הפתרון הוא ביטול פקודת המסים המנדטורית וקידום חקיקה מודרנית, המאזנת בין הצורך לגבות חובות לבין הזכויות של החייבים להתקיים בכבוד ולא להידרדר לעוני
חובות צריך לשלם, בזה אין בכלל ספק. אלא שחשוב לזכור שגם למי שנקלע לחובות עדיין יש זכויות. אם החייב באמת לא מסוגל לשלם את חובותיו ברגע אחד, אסור לרמוס אותו, אבל זה בדיוק מה שפקודת המסים (גביה) עושה.
במדינות דמוקרטיות קיימות נורמות גבייה שמאזנות בין זכותו של בעל החוב לקבל את חובו בחזרה לבין זכותו של החייב לקיום בכבוד ושמירה על צלם אנוש. מערכת ההוצאה לפועל, למשל, מתיימרת לפעול כך, והמחוקק העניק לחייב שורה של הגנות שמסייעות לו כל עוד לא הוכח שהוא משתמט מתשלום. יש בעיות רבות במערכת ההוצאה לפועל, אבל לפחות היא מתיימרת להיות צודקת.
לעומת זאת, בישראל יש מערכת גבייה נוספת. היא לא תמיד בכותרות, אבל היא דרקונית ודורסנית אפילו יותר – זהו ערוץ הגבייה המינהלי, עוקף הוצאה לפועל, שבו משתמשות רשויות וגופים ציבוריים לגביית חובות מהציבור. ערוץ זה מעוגן בפקודה מתקופת המנדט – פקודת המסים (גביה), והוא כולל נורמות גבייה שכבר חלפו מן העולם.
המסלול המינהלי מאפשר לשורה של גופים מרכזיים לגבות חובות מאזרחים. בין הזכאים לגבות דרכו חובות ניתן למצוא את המוסד לביטוח לאומי, רשויות מקומיות שגובות כך חובות ארנונה ודו"חות חניה, רשות המסים שגובה חובות של מס הכנסה ומע"מ, מד"א בגין השירותים שמעניק, ואפילו בזק, חברה פרטית, שגובה חובות של צרכנים.
הרשות הגובה את החוב יכולה להטיל על האזרח שורה של צעדים דורסניים: עיקולים על חשבון הבנק, כניסה לבית החייב תוך שימוש בכוח, עיקול רכב, עיקול רכוש שמצוי אצל קרוביו של החייב ועוד. כל זה מתבצע בלי שהתקיים הליך שיפוטי שבוחן את עצם קיומו של החוב וגובה החוב, את האפשרות של החייב לשאת בחוב ואת דרכי התשלום שיאפשרו לו לשלם בלי להתרסק. הגבייה נעשית לרוב באמצעות גופי גבייה פרטיים ללא פיקוח מספק, ואם יש לחייב חובות גם לנושים פרטיים, לא ניתן לתת לו הסדר תשלומים כולל.
וזה עוד לא הכל. אחרי שהוטל החוב, המסלול הדורסני הזה מאפשר לרשויות לנפח אותו בצורה דרסטית באמצעות הטלת הוצאות גבייה וריביות. למשל, חוב של 5,000 שקל למוסד לביטוח לאומי יתנפח בתוך שישה חודשים ליותר מ–8,000 שקל – מעל 50% מהחוב המקורי. חוב של 5,000 שקל לעירייה בשל ארנונה יתנפח לאחר שלוש שנים לסכום אסטרונומי של יותר מ-11 אלף שקל.
כך לוקחת המדינה, באמצעות מסלול הגבייה המינהלי, בעלי חוב ומרסקת אותם, והרבה פעמים משמעות הדבר היא שמשפחה ממעמד הביניים שנקלעה למשבר זמני ומתקשה לעמוד בתשלומים, תיכנס למעגל העוני בשל פעילות הגבייה של המדינה – אותה מדינה שאמורה לעזור לה.
אז נכון שחובות צריך לשלם, אבל מנגנוני גבייה דורסניים, כפי שניתן לראות גם בעשרות עדויות שהגיעו לאגודה לזכויות האזרח, פוגעים באזרחים. שיטה שבה הורסים את חייהם של חייבים ומביאים להתמוטטותם הכלכלית והנפשית אינה אלא נקמנות גרידא, והיא לא אפקטיבית לגביית החוב.
הפתרון הראוי היחיד הוא ביטול פקודת המסים (גביה) המנדטורית וקידום חקיקה מודרנית המאזנת בין הצורך לגבות חובות לבין הזכויות של החייבים להתקיים בכבוד ולא להידרדר לעוני. הצעת חוק בנושא של ח"כ מרב מיכאלי (המחנה הציוני) כבר מונחת על שולחן הכנסת, ויש לקוות שהממשלה תאמץ אותה ותשים סוף לפגיעה הקשה של מסלול הגבייה הדורסני הזה.
הכותבת היא עורכת דין באגודה לזכויות האזרח
