אילוסטרציה. CC BY-NC-SA: Fred Jenningsהאגודה פנתה במכתב דחוף למפקד מחוז דרום במשטרה, לאחר החרמה של עוקב מים ועדר עיזים במהלך ביצוע צווי הריסה במתחם מגוריה של משפחת אל אטראש בוואדי עתיר שבנגב. "להחרמת המים והעדר אין כל הצדקה", כתבה עו"ד טל חסין, מנהלת פניות הציבור באגודה. "החרמת מקור המים היחיד העומד לרשות המשפחה בשיאו של גל שרב, ביום שנמדדו בו למעלה מ-47 מעלות בנגב, והחרמת העדר, המהווה מקור עיקרי בתזונת המשפחה, לוקים בחוסר סבירות קשה, פוגעים אנושות בזכות בני המשפחה לכבוד, לקיום בסיסי ולבריאות, אינם סבירים ומתאפיינים בערלות לב שאין כדוגמתה". האגודה דורשת ממפקד המחוז להורות על השבת עוקב המים והעדר למשפחה לאלתר.
בתשובת המשטרה, שהתקבלה כמה שעות לאחר הפנייה, נכתב כי היא הייתה אחראית רק לאבטחה במקום, וכי יש לפנות לרשות מקרקעי ישראל. לפיכך פנינו ליועץ המשפטי של הרשות.
תשובת רשות מקרקעי ישראל, שהתקבלה לאחר שלושה ימים, חולקת על העובדות הנטענות בפנייתנו. לעניין עוקב המים הרשות השיבה כי מר אל אטרש מוזמן לקבל בחזרה את עוקב המים תמורת 3,000 ש"ח, להם יצורפו מע"מ ודמי אחסנה יומיים.
להלן פניית האגודה למשטרה.
ד ח ו ף
6 באוגוסט 2015
לכבוד
ניצב יורם הלוי
מפקד מחוז דרום
בפקס': 08-6464697
שלום רב,
הנדון: השבתם לאלתר של עוקב מים ועדר עזים שהוחרמו אתמול בנגב
אנו פונים אליך בבקשה כי תורה על השבתם המיידית של עוקב מים ושל עדר עיזים שהוחרמו אתמול בנגב, במהלך ביצוע צווי הריסה במתחם מגוריה של משפחת אל אטרש בוואדי עתיר. החרמת עוקב מים בשרב המדברי, כמו גם החרמת העדר – היא אקט שרירותי ולא מידתי, שלוקה בחוסר סבירות ובאטימות קשה, כמפורט להלן:
1. אתמול בשעות הבוקר הגיעו עשרות רבות של שוטרים מלווים בפקחי הסיירת למתחם מגוריה של משפחת אל אטרש, כשני קילומטר צפונית ליישוב חורה, והרסו כמה צריפונים ואוהלים בהם התגוררו בני המשפחה. במעמד זה החרימו השוטרים עוקב מים המכיל שישה קוב מים ועדר עיזים השייך למשפחה.
2. במתחם מתגוררים כ-25 בני משפחת אל אטרש אשר למעלה ממחציתם ילדים צעירים, לרבות שני תינוקות בני שלושה ושישה חודשים, ואשה בהריון. עוקב המים הוא מקור המים היחיד של המשפחה. כשנשאל מפקד הכוחות בשטח מדוע הם מחרימים את המים והעזים, הוא השיב "אנו עושים ניקיון מוחלט לשטח". השוטרים סירבו לבקשת אבי המשפחה, מר מתעב אל אטרש, למלא כמה בקבוקי מים בטרם יילקח העוקב.
3. להחרמת המים והעדר אין כל הצדקה. החרמת מקור המים היחיד העומד לרשות המשפחה בשיאו של גל שרב, ביום שנמדדו בו למעלה מ-47 מעלות בנגב, והחרמת העדר, המהווה מקור עיקרי בתזונת המשפחה, לוקים בחוסר סבירות קשה, פוגעים אנושות בזכות בני המשפחה לכבוד, לקיום בסיסי ולבריאות, אינם סבירים ומתאפיינים בערלות לב שאין כדוגמתה.
