משרד הפנים לא מוסר מידע על גירוש ושחרור עובדים זרים

עתמ 714/02
בבית המשפט המחוזי בירושלים
בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים

בענין:

עתירה על פי חוק חופש המידע תשנ"ה-1988

העותרת:

האגודה לזכויות האזרח בישראל
ת.ד. 35401 ירושלים, 91352
טל 6521218-02 פקס 6521219-02

ע"י ב"כ עוה"ד צלי רשף ו/או שרה כץ ו/או יונתן שיף ו/או קרן בר יהודה
מרח` הנביאים 31 ירושלים
טלפון: 6255511-02 פקס: 6252445-02

נ ג ד

המשיבים

1. משרד הפנים
2. הממונה על חוק חופש המידע במשרד הפנים

שניהם מקרית בן גוריון, בניין מס` 2 ירושלים

עתירה


ע"פ סעיף 17 לחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998

בית המשפט הנכבד מתבקש להורות למשיבים, למסור לעותרת מידע על ישומו של תיקון מס` 9 לחוק הכניסה לישראל תשי"ב-1952 כדלקמן:

א. בכמה מקרים נדחתה הרחקה על ידי הממונה ביקורת הגבולות על פי סעיף 13(ד) לחוק.

ב. בכמה מקרים נדחתה ההרחקה על ידי בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין (להלן: "בית הדין לביקורת משמורת").

ג. בכמה מקרים החליט ממונה ביקורת הגבולות לשחרר בערובה שוהה שלא כדין כאמור בסעיף 13ו` לחוק, וכן חלוקת המקרים על פי החלופות השונות של סעיף 13ו(א).

ד. בכמה מקרים החליט בית הדין לביקורת משמורת להורות על שחרור בערובה כאמור בסעיף 13טו(א)(2).

ה. בכמה מקרים החליט בית הדין לביקורת משמורת להורות על שינוי תנאי הערובה של המוחזק במשמורת כאמור בסעיף 13טו(א)(4).

וזאת מחודש נובמבר 2001 ועד היום.

ואלה נימוקי העתירה:

א. מבוא:

1. העותרת הינה עמותה העוסקת בהגנה על זכויות האדם בישראל מאז שנת 1972, ופועלת, בין היתר, להגנה על זכותם של אזרחים זרים השוהים בישראל.

2. ביום 7.11.01 נכנס לתוקפו תיקון מס` 9 לחוק הכניסה לישראל תשי"ב-1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל"). במסגרת התיקון הוסף לחוק פרק רביעי שכותרתו "הרחקה ומשמורת", המסדיר את הליך מעצרם וגירושם של אזרחים זרים השוהים בישראל ללא היתר. התיקון קובע אפשרות נרחבת לממונה ביקורת הגבולות להורות על מעצרו של אזרח זר החשוד בשהייה שלא כדין בישראל. כן קובע התיקון מנגנון לביקורת על החלטות הממונה על ידי בית הדין לביקורת משמורת.

במעצרם הארוך של חשודים בשהיה בלתי חוקית יש משום פגיעה קשה בחירותם של האזרחים הזרים, ופגיעה זו, חיוני שתהיה כפופה לביקורת ציבורית ולדיון ציבורי. כך גם לגבי מעצרם של שוהים שלא כדין, אשר לעיתים רבות ניתן להסתפק לגביהם בחלופת מעצר – שחרור בערבות. ההגנה על זכויות האדם של אזרחים זרים הינה חיונית במשטר דמוקרטי והומני כמשטרנו, ומעוגנת אף בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. יודגש עוד כי גם למדינה עצמה יש אינטרס מובהק בפיקוח על אופן הפעלתו של חוק חדש.

3. אופן טיפול הממשלה בנושא העובדים הזרים עלה לאחרונה לראש סדר היום הציבורי, וזאת לאחר שהממשלה הכריזה על מדיניות גירוש שוהים זרים, ועל אכיפה מוגברת של חוק הכניסה לישראל. מדיניותה זו של הממשלה, אופן ביצועה והשלכותיה על זכויות האזרחים הזרים ועל כיסו של הציבור הרחב, חשוב שתהא כפופה לביקורת עניינית. חשיבות חשיפת מלוא הנתונים בפני הציבור, על מנת שזה יוכל לשפוט האם מדיניות הממשלה ראויה וישימה, הנה גבוהה, על מנת לקיים שיח ציבורי ענייני החיוני לקיומה של חברה דמוקרטית.

