבוד זכויות היסוד האמורות במידת האפשר אף ללא היערכות מסובכת ויקרה? איזו היערכות מנהלית ותקציבית דרושה, דרך משל, למשיב מס` 2 על מנת לעשות שימוש בסמכותו ולהתיר לכל אדם – בשעות, במקום ובתנאים שיקבע – לעיין בתיקי בתי המשפט?
32. עניינו של סעיף 2 לצו-על-תנאי המבוקש בעתירה זו הוא בהסדרי ביניים שכאלה. דומה שהסדר הביניים המינימלי הראוי כאן – ושאין הגשמתו תלויה בהיערכות אדמיניסטרטיבית סבוכה כלשהי – היא השוואת מצבם של צדדים "זרים" לתיק לזה של הצדדים המעורבים בתיק. כיום יכולים בעלי הדין לעיין בתיק בית המשפט ללא כל פיקוח או הגבלה של ממש. יצויין, כי אם יש חשש שמא צדדים זרים יטלו מסמכים מתיקי בתי המשפט, או יפעלו בכל דרך אחרת, שיש בה לפגום בהמשכו של הדיון, הרי שחשש זה כבד לכאורה הרבה יותר ביחס לבעלי הדין, שלהם עניין ישיר ומרכזי בנמצא בתיק. משאין כל הגבלה על זכות עיונם של האחרונים, אין מקום – מקל וחומר – להגבלה שכזו על זכות עיונם של הראשונים.
33. נראה, שאת הדיון ביחס הראוי בין זכויות האדם שבבסיס שיטת המשטר הדמוקרטית לבין הסרבול הכרוך במימושן, ראוי לסיים בדבריו של השופט חשין (שנאמרו בהקשר של הסרבול הכרוך בהליך של בחירות דמוקרטיות):
"צדק ויעילות – צדק עדיף."
(בג"צ 7351/95 נבואני נ` השר לענייני דתות, טרם פורסם, פיסקה 42 לפסק דינו של השופט חשין)
34. המשיב מס` 1 אינו חולק עוד על דרישותיה העקרוניות של העותרת, שאומצו על-ידי הועדה, ואף על-ידי המשיב מס` 1 עצמו זה מכבר. נימוקים ביורוקרטיים שונים מעכבים את יישום המלצות הועדה, תוך שנגרם נזק מעשי לאזרחים ולאזרחיות רבים, כמו גם נזק של ממש לעקרונות מרכזיים בשיטתנו הדמוקרטית. יתרה מזאת – המשיבים אינם נוקטים אף בצעדים חלקיים שעלותם זניחה, ואשר היה בהם כדי לשפר את מידת ההתחשבות בזכויות ובעקרונות, שנפגעים כתוצאה מסחבת ביורוקרטית קשה זו. מאחר שפניות חוזרות ונשנות של נציגי העותרת לנציגי המשיבים לא הועילו, לא נותרה לעותרים ברירה אלא לשוב ולעתור לסעד של בית משפט נכבד זה.
אשר על כן מתבקש בית המשפט הנכבד ליתן צו-על-תנאי כמפורט בתחילת העתירה, ולאחר קבלת תשובת המשיבים להפוך את הצו למוחלט. כן מתבקש בית המשפט הנכבד לחייב את המשיבים בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עו"ד.
________________
דוד אנוך, עו"ד
ב"כ העותרים