4. כבודו של אדם כזכות חוקתית, הנגזרת מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אוצר בתוכו גם זכות לקיום אנושי ובכלל זה קורת גג ומזון בסיסי. כנגזרת מהזכות לכבוד, ובשל חיוניותם של מים לקיום האנושי, הכיר ביהמ"ש העליון אף במעמדה של הזכות למים כזכות חוקתית:
"נגישות למקורות מים לצורך שימוש אנושי בסיסי נופלת בגדרי הזכות לקיום מינימלי בכבוד. מים הם מצרך חיוני לאדם, ובלא נגישות בסיסית למצרך זה באיכות סבירה אין האדם יכול להתקיים. לפיכך, יש להשקיף על הזכות למים כחלק מהזכות לקיום אנושי בכבוד, הזוכה להגנה חוקתית מכח הזכות החוקתית לכבוד האדם" (ע"א 9535/06 עבדאללה אבו מסעד נ' נציב המים, פסקה 23 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (5.6.2011) (להלן: "עניין אבו מסאעד"); ור' גם ע"א 7262/00 פוריה כפר עבודה נ' לוי (4.4.2002); בג"ץ 366/03 עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי נ' שר האוצר (12.12.2005)).
5. הזכות למים מעוגנת אף בס' 3 לחוק המים, הקובע כי "כל אדם זכאי לקבל מים ולהשתמש בהם בכפוף להוראות חוק זה", וכן באמנה הבינלאומית בדבר זכויות חברתיות, כלכליות ותרבותיות משנת 1996, אשר ישראל צד לה, כחלק מהזכות לתנאי קיום נאותים והזכות לבריאות בסטנדרטים נאותים, הנקובים, בהתאמה, בסעיפים 11 ו-12 לאמנה.
6. הזכות החוקתית למים מוקנית, כמובן, גם לתושבים ישראל הבדווים בכל מקום שבו יבחרו להתגורר. בית המשפט העליון קבע זה כבר כי אין חולק בדבר החובה לאפשר לתושבים הבדווים, לרבות תושבי הכפרים הבלתי מוכרים, נגישות למקורות מים הנדרשים לקיומם (עניין אבו מסעאד, פסקה 40 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה).
7. הדברים האמורים לעיל יפים אף לעדר העיזים המוחרם, אשר, כאמור מהווה מקור תזונה משמעותי לבני המשפחה, והחרמתו מהווה אף הוא פגיעה בזכותם לקיום אנושי בכבוד.
8. לא ברור לנו מה מקור הסמכות להחרמת העוקב ובעלי החיים, והאם ניתנה בכלל ההוראה הבלתי סבירה להחרים ביום שרב כבד את מקור המים היחיד אשר משמש את המשפחה, שכזכור משופעת בילדים ותינוקות רכים, ואת עדר העיזים, או שמדובר ביוזמה עצמאית של הכוחות בשטח. אולם גם אם קיימת סמכות לכך, ברי כי האחרונים לא הפעילו כל שיקול דעת מתבקש, שהרי אין כל קשר בין המים והעיזים לבין צווי ההריסה והמטרה שביקשו להשיג. לא קיים כל חשש כי בני המשפחה יקפצו לעוקב וידורו בו או שיקימו את צריפיהם שחרבו כאשר העיזים משמשות להם כיתדות.
9. שרירותיות ההחלטה מזעזעת במיוחד נוכח הסירוב לתחנוניו של מר אל אטרש כי יותירו לו למצער אוהל קטן שיסוכך על הנשים והילדים מפני השמש הקופחת ויתירו לו למלא מספר בקבוקים וקנקנים בטרם ייעלם העוקב באופק המדבר.
אשר על כן אנו מבקשים כי תורה על השבתם לאלתר של עוקב והמים ועדר העיזים וכן על כך שיודיעו בדחיפות למר אל אטרש, בין ישירות (סלולרי—–) ובין באמצעות הח"מ (טל' —–) היכן הוא יכול לאספם.
בכבוד רב ובברכה,
טל חסין, עו"ד
העתקים:
מר אבי הלר, ממונה מחוז דרום, משרד הפנים (בפקס': 08-6231951)
מר יהודה בכר, ראש הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב (בפקס': 08-6268729)
המכתב נכתב בסיוע יפית ג'מילה ביסו