4. העותרת, אשר חרתה על דגלה את ההגנה על זכויות האדם, מבקשת לעמוד על אופן ישום הפרק הרביעי לחוק הכניסה לישראל, בתקופה שמאז קבלת תיקון 9 לחוק, דהיינו מחודש נובמבר 2001, וזאת על ידי קבלת מענה לשאלותיה, נשוא עתירה זו.

ב. הרקע העובדתי

5. בתאריך 23.4.2002 פנתה העותרת לממונה על חופש המידע במשרד הפנים בבקשה לקבל את המידע כמפורט בראש עתירה זו.

העתק המכתב מצ"ב ומסומן ע/1.

6. ביום 21.5.2002 נענתה העותרת על ידי המשיב מס` 2, כי ההמחאה שהעבירה למשיבים הועברה לגביה וכי עם קבלת אישור הבנק תטופל בקשתה.

העתק מכתב המשיבים מצ"ב ומסומן ע/2.

7. בתאריך 19.6.2002 שלחה העותרת מכתב תזכורת למשיבים, בדבר בקשתה.

העתק המכתב מצ"ב, מסומן ע/3.

8. בתאריך 23.6.2002 נענתה העותרת על ידי המשיב מס` 2, כי הינו מפעיל את סמכותו לפי סעיף 7(ב) לחוק חופש המידע התשנ"ח-1988, ומאריך את זמן הבירור.

העתק המכתב מצ"ב ומסומן ע/4.

9. עוד באותו היום, בתאריך 23.6.2002, פנתה העותרת למשיב מס` 2 בבקשה לנמק את הארכת המועד.

העתק המכתב מצ"ב ומסומן ע/5.

בתאריך 25.6.2002 נשלחה אל העותרת תשובת המשיב מס` 2, בה אין הוא מנמק את הארכת המועד.

העתק המכתב מצ"ב ומסומן ע/6.

10. בתאריך 4.7.2002 נענתה העותרת על ידי המשיב מס` 2 בתשובה מפורטת בדבר בקשתה לקבלת מידע. במסגרת תשובתו הודיע המשיב מס` 2 כי לגבי חלק משאלותיה לא נערכת סטטיסטיקה ועל כן לא ניתן לספק את הנתונים המבוקשים על ידה (שאלות א,ג בעתירה זו), ואילו לגבי חלק אחר מהשאלות הרי ש: "מתן תשובה לשאלות אלה מחייבת עיון בלמעלה מ- 2,500 תיקים. מכיוון שפעולה זו מחייבת עבודה מעל ומעבר לסביר הריני להודיעך כי על פי סעיף 8(1) לחוק חופש המידע התשנ"ח-1988 ולאחר שנקטנו בצעדים סבירים לאיתור החומר והסתבר לנו שאכן מחוייבת עבודה בעלת היקף של שעות רבות הריני נאלץ לדחות את בקשתך" (וזאת בהתייחס לשאלות ב,ד,ה בעתירה זו).

יצויין כי המשיב מס` 2 השיב לשאלת העותרת בדבר כמות צווי ההרחקה שהוצאו מכח התיקון לחוק, אולם אף תשובה זו ניתנה "למיטב ידיעתו" של המשיב. תשובה זו תמוהה לאור העובדה כי מלוא הנתונים נמצאים בידי המשיבים, והמשיב 2 הינו הגוף הממונה על המצאת מידע כאמור.

העתק המכתב מצ"ב ומסומן ע/7.

ג. עיקר טענות העותרת

11. העותרת תטען להלן כי תשובותיו של המשיב מס` 2 נופלות בגדר סעיף 8(1) לחוק חופש המידע על פיו מתן מענה לשאלותיה דורש הקצאת משאבים בלתי סבירה. העותרת תטען להלן כי נטל הוכחת טענה זו הינה על המשיבים וכי אין בכוחם של אלה להראות כי שאלות העותרת נכנסות בגדרו של הסייג שבסעיף 8(1) הנ"ל.

12. העותרת תטען כי אין במתן תשובות לשאלותיה הכבדה על המשיבים, שמלוא המידע מצוי בידם, הגישה אליו קלה בהיותו מוקלד למחשב, וכך גם ניתוחו של מידע זה. כך לגבי החלטות בית הדין לביקורת משמורת המוקלדות החל מחודש פברואר 2002, וכך גם לגבי הארכת רשיון זמני לישיבת ביקור (לפי סעיף 2(א)(5) בעקבות שחרור בערבות על פי חוק הכניסה לישראל (סעיף 13ו(ד)), הנעשית אך ורק בלשכת מינהל האוכלוסין שבשדה התעופה בן גוריון, ומוקלדת למחשבי המשיב מס` 1 שם.

