הדאגה לבטחונם של הילדים בגנים של הקהילה הזרה צריכה להיות מנותקת משאלות של מעמד, מעצר וגירוש. ייתכן שכל אחד מאיתנו מחזיק בדעות שונות לגבי ההורים, אבל זה לא משנה – מה שמשנה היא העובדה הפשוטה שבישראל בשנת 2015 יש ילדים שמתים מהזנחה. גם אם מחר הילדים האלה לא יהיו כאן, מה אנחנו עושים כל עוד הם חיים פה?
ישראל חתומה על האמנה הבינלאומית לזכויות הילד, וגם בשל כך מוטלת עלינו חובה חוקית ומוסרית לספק לילדים תנאים ראויים לחיים בבטחון. גם מבקר המדינה עמד על חובה זו, כשקבע בשני דוחות שונים כי "ילדים השוהים במסגרות בתנאים כאלה נתונים להזנחה פיזית ורגשית תמידית. בשל כל אלה חשופים הפעוטות והילדים בבייביסיטרים למצבי סיכון, ולעתים אף למצבי סכנה ממשית לחייהם". עוד קבע המבקר שמשרד הרווחה ומשרד הכלכלה אחראים לטיפול במצב.
האחריות של משרד הרווחה ומשרד הכלכלה היא רק חלק אחד מהמעגל שמשפיע על המצב בגנים. ניתן לכנות מעגל זה כנסיבות החיים שבהן הקהילה הזרה נמצאת, ומצטרפים לו גורמים נוספים שאחראים למצבה: העובדה שמדובר באוכלוסייה שמצד אחד אסור לגרשה אך בו בזמן לא מקבלת זכויות שמאפשרות קיום בכבוד; הצפיפות הרבה שבה מתגוררת אוכלוסייה זו באזור דרום תל אביב, מה שיוצר מעמסה בלתי אפשרית למהגרים ולתושבים הוותיקים כאחד; חוסר ההכרה של רשויות הממשלה בילדים בני האוכלוסייה הזרה – בין אם משרד הרווחה או משרד הכלכלה, שאמון על כלל הילדים בגילאי 3-0 – והיעדר הפיקוח הראוי על מסגרת "הבייביסיטרים", כפי שהן מכונות על ידי הקהילה.
מעגל השפעה נוסף וחשוב לא פחות הוא זה של הקהילה עצמה, ותנאי הפעילות הבסיסיים שצריך להטמיע בגנים. לא ייתכן שאישה אחת תטפל ביותר מ-30 ילדים, אך לצד זאת גם על ההורים להתחייב לקחת את הילדים בשעות סדורות, עם כל הקושי במציאת עבודה במציאות הנוכחית שבה הם נאלצים לחיות. מי שלא מאמין ששינוי אפשרי, מוזמן לשמוע את פעילי "מסיל"ה" "יוניטף", שפועלים כבר יותר מעשור – במסיל"ה מפעילים בהצלחה הדרכות פדגוגיות בחלק מהגנים ועוזרים להפוך אותם למקום בטוח וחינוכי, ואילו ביוניטף אימצו כמה גנים ודאגו שגננות מהקהילה יעבדו בהם לפי סטנדרטים גבוהים ותחת הדרכה חינוכית צמודה. ילדים השוהים במסגרות יוניטף זוכים לסביבה נאותה, לטיפול פיזי מסור, להזנה מתאימה ולתוכנית חינוכית ההולמת את צורכיהם ההתפתחותיים – הכול בליווי מקצועי של עובדות סוציאליות ונשות חינוך. למרות זאת, פעילות של עמותות ומתנדבים לא יכולה ולא צריכה למלא את הוואקום האדיר שמותירה הממשלה.
יש פתרון למצב הקשה שאליו אנו עדים. עלינו לפעול לפי המתווה של מבקר המדינה בשלוש זירות מקבילות: אכיפה, עבודה פדגוגית עם הקהילה ויצירת מסגרות אלטרנטיביות. משרדי הממשלה השונים יודעים זאת, אבל ממשיכים להעביר את הכדור מאחד לשני.
הזכות הבסיסית ביותר של כל ילד היא הזכות לחיים, והיא לא תלויה במעמד או בזהות של הוריו. עלינו, כחברה, לעשות הכל כדי להבטיח שילדים אשר חיים בישראל בשנת 2015 יזכו לתנאים של ביטחון וחיים בכבוד. בדגש, במקרה זה, על "יחיו".
פורסם בידיעות אחרונות ב-31.3.2015
