חוק לאומני וגזעני

חוק הלאום מסמן לכל מי שאינו יהודי שהוא אזרח סוג ב' במדינת ישראל

 

אתמול (18.7.2018) עבר בכנסת "חוק הלאום". הוויכוח על הסעיפים השונים בחוק יצר מסך עשן שהעלים את הבעיה האמיתית – מדובר בחוק לאומני וגזעני שמסמן לכל מי שאינו יהודי שהוא אזרח סוג ב' במדינת ישראל. המסר הכללי שעולה מהחוק הוא שהמדינה שייכת ליהודים בלבד, תוך פגיעה בוטה בזכויות של מיעוטים. החוק, שהוא מעין מבוא לחוקה עתידית, אינו עוסק כלל בדמוקרטיה או במחויבות לזכויות אדם, ולמעשה הוא מפר באופן גס את האיזון שנקבע בהגדרת המדינה כיהודית ודמוקרטית.

בין הנקודות הבעייתיות בחוק:

1. המסר הכללי בחוק הוא שהמדינה היא יהודית ושל היהודים בלבד. החוק מתעלם כליל מהמיעוטים ומזכויותיהם, ולמעשה מסמן באופן ברור לכל מי שלא יהודי – לרבות המיעוט הערבי הילידי שמהווה 20% מאזרחי המדינה – שהוא אזרח סוג ב.

2. מדובר בחוק יסוד, הקובע את אופיה ואת אפייניה של המדינה, ומשכך מהווה מבוא לחוקה הישראלית. למרות זאת החוק אינו מזכיר כלל את המחויבות לדמוקרטיה או לזכויות אדם. למעשה החוק מפר באופן גס את האיזון שנקבע בהגדרה המקובלת של המדינה כיהודית ודמוקרטית. אין בחוק אזכור משום סוג להיותה של ישראל דמוקרטיה, התייחסות למוסדות שאמורים להבטיח את הדמוקרטיה, או מחויבות לזכויות האדם, ובכלל זאת לשוויון.

3. ראוי היה שחוקי היסוד, מרכיבים בפועל את החוקה בישראל, ייעשו בהסכמה רחבה, בשיתוף ותוך הגנה על כלל האזרחים והתושבים. חוק הלאום חוקק על ידי הרוב בדורסנות ותוך פגיעה במיעוטים מכל הסוגים.

4. לנוסח החוק הוספה השבוע קביעה שמימוש הזכות להגדרה עצמית נובעת גם מזכות דתית. זהו דגש נוסף על הסממנים היהודיים של המדינה.

5. השפה ערבית הורדה למעמד של שפה במעמד מיוחד בלבד. מחשש שבית המשפט יכניס פרשנות נרחבת לסעיף הזה בשל המעמד המיוחד של הערבים במדינת ישראל כמיעוט ילידי, וכמיעוט גדול, הוסיפו בממשלה תיקון לפיו המשמעויות והתוכן של היותה של הערבית שפה עם מעמד מיוחד יקבעו אך ורק בחוק. דהיינו, על אף שהערבים מהווים 20% מהאזרחים בישראל והם מיעוט ילידי – החוק לא מכיר בזכות הבסיסית ביותר שלהם לשפה. בכך יש פגיעה לא רק בזכויותיהם של האזרחים הערבים לכבוד, לשפה ולתרבות, אלא גם באפשרות לנהל את חייהם ולממש את זכויותיהם.

6. ישובים נפרדים: לאחר ויכוחים על נוסח הסעיף שאיפשר הפרדה בין קהילות ביישובים, הוא הוחלף בסעיף שקובע כי התיישבות יהודית בישראל היא ערך לאומי ועל המדינה לקדם אותה. הסעיף קובע עדיפות לאוכלוסייה היהודית על פני הערבית בתחום ההתיישבות והדיור, ולפיכך מפלה על בסיס השתייכות לאומית.

7. משפט עברי: הסעיף שביקש לתת העדפה למשפט העברי הוצא מנוסח החוק, אך קודם בחקיקה מקבילה כתיקון לחוק יסודות המשפט. אמנם לא מדובר בחוק יסוד, ונוסף על כך הנוסח שנקבע בסופו של דבר לא נותן עדיפות למשפט העברי, אלא רק מוסיף אותו למקורות שמהם ניתן לשאוב השראה. עם זאת, רוחו של התיקון מתווספת לרוח של חוק הלאום, של העדפת היהודיות של המדינה על פני הדמוקרטיות שלה.