13. המשיב מס` 2 קבע בתשובתו (נשוא ע/7) כי מתן תשובה לשאלות העותרת מחייב עיון בלמעלה מ- 2,500 תיקים. העותרת תטען כי למיטב ידיעתה, התיקים נשוא תשובת המשיב מס` 2 מכילים לכל מספר מועט של עמודים (על פי רוב, למיטב ידיעת העותרת, כולל תיק כאמור את צו ההרחקה, צו המשמורת ולעיתים גם את פרוטוקול הדיון בבית הדין לביקורת משמורת), וכי בהתחשב בכך, אין המדובר בהיקף חומר גבוה כפי שמנסה להציג זאת המשיב מס` 2. להערכת העותרת הסטטיסטיקה המבוקשת על ידה יכולה היתה להערך על ידי אדם אחד בתוך שניים עד שלושה ימי עבודה.

בהתחשב בכך תטען העותרת כי אין במתן מענה לשאלותיה משום הקצאת משאבים בלתי סבירה הנכנסת בגדר סעיף 8(1) לחוק חופש המידע.

14. העותרת תטען עוד כי החשיבות הציבורית של מתן מענה לשאלותיה עולה, לאין ערוך, על ההכבדה, אם ישנה כזו, במתן מענה על ידי המשיבים.

ד. הטיעון המשפטי

זכות הציבור לדעת

15. חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן "חוק חופש המידע"), מבסס ומעגן לראשונה בחקיקה, את אשר הוכר פעמים רבות קודם לכן בפסיקת בית המשפט העליון, זכות הציבור לדעת.

ראו: בג"צ 73/53,87 חברת קול העם בע"מ נ` שר הפנים, פ"ד ז 871
בג"צ 243/62 אולפני הסרטה בישראל בע"מ נ` גרי והמועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ"ד טז(4) 2407
בג"צ 1/81 שירן נ` רשות השידור, פ"ד לה(3) 365, 378
בג"צ 399/85 כהנא נ` הוועד המנהל של רשות השידור, פ"ד מא(3) 255,267

16. סעיף 1 לחוק חופש המידע קובע, כי: "לכל אזרח ישראלי או תושב הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית בהתאם להוראת חוק זה".

"בסעיף זה נקבע עקרון היסוד לפיו לכל אזרח או תושב במדינה, הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית ללא צורך בהוכחת אינטרס כלשהו בקבלת המידע. זכות זו, מגלמת בחובה ערכים חוקתיים. היא נגזרת מחופש הביטוי ונותנת לו משמעות. היא מאפשרת בקרה ציבורית על תקינות פעולות השלטון" (כב` השופטת מוסיה ארד בעת"מ (י"ם) 295/01 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ. הממונה על חופש המידע במשרד הבריאות (טרם פורסם)).

"הזכות לקבל מידע מרשויות ציבוריות היא אחת מזכויות היסוד במשטר דמוקרטי. היא תנאי בסיסי להגשמתו של חופש הביטוי ולמימוש זכויותיו הפוליטיות והאחרות של אדם בכל תחומי החיים. נגישות רבה יותר למידע תסייע לקידומם של ערכים חברתיים ובהם שוויון, שלטון החוק וכיבוד זכויות האדם ותאפשר גם בקרה טובה יותר של הציבור על מעשי השלטון"

(מבוא לדברי ההסבר להצעת חוק חופש המידע, הצעת חוק 2630, ע"מ 397).

17. המעמד הבכיר אשר הוענק לזכות הציבור לדעת, כזכות עצמאית, או בעבר, כזכות הנגזרת מהזכות לחופש הביטוי, ראוי שיבחנו בבואנו לדון בהוראות החוק ויישומן הלכה למעשה ע"י הרשות.

