מערכת הבחירות בפתח, מחירי הדיור ומוצרים בסיסיים בשמיים, אבל לכנסת בוער לחוקק ברגע האחרון עוד חוק מיותר ואווילי:מי שישתמש בסמלים נאצים יסתכן בחצי שנת מאסר
אתמול דנה ועדת החוקה של הכנסת בהצעות חוק שיאסרו על שימוש בסמלים נאציים ובכינוי "נאצי"על הטיותיו. בשבוע שעבר, מייד לאחר שנודע שהכנסת עומדת להתפזר, ביטלה ועדת החוקה של הכנסת שורה של דיונים חשובים: הצעות חוק שממתינות שנים ועניינים "מינוריים" דוגמת גילויי גזענות נגד יוצאי אתיופיה – כל אלה הושלכו לקרן זווית. אבל גם בשעת דחק זו ממשיכים כמה חברי כנסת לקדם ללא ליאות הצעות חוק מופרכות ולא-דמוקרטיות, שיפלילו את השימוש בביטויים או בסמלים "נאציים".
הצעות החוק הן תגובה לשימוש ההולך וגובר שנעשה בסמלים הקשורים לרייך השלישי ולשואה בשיח הפוליטי והציבורי שלנו: מתנגדי ההתנתקות ענדו טלאי צהוב בקמפיין נגד פינוי ישובים, ומפגינים חרדים בחרו באותו טלאי משוקץ כדי לבטא מחאה נגד "רדיפת יהודים". ניצולי שואה צעדו לבושים בבגדים המפוספסים של מחנות הריכוז במחאה על הפקרתם. כרזות של ראש הממשלה במדי גסטאפו מככבות בהפגנות ובאתרים אולטרה-לאומניים, שלמרבה החלחלה הם עצמם מזכירים לרבים את מורשת הגזענות והאלימות של המשטר ההוא.
התופעה איננה נחלתם הבלעדית של הרחוב או של במות הביטוי הוירטואליות. גם ראשי ממשלה ושרים אינם בוחלים, למשל, בהשוואה בין מנהיגים פלסטיניים לבין היטלר, או בין עיתון "הארץ" לבין "דר שטרימר" – שופר התעמולה של המפלגה הנאצית בגרמניה. גם אם קשה לשחזר היכן בדיוק התחיל כל זה – אין ספק שלמנהיגים ישראליים יש "זכויות יוצרים" ואחריות לא מבוטלת לשימוש המניפולטיבי בסמלים נאציים ולהזניית זיכרון השואה.
קשה גם להתכחש למיאוס ולזעם שמתעורר בדרך כלל לנוכח התופעה, ולפגיעה שהיא מסבה לניצולי השואה ולצאצאים של קורבנותיה. סף הרגישות והאנינות שונה בין אדם לחברתו, אבל קרוב לוודאי שרבים שיצליחו לעכל את מחאת הטלאי הצהוב של ניצולי שואה, יסתייגו מה"יודו-נאצים"שטבע פרופ' ישעיהו ליבוביץ המנוח או ממנהגם של לאומנים להלביש כל "בוגד"במדי האס. אס.
ועדיין, הניסיון להתמודד עם התופעה באמצעות איסורים פליליים הוא מגונה ואווילי. מגונה – משום שהוא פוגע בדמוקרטיה ובחופש הביטוי, ואווילי – משום שהחוק והמשפט אינם אמצעים יעילים להיאבק בביטוי מגונה ופוגעני, ולא פעם הם משיגים בדיוק את ההיפך. העיסוק הציבורי ב"נכבה" מעולם לא היה אינטנסיבי כל כך עד שנמצאו אותם חכמים, שביקשו לקבור אותו מתחת למילות החוק, וזאת למרות האפקט המצנן המסוכן שנוצר בעטיו.
אבל ההתנגדות המרכזית להצעות החוק נובעת בעיקר מהפגיעה בחופש הביטוי. חופש הביטוי נועד להגן במיוחד על אותם ביטויים מרגיזים, מגעילים ופרובוקטיביים. שלילת ההגנה מקטגוריות שלמות של סמלים או ביטויים מרוקנת מתוכן את חופש הביטוי והופכת את הדמוקרטיה לבדיחה.
אין מדובר רק בהגנה פורמאלית וגם לא בתפיסה פנאטית של עיקרון חופש הביטוי. ההיגיון הדמוקרטי שעומד מאחורי העיקרון תקף במיוחד לשימוש בזיכרון השואה ובכינויים נאציים, והוא גובר על הפגיעה שנגרמת לרגשות. זו הסיבה שבגללה סירב בית המשפט העליון לאמץ רציונאל דומה לזה שעומד מאחורי הצעות החוק שמונחות עתה על שולחן הכנסת. "נגעים שתרמו להיתכנותן של זוועות האתמול" אמר בית המשפט, "דוגמת הגזענות, הפיכת הדמוקרטיה כלי בידיו של מי שדוגל בחיסולה, שנאת מיעוטים, כל אלה לא פסו וחלפו מן העולם. הסכנה שישובו וירימו ראשם בעינה עומדת. הגבלת השימוש במונחים מאותם ימים חשוכים לא תאפשר דיון ציבורי רחב בתופעות שונות של חיינו בהווה, היא לא תאפשר למידה מלקחי העבר".
הכנסת הנוכחית עומדת להתפזר לאחר פחות משנתיים מבלי שעלה בידה להשלים את הטיפול ביוזמות חקיקה חשובות. חבל שאת שעותיה האחרונות היא תשחית דווקא על חקיקה משתיקה ואנטי דמוקרטית. המאבק על זיכרון השואה ועל כבוד חלליה מקומו בזירה הציבורית ולא על ספסל הנאשמים.
