עומדת בתור עמוס בנמל התעופה, בדרך לכנס "חמישים שנה למלחמת ששת הימים" בבוסטון. אמורה לדבר על האפליה הממסדית כלפי הפלסטינים אזרחי ישראל והכיבוש, ובינתיים מחכה להגיע לדלפק ולקבל את המדבקה שמתחילה בספרות 43, זאת שמסמנת אותי כחשודה מחמת לאום. הדיילת מסבירה לי שאת הכבודה אצטרך לאסוף בקונקשן בניו יורק, כך שהחלטתי להעלות אותה למטוס. אחסוך לעצמי את הטיול בשדה התעופה, חשבתי.
אחרי נשימה ארוכה, הגעתי לבידוק הביטחוני. למודת ניסיון, אמרתי לעצמי שהפעם זה לא יהיה כל כך נורא. הרי טסתי רק לפני חודש והחוויה היתה נסבלת. מאחורי עומד גבר בשנות הארבעים. "מסכן, דפקתי אותך", אמרתי בלב, "נתקעת מאחורי ערבייה. עכשיו תצטרך גם אתה להתעכב. אולי לפעמים גם יהודים צריכים לשלם את המחיר עבור תחזוקת האפליה". כמה דקות לאחר מכן ושנינו מוזמנים לסור הצדה לבדיקת התיקים. הוא ראשון, ואני מבחינה בו זז באי נוחות. מעביר את המשקל מרגל לרגל, מחייך במבוכה למראה עוד חפץ מתוך התיק שלו שעליו מתעכב הבודק. התיישבתי. אולי אם אשב מספיק רחוק אוכל להתנתק ולאפשר לסיוט הזה לעבור.
הבודק מכריז שתיק היד מוכן. במבטי אני מסמנת שזה עדיין לא נגמר, נותרה המזוודה. בקצב של הבחורצ'יק נראה שעוד ארוכה הדרך. בינתיים סביב הדלפק נאספים עוד שני גברים ערבים וזוג שנראה ממוצא רוסי.
שאלתי אם המזוודה מוכנה. לא, עדיין לא. המנהלת מגיעה. "סנא אבן ברי?". כן, זו אני. "בואי איתי בבקשה, יש לנו עוד בדיקה לעשות". השעה כבר אחרי תשע בערב, הבידוק הביטחוני לוקח הרבה זמן, אני כבר עייפה, בעיקר ממשחק התפקידים של הערבייה החשודה. "זה חורג מהסטנדרט של הבדיקה השגרתית", אני מכריזה. "למה?". "יש כאן ערבי ועוד ערבי וערבייה". אני מסתכלת על הבחור שאותו הסגרתי הרגע. הוא עצם עיניים בייאוש, כאילו אומר "מה נעשה, זה מה יש".
המנהלת טוענת בתוקף שלא כולנו ערבים. יש לי עדיין טיסה להספיק ועוד הרבה מלחמות להילחם, אז אני מתלווה אליה לבידוק בעמדת ה-VIP, התיק בידי. לשם שינוי, עכשיו לא כולנו ערבים. הפעם זכיתי לבודקת בשנות העשרים לחייה. אולי היא תעביר אותי במהרה? שוב התיישבתי, דרשתי מעצמי להתנתק עד לסיום הבדיקה. אולי עוד אספיק לחטוף משהו בדיוטי פרי. מגיע לי. משמאלי גבר רוסי, לא הבנתי מדוע הוא נמצא שם עד ששמעתי את הבודקת צועקת עליו, מנסה להבין למה לאבא שלו קוראים סלאמה.
את המילה "ערבי" שמעתי פעמיים באמצעות מכשיר הקשר. המנהלת שליוותה אותי מנמיכה מבט, כאילו הרגישה שנתפסה בשעת מעשה. את התיק רוקנו מכל והעבירו כל פריט במכונת השיקוף. תיק רחצה, בגדים, לבנים. למה אני בכלל טורחת לארוז יפה ומסודר?
יש היררכיה בין המפקחים שלא הצלחתי לפצח. מי הבכיר/ה? אולי הבלונדינית שהוגה את שמי בטלפון? אני תוהה מי בצד השני. אולי השב"כ או קצין ביטחון בכיר שעושה עלי גוגל ברגעים אלו ממש. במה הועילה העתירה של האגודה לזכויות האזרח, מקום העבודה שלי, נגד הפרופיילינג בשדה התעופה? במה הועילו ההבטחות לשיפור הבידוק הביטחוני ולהסתרת האפליה, כך שלפחות לא נרגיש מושפלים?
"בואי איתי, אנחנו צריכות לעשות בדיקה גופנית", אומרת לי בודקת אחרת. אני מנסה להבין במה זה כרוך. כבר עברתי טראומה דומה בחזרה מחו"ל לפני מספר שנים. עד היום אני זוכרת את תחושת הפלישה והאונס, שלאחריה בכיתי במשך חמש שעות בטיסה.
הבודקת מסרבת למסור פרטים על הצפוי לי, והחרדה נבנית מחדש. אני מסירה את הנעליים לבקשתה ובוהה במכונת הרנטגן ובפרגוד. האם זה יהיה אחד מהם? האם שניהם? לא משנה, אני כבר לא רוצה. לא רוצה לבחור לא בקרינה ולא במישוש. הדמעות צפות, הראש כבר מחליט. אני רוצה את הדברים שלי. זה קו הגבול שלי. כאן אני כבר לא יכולה להתנתק.
הכותבת היא עורכת דין באגודה לזכויות האזרח
קישורים:
ירון לונדון, גם אני ב"מסומנים", ידיעות אחרונות, 22.5.2017