"זו זכות חוקית המגלמת בחובה ערכים חוקתיים (חופש הביטוי, שיויון, שלטון החוק) והיא חשובה מאין כמותה כדי לאפשר בקרה ציבורית על תקינות פעולות השלטון, על כן נראה לי שהחוק התוחם את גבולותיה צריך להתפרש על פי אמות המידה של פרשנות חוקתית, היינו מתוך "מבט רחב"- שאיננו, בהכרח, מרחיב או מצמצם, ליברלי או שמרני- המשתדל לקיים את התכלית של הוראת היסוד ומבקש לשמור על האיזונים הגלומים בה בהקשרם הנכון"

(השופט מודריק בת"א (ת"א) 2060/99, לשכת עורכי הדין נ` שר המשפטים פ"מ נח(3) 385).

הוראת סעיף 8 לחוק

18. כפי שעולה ממכתבו של המשיב מס` 2 (ע/7), נימק המשיב 2 את החלטתו לדחות את בקשת המידע לגבי חלק משאלות העותרת (שאלות ב,ד,ה בעתירה זו), בעובדה כי מתן תשובות לשאלות העותרת מצריך הקצאת משאבים בלתי סבירה. נימוק זה נופל בגדר סעיף 8 (1) לחוק חופש המידע הקובע כי: "רשות ציבורית רשאית לדחות בקשה לקבלת מידע באחד מאלה: 1. הטיפול בה מצריך הקצאת משאבים בלתי סבירה….".

בנוסף, ביסס המשיב מס` 2 את החלטתו שלא להשיב לשאלות אחרות של העותרת (שאלות א, ג בעתירה זו) בנימוק שאין בידו את המידע הסטטיסטי המבוקש. נימוק זה נופל לכאורה בגדר סעיף 8(3) לחוק חופש המידע, אולם היות ואין מדובר בנתונים שאינם בידי המשיבים, אלא בניתוחם של נתונים שנמצאים בידם (או לכל הפחות, אמורים להמצא בידם, בהיות הממונה על ביקורת הגבולות פקיד של המשיב מס` 1, הממונה על ידו וכפוף לו), הרי שנראה כי גם לגבי שאלות אלו של העותרת מצויה תשובת המשיב מס` 2 בגדר סעיף 8(1) לחוק.

19. סעיף 8 לחוק חופש המידע מבטא איזון בין הרצון לקבל מידע הקיים בידי הרשות לבין הצורך לאפשר לרשות למלא את תפקידה ביעילות. קיים חשש, כי קבלת טיעון הרשות, בדבר הצורך בהקצאת משאבים, בצורה גורפת, תוביל לפגיעה חמורה בתכלית החוק שהינה הגברת נגישות הציבור למידע שבידי הרשויות, תוך שירוש נטיית הרשויות לראות במידע נכס שלהן ולא נכס המוחזק בנאמנות על ידיהן עבור הציבור ומטעמו. לא בכדי צוין בדברי ההסבר להצעת החוק בנוגע לפסקה 8(1), כי נוכח הניסוח הכללי, ידרשו בתי המשפט לעמוד על המשמר, למניעת מצבים בהם עלולה הרשות לעשות שימוש בעילה זו לשם סירוב בלתי מוצדק לבקשות מידע.

20. קו מנחה בדבר הנסיבות המוגבלות בהן ראוי כי הרשות תדחה בקשת מידע על סמך הוראת סעיף 8(1), נמצא בדברי המלומד זאב סגל, אשר היה מודע לסכנה הטמונה בנוסח הכללי של לשון הסעיף:

"רק השקעת משאבים ניכרת שאינה עומדת ביחס מידתי לחשיבות המידע הספציפי המבוקש, יכולה להצדיק דחיית בקשה לגילוי מידע. . . ראוי שרשות ציבורית תוכל לדחות בקשה לקבלת מידע רק אם השקעת משאבים רבים תהא בלתי סבירה באופן מפליג, כשהיענות לה תהא בבחינת יצירת "רוב מהומה על לא מאומה"."

(ז.סגל, זכות הציבור לדעת באור חוק חופש המידע, ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, תש"ס – 2000, עמ` 166).

21. סעיף 8 רישא מעניק לרשות שיקול דעת באם להעתר לבקשה או לדחותה. בפסק הדין לשכת עורכי הדין (ת"א (ת"א) 2060/99, לשכת עורכי הדין נ` שר המשפטים פ"מ נח(3) 385), הבחין כבוד השופט מודריק בין נסיבות בהן מנועה הרשות מלמסור את המידע, לבין נסיבות בהן אין היא חייבת לעשות כן (באותו עניין נדונו סעיפים 9(א) ו9(ב) לחוק).

