ביום ראשון (20.3.2016) תדון ועדת השרים לחקיקה בהצעת חוק המיועדת לקבוע הליכים ראויים למדיניות ההפרטה בישראל. יוזמי ההצעה הם ח"כ יצחק הרצוג – יו"ר האופוזיציה, וח"כ משה גפני – יו"ר ועדת הכספים וחבר הקואליציה.
ההצעה מציעה דרכים ליישוב המחלוקת בין תומכי ההפרטה ומתנגדיה, כדי לגבש הסכמות על עקרונות, גבולות ודרכי קבלת החלטות. היא נועדה להסדיר את המדיניות הממשלתית, לאחר עשורים של דיון ציבורי בעד ונגד, הכולל עתירות, הפגנות, חקיקה חפוזה בחוק ההסדרים ומחטפים נוספים. הפרטות רבות נעשו ללא שיקול דעת, ופגעו בסופו של דבר במשילות ובאמון הציבור.
מגישי הצעת החוק סבורים כי הגיעה העת להסדיר את הדרך שבה מתקבלות החלטות — מה להפריט, וגם איך להפריט. החוק יקבע את גבולותיה של ההפרטה, ואת המידע ההכרחי לקבלת החלטה אם להפריט, כדי שהסיכונים/סיכויים יהיו נשלטים ומנוהלים. מהלך זה דומה להגדרות בחוק הרפורמה הפדרלי בארצות הברית (FEDERAL ACTIVITIES INVENTORY REFORM ACT OF 1998), שקובע גדרות להפרטה – נושאים שאין להפריטם כי הם בגדר מעשי שלטון מובהקים – ומגדיר קריטריונים לביצוע הפרטות.
במהלך העשורים האחרונים הופרטו בישראל חלק ניכר משירותי הרווחה והחינוך, וחלק ממערכת הבריאות; כמן כן הוקם בית סוהר פרטי-עסקי שהוחזר לידי המדינה בעקבות החלטת בג"ץ (2605/05) שפסלה את ההפרטה. בתחומים רבים בוצע מיקור-חוץ של מערכות המשפט, הביטחון, המשטרה, ועוד. המדינה הפריטה את שירות הבריאות לתלמיד בבתי הספר. בעקבות דוח מבקר המדינה שהצביע על כישלון התפקוד של החברות העסקיות, הוחלט להלאים מחדש את השירות, שגרם נזק מצטבר לתלמידים.
דוגמה נוספת: הוקמו עשרות תאגידי מים בטענה שהדבר ישפר את השירות לצרכנים ובעתיד הם יהפכו לחברות למטרת רווח. כיום ברור שהתכנית לא נשקלה כראוי ונעשים צעדים מהוססים לתקן את המצב, לרבות הנהגת סייגים לניתוק המים לצרכנים. אילו היה החוק המוצע קיים בשעתו, הוא היה מחייב להציג לציבור את מכלול השיקולים בעד ונגד, והיה מונע העברת סמכות לניתוק מים לתאגידי המים.
התשתית להצעת החוק הוכנה על ידי ועדה ציבורית של מרכז חזן לצדק חברתי במכון ון ליר בירושלים, האגודה לזכויות האזרח וצוות מומחים, והיא חלק מפרויקט שחקר את תהליכי ההפרטה, מיקור החוץ והרגולציה משנת 2007, בניהולו האקדמי של פרופ' יצחק גל-נור, לשעבר נציב שירות המדינה, וד"ר אמיר פז-פוקס. הצעת החוק קובעת:
- הגדרה של סמכויות יסוד שלטוניות ותחומי ליבה אשר אין להפריטם, ואשר ביצועם חייב להיעשות על-ידי עובדי ציבור. לדוגמה: סמכות שפיטה וכליאה, הסמכות לגביית מיסים, או הסמכות להתקין רגולציה.
- חובה להכין מראש ולפרסם "מסמך קדם הפרטה" שמציג את כל השיקולים הכלכליים, החברתיים, המשפטיים, הסביבתיים וכו'.
- חובה להגדיר יעדים ומדדים לשירות המופרט, וכן מנגנוני פיקוח ובקרה שיש להקימם לצורך ביצוע של הפרטה.
- חובה להקים מנגנונים להמשך האחריות של המדינה על השירות המופרט, כולל האפשרות להשיב אותו לידיה. למשל: מנגנוני פיקוח למיקור-חוץ שיבטיחו את הישארות הידע והמידע החיוני בתוך משרדי הממשלה.
דוגמאות נוספות לתהליכים שמתקיימים עתה בתחום ההפרטה ואשר החוק עשוי לשנות:
- הפרטת בחינות רישוי הנהיגה – מתוכננת על-ידי משרד התחבורה בניגוד להבטחות לחתום הסכם קיבוצי עם הבוחנים. בתהליך קבלת ההחלטות התגלו ליקויים קשים, ובמיוחד הכוונה להפריט סמכות לקביעת הזכאות לנהוג – דבר שיכול לחרוץ חיי אדם. לא נערכה גם השוואה עם מדינות אחרות.
- רגולציה ופיקוח על תחבורה ציבורית – משרד התחבורה העביר למיקור חוץ לא רק את התחבורה הציבורית (שירותי האוטובוסים) אלא גם את ניסוח המכרזים והפיקוח. מבקר המדינה ביקר בחומרה את התופעה, שגרמה לכך שמשרד התחבורה איבד ידע חיוני על השירותים ולכן מתקשה להנהיג ולהכווין את מתן השירות החיוני הזה. החוק יחייב מעורבות בפיקוח, שכן תחום זה ניתן להחלה רטרואקטיבית.
- הפרטת הגבייה ברשויות מקומיות, שהעבירו לחברות פרטיות את גביית החובות, וכתוצאה מכך נגרמו עוולות קשים לתושבים. אמנם קיימת הצעת חוק ממשלתית להסדרת הגבייה, אולם החוק שיקבע את גבולות ההפרטה יאסור העברת סמכות גבייה לחברה פרטית, אך יאפשר הוצאה למיקור-חוץ של חלק מהתפקידים בהליכי הגבייה.
נוסח הצעת החוק וחומרי רקע באתר מכון ון ליר
