האגודה פנתה לוועדת השקיפות של הכנסת, לקראת דיון בנושא "שקיפות בטיפול ובנתונים של חקירות אלימות שוטרים". בפנייה מסבירות עו"ד דבי גילד-חיו, מקדמת המדיניות והחקיקה באגודה, והמתמחה ספיר סלוצקר עמראן, כי התמודדות אמיתית עם תופעות שליליות, ובהן אלימות שוטרים, תיוג אתני ושימוש יתר בסמכויות שיטור, מחייבת שיהיו בפני המשטרה ובפני הציבור בכללותו נתונים אמפיריים. כבר לפני יותר מעשור עמד מבקר המדינה על הצורך לאסוף ולעבד נתונים בנושא כדי להתחקות אחר דפוסי התנהגות לא חוקיים או לא נאותים, אך הדבר לא נעשה. כתוצאה מכך, כל הדיונים שמתקיימים בכנסת מעת לעת בעקבות מקרה מזעזע כזה או אחר של אלימות נגד אזרחים, מתנהלים על סמך ידע דל ועל סמך השערות בלבד, ואינם משיגים התקדמות של ממש.
29 במאי, 2016
לכבוד
חה"כ סתיו שפיר
יו"ר הוועדה ליישום הנגשת המידע הממשלתי ועקרונות שקיפותו לציבור
הכנסת
ירושלים
שלום רב,
הנדון: שקיפות בטיפול ובנתונים של חקירות אלימות שוטרים
לקראת הדיון הקבוע למחר (30.5.2016) בנושא שקיפות בטיפול ובנתונים של חקירות אלימות שוטרים, נבקש להעיר ולהציע כדלקמן.
1. האגודה לזכויות האזרח פועלת למיגור אלימות משטרתית, לקידום מנגנונים יעילים לביקורת על פעולתם של השוטרים ולטיפול בתלונות על אלימות שוטרים. קידום השקיפות הוא אחד מהאמצעים המרכזיים שעשויים להביא לשיפור באמצעות פיקוח ציבורי על המשטרה ועל גופי החקירה והבדיקה. יתר על כן, גם המשטרה עצמה, על פי הצהרותיה ובהתאם לתכניות פעולה שונות (כמו למשל מפנ"ה), מכירה בחשיבות שיש להגברת אמון הציבור במשטרה, ולמיגור תופעות שליליות שפוגמות באמון זה. אלא שהתמודדות אמיתי עם תופעות שליליות כאמור, מחייבת שיהיו בפני המשטרה ובפני הציבור בכללותו נתונים אמפיריים.
2. כך למשל, תופעת התיוג האתני ושימוש יתר בסמכויות שיטור קהילות מסוימות (יוצאי אתיופיה, ערבים ובעלי חזות מזרחית ויוצאות חבר העמים), פוגעת בבנות ובבני קבוצות מיעוט, פוצעת את המרקם החברתי העדין של החברה הישראלית, ובסופו של דבר פוגעת גם בתפקוד המשטרה ובאמון שהציבור רוחש לה. ההכרה בפגיעות הקשות שנגרמות בשל שיטור יתר מנחה היום את המחוקקים ואת המשטרה – בבריטניה, בארה"ב ובמדינות אחרות – בכל הנוגע לסמכויות חיפוש (גם סמכויות שמבוססות על חשד סביר): זאת על דרך של הטלת מגבלות ותנאים מפורטים על הפעלתן, בחובה לתעד כל מקרה של שימוש בסמכות, רישום המוצא האתני של מי שעברו חיפוש, במעקב ופיקוח על רישומים אלה.
3. תופעת הפרופיילינג אינה היחידה שהתמודדות איתה מצריכה תיעוד ושקיפות. הטרדה מינית של מפגינות, התפלגות מגדרית (לרבות טרנסג'נדרים), סוג וחומרת האלימות (משימוש בטייזר ועד סטירה), אזור ושכונה שבהם מתרחשת אלימות משטרתית, והתחנה והמחוז שמעורבים בה – כל אלה הם נתונים שמתייחסים לטענות חוזרות וחמורות, שמחייבות חקירה ומחקר, ועוד לפני כן –תיעוד ואיסוף נתונים שיאפשרו אותם.
4. אין אנו מתעלמות מכך, ששכלול מערכות המידע, והרחבת רשימת הנתונים שיש לתעד, כרוכה במשאבים, ברם גופי המדינה משקיעים משאבים עצומים בפיתוח מערכות המידע והידע שנחוצים להם בפעילותם; אין חולקת על החשיבות של יעילות המנהל הציבורי, אבל הגנה על זכויות היסוד והתמודדות עם אלימות משטרתית חשובות לא פחות.
5. כבר לפני יותר מעשור, הזכיר מבקר המדינה ועדות ומחקרים שהתמקדו באלימות משטרתית, ושעמדו על הצורך ב"איסוף ועיבוד של נתונים כדי להתחקות אחר דפוסי התנהגות לא חוקיים או לא נאותים". חרף זאת, גם כיום אין המשטרה וגופי החקירה טורחים לנהוג ברוח זו. כך יוצא שכל הדיונים שמתקיימים בכנסת מעת לעת בעקבות מקרה מזעזע כזה או אחר של אלימות נגד אזרחים, מתנהלים על סמך ידע דל, ועל סמך השערות בלבד. במקרה הטוב, גורמי אכיפת החוק מבטיחים "לבחון" שיכלול של מערכות המידע כדי שניתן יהיה בעתיד לענות על השאלות כבדות המשקל שעולות במהלך הדיונים. אבל ברבים מן המקרים יש סירוב עיקש לעשות זאת.
בנסיבות אלו, הדיונים מתמצים ב"הוצאת קיטור" ומחאות של חברות וחברי הכנסת, אך אין שום התקדמות של ממש.
6. לשם הדוגמא, אחד מהפרסומים המעטים והבלתי מספקים הוא הדוח השנתי של המחלקה לחקירות שוטרים במשרד המשפטים: דו"ח קצר (שאפילו אינו זמין באופן ראוי באתר האינטרנט של המחלקה) מפרט נתונים מעטים (כמות הפניות, מיצוי חקירה, התפלגות ההחלטות), שמתמקדים בעיקר באופן שבו הסתיים הטיפול בתלונה, אך אינו מלמד דבר על פרטי האירוע הנחקר ברוח הדברים שלעיל.
7. למותר לציין שהצורך בשקיפות ובתיעוד ראויים רלבנטי לא רק למח"ש אלא גם למשטרה. זאת במיוחד בשים לב לכך, שאירועי אלימות רבים שיש לעקוב אחריהם אינם מסתיימים בהעמדה לדין, אלא בהליכים משמעת או בצעדים פיקודיים. מקרים רבים אחרים שמצדיקים מעקב וטיפול כלל אינם מגיעים למח"ש, ונתונים על אודות מקרים רבים אלה הוא חיוני ביותר.
צורך זה הוא נפרד ועצמאי מן הצורך לעקוב אחר תופעה שלפיה, פעמים רבות סגירת התיק במח"ש מהווה סוף פסוק, וזאת גם אם יש המלצה להמשיך את הטיפול במקרה במישור המשמעתי או הפיקודי – באין נתונים אין אפשרות ללמוד עד כמה וכיצד מטפלת המשטרה במקרים אלה.
בכבוד רב ובברכה,
דבי גילד-חיו, עו"ד ספיר סלוצקר עמראן