"כאשר קיימת מניעה מפני הגילוי – החיסיון עדיף ואילו כאשר קיימת רשות לאי הגילוי- הגילוי עדיף, אלא אם כן הרשות סבורה שהגילוי יפגע באינטרס המגולם בהוראה שהניחה בידה את שיקול הדעת" ( שם עמ` 14).

העותרת תטען כי הבחנה זו ראוי כי תחול אף בענייננו. גם כאן, נוכח לשון הסעיף, "הגילוי עדיף", למעט בנסיבות חריגות שאינן מתקיימות במקרה דנן.

22. ככלל, יש לפרש את הסייגים לזכות הציבור לדעת בצמצום.

"לאור תכליתו של החוק מתחייבת הערה פרשנית לגבי אופן התייחסותן של רשויות ציבור ושל ערכאות שיפוטיות לסייגים שנקבעו בסעיף 9 הנ"ל. כוונת הדברים היא שככלל רשויות הציבור ינהגו תוך נכונות לגלות את המידע שבידיהן, ואילו את ההגבלות שנקבעו בחוק יש לראות כחריגות לכלל. בתור שכאלה יש לפרשן בדווקנות ולבחון את ישימותן באופן זהיר ומחושב כדי לא להצר את צעדיו של האזרח, המבקש לקבל את המידע, מעל למידע המתחייבת לאור הוראות החוק" (עת"מ (ת"א) 1067/01 אמיר לירן נ. הממונה על חוק חופש המידע במשרד הפנים (טרם פורסם).

23. העותרת תוסיף ותטען, כי על החלטת הרשות לדחות בקשה לקבלת מידע מכוח סעיף 8 לחוק, חלות הלכות המשפט המנהלי. לענייננו רלבנטית במיוחד ההלכות הנוגעות לחובת הרשות להפעיל את סמכותה בסבירות ובמידתיות תוך איזון ראוי בין זכות הציבור לדעת ומעמדה החוקתי, וחשיבות המידע המבוקש ומרכזיותו לניהול דיון ציבורי מושכל ופורה מחד, והמשאבים הדרושים לשם מסירת המידע המבוקש כולו או חלקו, מאידך.

העותרת תטען כי שיקול דעתו של המשיב מס` 2 נגוע בחוסר סבירות, וכי הוא הפעיל את סמכותו ללא יצירת איזון ראוי, זאת הואיל והעניין הציבורי במידע המבוקש גובר על ההכבדה שבהעברת המידע, הכל כמפורט בעתירה זו.

24. מקרה דומה לענייננו נדון בעתמ (ת"א) 1171/00 דוידוב-מוטלה סיגל נ` מדינת ישראל משרד האוצר ואח`. באותו עניין הייתה ההיענות לבקשת המידע כרוכה בין היתר, במעבר ידני על פני 400 החלטות, מיונן להחלטות המבוקשות ע"י העותרת ומחיקת הפרטים המהווים פגיעה בצנעת הפרט מההחלטות המבוקשות טרם מסירתן. למרות המשאבים הרבים שנדרשה הרשות להקצות, קבעה כבוד השופטת סירוטה, כי אין לדחות את הבקשה, שכן הערכות נכונה של הרשות הייתה מאפשרת המצאת המידע לעותרת לאלתר. בהעדר נתונים על משך ההתארגנות הנדרש לשם מסירת המידע, קבעה השופטת סירוטה, כי על המשיב לתת את המידע המבוקש תוך שישה חודשים.

25. במאמר מקיף אשר פורסם לאחרונה בעניין יישום חוק חופש המידע, מציע המחבר מבחן לסבירות הקצאת המשאבים על ידי הרשויות בהתאם לסעיף 8(1) לחוק:

"המבחן המוצע מתבסס על התאוריה הרואה בציבור את בעליו של המידע ואת הרשות כנאמן הציבור המחזיק עבורו את המידע: האם יכול היה ראש הרשות שבה מדובר לדרוש כי המידע יועמד לרשותו בתוך שבוע ימים, ועובדי הרשות היו מבצעים את המשימה בלא טענות ומענות. אם ראש הרשות יכול לקבל את המידע תוך שבוע, ראוי שהאזרח יוכל לקבל את המידע בתוך שלושים או שישים יום, כקבוע בחוק." (הלל סומר, "חוק חופש המידע: הדין והמציאות", המשפט גליון 14, יולי 2002, עמודים 27-39, בעמוד 35).

