החוק בשטחים הכבושים שומר על זכויות היהודים ועל עליונותם על הערבים. היכולת להסביר את שתי מערכות החוק הנפרדות והמפלות האלה משתכללת עם השנים. הניסיון של השרה שקד ליצור בשטחים מצב של חצי סיפוח חצי כיבוש לא יכול להתקיים באמת
המתווה החדש להחלת חוקי ישראל בשטחים ששרת המשפטים, איילת שקד, הצהירה כי היא מתכוונת לקדם, יבטל את מראית העין שנשמרה עד כה. כיום, לכאורה, ריבונותו של המפקד הצבאי חלה על כל השטחים הכבושים. במקום זאת, מבקשת שקד להחיל את הריבונות של הכנסת וחוקי מדינת ישראל על תושבי הגדה היהודים בלבד.
נדבך אחר נדבך בנו הגורמים הפוליטיים והמשפטיים בישראל, במהלך 49 שנות כיבוש, חומות של הפרדה חוקית בין הפלסטינים והמתנחלים שחיים באותו השטח. בפועל, מתנחל שחי בשטח הנתון לשליטת המפקד הצבאי, בכל זאת נהנה מהזכויות ומההגנות שיש לאזרח החי במדינתו הדמוקרטית. הוא בוחר את נבחריו לכנסת – ויכול להיבחר בעצמו לכנסת – והיא משפיע על עתידו שלו ועל עתידנו של כולנו, כאילו חי בתוך המדינה ממש. שכנו הפלסטיני לעומתו, חי תחת שלטון צבאי ודכאני על כל המשתמע מכך, ואין לו כל שליטה על גורלו.
חוקי מדינת ישראל חלים על כל יהודי שגר בשטחים, בין אם הוא אזרח ישראלי ובין אם לאו, בעוד על הפלסטינים חל החוק הצבאי. ההבדל בין החוקים הוא עצום, כפי שתיארנו בדוח האגודה לזכויות האזרח "שלטון אחד, שתי מערכות חוק".
מערכת החוקים בה חיים המתנחלים נועדה לשמור על שלטון חוק במדינה דמוקרטית ולשמור על זכויותיהם של תושביה. החוקים הללו חוקקו על ידי שלטון שנבחר על ידם. החוק הצבאי אינו כזה. הוא במהותו אינו דמוקרטי כי אין דמוקרטיה תחת כיבוש.
זה מעט מבלבל, ולכן יש להבהיר: השטחים כולם הם שטחים כבושים, גם ההתנחלויות. לפי הדין הבין לאומי אין ולא אמורה להיות דמוקרטיה שם כל עוד יש כיבוש צבאי. לכובש אסור להחיל את הדין שלו על השטח הכבוש, אלא עליו להשאיר את הדין שהיה במקום ערב הכיבוש ולהגן על האוכלוסייה המקומית. הניסיון ליצור בשטחים מצב חדש של חצי סיפוח חצי כיבוש לא יכול להתקיים באמת, לא חוקית ובעיקר לא מוסרית. הפגיעה של ניסיון זה בזכויות האדם של הפלסטינים היא אנושה.
שקד מבקשת להצעיד אותנו באותה הדרך שבה צעדו רבים לפניה. השינוי המהותי הוא שעם חלוף הזמן, הלכה והשתכללה המוכנות והיכולת להסביר את הכפפתן של שתי אוכלוסיות, המתגוררת באותו שטח, לשתי מערכות חוק נפרדות ומפלות.
לפני כשלושה עשורים, השופט אליהו מצא הזדעזע מאדם שכתב שקיימות שתי מערכות משפט בגדה. בפסק דינו בפרשת שעאר הוא כתב: "טענתו של העותר נסמכת על שלוש הנחות שהן מוטעות מיסודן. הנחתו הראשונה היא, שסמכותו של מפקד האזור אינה פרוסה, באורח שווה, על כלל בני האדם באזור, שלפי כללי המשפט הבינלאומי הריהו נתון לריבונותו, אלא חלה, באורח מפלה, רק על חלק מיושביו; והנחה זו – כלום יש צורך לומר? – מנוגדת למושכלות יסודיים".
לפני שני עשורים, הסביר השופט אליעזר גולדברג בבג"ץ החברה הכלכלית לירושלים, שאין לנו ברירה: "הנה כי כן, חייבה המציאות בשטח חקיקת כנסת המביאה להבחנה בין הדין הפרסונאלי החל על מתיישבים ישראליים באזור… לבין הדין החל על התושבים המקומיים".
לפני עשור, למשנה לנשיאה (השופט דאז) אליקים רובינשטיין כבר היה קל יותר להסביר את ההפרדה הזו בבג"ץ שלום עכשיו: "ה'מובלעות' הן מעין 'איים' שעליהם הוחלו דיני ישראל על ידי נקיטת דרכים משפטיות, ומתוך הנחה כי אין הבדל של ממש בתחומים רבים בין הדין החל בישראל לבין זה הצריך לחול במובלעות אלה. באזרחי ישראל עסקינן, שההנחה היא כי עיקרי חייהם צריכים להיות קרובים ככל האפשר לאלה של שאר אזרחי ישראל."
שרת המשפטים ושאר חברי הממשלה אינם מעוניינים להתמודד עם ההשלכות הקשות של התפתחותו של משטר ממוסד ומפלה, המבוסס על עליונות של יהודים על ערבים. גם המערכת המשפטית אינה מעזה להישיר בה מבט. ישאלו הילדים, מה נשתנה? לא הרבה.
עו"ד רוני פלי היא עורכת דין במחלקת שטחים, האגודה לזכויות האזרח
פורסם באתר שיחה מקומית ב-3.5.2016
