נתחיל מהמובן מאליו – חשוב להילחם בטרור. כל אדם בישראל זכאי להגנה על חייו ועל שלמות גופו, ואסור שאזרחי המדינה יחיו בחשש מפעולת טרור כלשהי. עם זאת, חוק הטרור שעלה אמש בכנסת להצבעה בקריאה ראשונה הוא לא הדרך להבטיח זאת. הבעיות הרבות שבהצעת החוק מתחילות בהרחבה המשמעותית של ההגדרות מיהו טרוריסט, מהו מעשה טרור ומהו ארגון טרור. הדברים נכונים לפלסטינים ולישראלים גם יחד. למשל, מעשה טרור מוגדר בהצעה בצורה רחבה מאוד, וכולל לא רק פגיעה בבני אדם או בבטיחות הציבור, כפי שקבע החוק עד כה, אלא גם פגיעה ברכוש, פעולות מחאה שיפעילו לחץ על הממשלה ודברי שבח ואהדה למעשה טרור.
פגיעות ברכוש הן, כמובן, פגיעות חמורות, וצריך לטפל בהן במישור הפלילי. מדוע לסווגן כמעשה טרור? מדוע פעולות לא חבלניות שמטרתן להפעיל לחץ על הממשלה צריכות להיכנס להגדרה של טרור? הבעת תמיכה מילולית במעשה טרור עלולה להרגיז רבים, אך האם אנו רוצים להאשים אדם בטרור רק כיוון שאמר משהו? אמנם בדברי תמיכה מסוימים יכולה להיות הסתה לאלימות, והסתה כזו בוודאי שיש לעצור, אלא שזו עבירה המוגדרת בחוק העונשין ממילא.
דוגמה נוספת לבעייתיות של הצעת החוק היא מנגנון קביעת ההכרזה על ארגון טרור. לפי ההצעה, יוכל שר הביטחון לסווג כ"ארגוני טרור" ארגונים פלסטינים ויהודים שיש להם קשר כלשהו למעשה טרור – גם אם עקיף או בתמיכה מילולית בו. המשמעות היא שכל פעיל בארגון, ומספיק שלבש את חולצת הארגון לשם כך, ניתן יהיה לדון לשנתיים מאסר.
גם נושא ההליכים המינהליים בעייתי ביותר. כך, למשל, מי שיביע תמיכה במעשה טרור, יהודי או פלסטיני, יסתכן לא רק בכתב אישום בעבירת טרור אלא גם במעצר מינהלי, צו הגבלה מינהלי ומניעת מפגש עם עורך דין. עיגון הסנקציות הללו חמור מאוד כיוון שהן לא מאפשרות לחשוד לדעת מה העבירות שבהן הוא מואשם, ולכן לא יוכל להתגונן בפניהן.
בעיה נוספת היא העיגון של השימוש הנרחב בחומר חסוי – החל בהחלטה על מעצר מינהלי ועד הליך ההכרזה על "ארגון טרור" והליכים לחילוט רכוש, מה שלא יאפשר התגוננות מפני ההאשמות. סעיף אחר, בעייתי במיוחד, מטיל על אדם להוכיח שהפסיק להיות חבר בארגון טרור. כיצד ניתן להוכיח דבר כזה?
היריעה קצרה מכדי לפרט את כל הסכנות הרבות שבהצעת החוק, אך אין ספק שההצעה הנוכחית פותחת פתח רחב מדי להאשמות שווא בעבירת טרור ומניעת אפשרות מהחשודים להגן על עצמם כראוי.
המעצרים המינהליים עלו לאחרונה לכותרות עם מעצרם של פעילי ימין ושביתות רעב של עצירים פלסטינים. אם מישהו מהם ביצע פעולת טרור, על המדינה להשתמש בכלים המקובלים והרבים העומדים לרשותה, כמו חקירות, מעצרים והעמדה לדין. אחרת אין סיבה להחזיקם במעצר, ללא זכויות בסיסיות, תוך שימוש בכלים דורסניים ומרחיקי לכת שגוזלים מאדם את חירותו.
המדינה צריכה להיאבק בטרור. אסור שאוטובוסים יתפוצצו ברחובות ישראל ואסור שבתים יישרפו בכפרים פלסטינים, וצריך להשקיע הרבה כדי שזה יקרה. אך הקרבת זכויות האדם הבסיסיות לחירות ולהליך הוגן עלולה להפוך את ישראל למדינה שרודפת חפים מפשע. האם לשם אנו רוצים להגיע? ואת זה גם להעביר בחוק מהיר, בזמן פגרת הכנסת ובצמוד להעברת חוק התקציב? נקווה שיימצאו מספיק חברי כנסת אמיצים שלא יאפשרו הידרדרות מוסרית כזו.
פורסם בידיעות אחרונות ב-3.9.2015