העותרת תטען כי הפעלת המבחן המוצע לעיל בעניינו תביא לחיוב המשיבים במתן המידע, הואיל ולהערכתה היה ניתן להעמיד את המידע המבוקש לרשות שר הפנים, על פי דרישתו, בתוך פרק זמן הקצר משבוע ימים, זאת בהתאם למפורט בעתירה זו.

26. העותרת תוסיף ותטען כי, למיטב ידיעתה, החל מחודש פברואר 2002, דהיינו לגבי למעלה ממחצית התקופה הרלבנטית, מוקלדות כל החלטותיו של בית הדין למשמורת על גבי מחשב, ועל כן המשאבים שנדרשים לשם ניתוח החלטות אלו וחיתוכן על פי חתכים שונים, אינם מעבר לסביר. כך גם מוקלדים למחשבי המשיב מס` 1 נתונים אודות הארכת רשיון זמני לישיבת ביקור (לפי סעיף 2(א)(5) בעקבות שחרור בערבות על פי חוק הכניסה לישראל (סעיף 13ו(ד)), וגם מידע זה ניתן לניתוח בקלות יחסית. יצויין כי למיטב ידיעת העותרת, הארכת רשיון זמני כאמור נעשית אך ורק בלשכת מינהל האוכלוסין שבשדה התעופה בן גוריון, ועל כן מלוא המידע מרוכז במחשבי לשכה זו בלבד.

27. המשיב מס` 2 קבע בתשובתו (נשוא ע/7) כי מתן תשובה לשאלות העותרת מחייב עיון בלמעלה מ- 2,500 תיקים. העותרת תטען כי למיטב ידיעתה, התיקים נשוא תשובת המשיב מס` 2 מכילים לכל מספר מועט של עמודים (על פי רוב, למיטב ידיעת העותרת, כולל תיק כאמור את צו ההרחקה, צו המשמורת ולעיתים גם את פרוטוקול הדיון בבית הדין לביקורת משמורת), וכי בהתחשב בכך, אין המדובר בהיקף חומר גבוה כפי שמנסה להציג זאת המשיב מס` 2. להערכת העותרת הסטטיסטיקה המבוקשת על ידה יכולה היתה להערך על ידי אדם אחד בתוך שניים עד שלושה ימי עבודה.

ה. נטל השכנוע

28. העותרת תטען כי הנטל הוא על המשיב להראות כי החלטתו לדחות את בקשת המידע, בדין היא. וכלשון הצעת חוק חופש המידע:

"מאחר שהרשות הציבורית היא הטוענת לקיומם של טעמים המונעים את מסירת המידע, הרי שנטל ההוכחה בעניין זה מוטל עליה".

אף קודם לחקיקתו של חוק חופש המידע, נדונה בבית המשפט העליון הזכות למידע ונטל השכנוע המוטל על מי שמבקש למנוע את המידע, וכך קבע שם כב` השופט לנדוי:

"…הכלל הוא, שמסמכים אשר נתקבלו על ידי רשות צבורית תוך כדי שימוש בסמכות שהוענקה לה על פי דין, צריכים להיות גלויים ופתוחים לפני הצד הנוגע בדבר, לשון אחרת, אין תיקי הרשות חסויים בפני האזרח "מטבע ברייתם". נהפוך הוא… השאלה הנכונה איננה, היכן האסמכתא בחוק השוללת מן האזרח את הזכות לעיין בחומר, שבידיעתו יש לו ענין לגיטימי. "נטל השיכנוע" הוא איפה על הרשות המבקשת למנוע מן האזרח את העינון בחומר שבידה" (בג"צ 142/70 שפירא נ. הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין ירושלים פ"ד כה(1) 325 בעמוד 336).

וכך גם עם חקיקת החוק:

"עקרון היסוד של החוק מחייב את גילוי המידע. המבקש לשכנע את בית המשפט לחרוג מעקרון זה, עליו הראיה" (כב` השופטת מוסיה ארד בעת"מ (י"ם) 295/01 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ. הממונה על חופש המידע במשרד הבריאות (טרם פורסם)).

29. בעניין לשכת עורכי הדין (ת"א (ת"א) 2060/99, לשכת עורכי הדין נ` שר המשפטים פ"מ נח(3) 385) דן השופט מודריק בהרחבה בשאלת נטל השכנוע וקבע כי את הסוגייה יש לחלק לשלושה שלבים, כשבשלב הראשון על הרשות להוכיח כי התנאים לקיום הסייג אכן מתקיימים, בשלב השני על המבקש להראות כי קיים אינטרס ציבורי בגילוי המידע, ובשלב השלישי על הרשות מוטל הנטל לשכנע כי האינטרס המוגן בסעיף עליו היא נסמכת גובר על האינטרס בגילוי המידע (ראו שם, עמ` 12).

המשיבים לא הוכיחו כי מתן מענה לשאלות העותרת כרוך בהקצאת משאבים בלתי סבירה, וכן לא הוכיחו כי יש בכך כדי לגבור על האינטרס הציבורי בגילויו של מידע זה.

ו. איזון אינטרסים

30. היה וכשלה הרשות במלאכת האיזון, או גיבשה למורת רוחו של מבקש המידע, תשובה שלילית, עשוי המקרה, כבענייננו, להגיע לדיון בבית המשפט. על בית המשפט בנסיבות אלו חלה החובה לאזן בין האינטרסים השונים העומדים על הפרק. בהקשר זה שב השופט מודריק ומציין: "נראה לי שמן האמור לעיל, מתבקש בהקשר לסייג לחופש המידע מן הסוג שבו החסיון הוא בגדר רשות, אין עדיפות א- פריורי לאינטרס החיסוי…" (שם, עמ` 16). דברי השופט מודריק יפים פי כמה עת מדובר בשיקולי יעילות ותקציב, כאמור בחסיון המידע מכוח סעיף 8.

כך גם בעניין עיתון הארץ (בעת"מ (י"ם) 295/01 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ. הממונה על חופש המידע במשרד הבריאות (טרם פורסם)) שם קבעה כב` השופטת ארד כי: "…"האם העניין הציבורי בגילוי המידע עדיף וגובר על הטעם לדחיית הבקשה", כמשמעו בסעיף 17 לחוק. הכרעה בשאלה זו מחייבת עריכת איזון בין הזכות למידע לבין טעמי המשיבים בסרבם לגלות את המידע…. הסעיף אינו דן בשיקול דעתה של הרשות, אלא מעניק לבית המשפט סמכות ביקורת שיפוטית רחבה. הסעיף קובע כי בית המשפט רשאי להורות על מתן המידע המבוקש, אם לדעתו של בית המשפט, העניין הציבורי בגילוי המידע, עדיף וגובר על הטעם לדחיית הבקשה. ניסוחו של סעיף 17 מקנה לבית המשפט את הסמכות להחליט על פי שיקול דעתו".

בית המשפט העליון קבע לא אחת כי באיזון בין תביעה למימוש זכות יסוד לשיקולים תקציביים, משקלה של הראשונה גובר.

ראו: בג"צ 4541/94 מילר נ` שר הביטחון, פ"ד מט(4)94, 113).
בג"צ 6055/95, 7083/95 צמח ואח` נ` שר הביטחון ואח`,תק-על 99(3) 1400, פיסקה 39.
ע"א 4463/94 גולן נ` שירות בתי הסוהר, פ"ד נ(4) 136, 169-170.
דנ"פ 2316/95 גנימאת נ` מדינת ישראל, פ"ד מט 589, 645
א. ברק, פרשנות חוקתית, כרך ג` (תשנ"ד) 528

31. העותרת תטען, כי גם אם גילוי המידע כרוך בהקצאת משאבים גדולה, איזון ראוי בין האינטרסים העומדים על הפרק, יחייב הענות לבקשה.

ז. סיכום

32. לסיכום – מתן מענה לשאלות העותרת כמפורט בעתירה זו הינו עניין בעל חשיבות ציבורית גבוהה. לפיקוח הציבורי על ישומו של חוק חדש, אשר נוגע לאחת מזכויות האדם הבסיסיות ביותר – הזכות לחירות, חשיבות רבה בחברה דמוקרטית כשלנו. אין ספק שחשיבות זו עולה לאין שיעור על הטורח שבמתן מענה לשאלות העותרת על ידי המשיבים, וזאת מהטעמים אשר פורטו לעיל.

33. לאור כל האמור לעיל, מתבקש בית המשפט הנכבד להורות למשיבים למסור לעותרת את המידע המבוקש, כמפורט בראש עתירה זו. כן מתבקש בית המשפט הנכבד להטיל על המשיבים את הוצאות עתירה זו, לרבות שכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ כחוק.

______________
קרן בר יהודה, עו"ד
ב"כ העותרת