בשביל אלו שנשמו מספיק ייאוש עד שכבר יבקשו "לצאת מהארץ מרצון, בדרך מכובדת והוגנת" – עבורם מדינת ישראל נמצאת במרחק שיחת טלפון נייד. עבור כל השאר, יש מדבר, אבק, אורז, גדרות, נהלים, חוקים, ספירות, סוהרים, סהרונים וייאוש.
מתקן "חולות" הוא חצר טיולים מגודרת בתיל באמצע המדבר, שתכליתה לספק אוויר, אורז וייאוש לאלו ממבקשי המקלט שבמסגרת החוק למניעת הסתננויות הורה להם שר הפנים גדעון סער לשהות שם, במתקן "הפתוח" הזה, "עד לגירושך מישראל, עד ליציאתך ממנה או עד למועד אחר שייקבע". הם צריכים להתייצב לספירה שלוש פעמים ביום, להעביר שם את הלילה ולהוציא את ימיהם תחת פיקוח של סוהרי שירות בתי הסוהר, שמנהלים את נשימותיהם של הלא-חיים.
אלא שלא כמו בחצרות טיולים רגילות של בתי כליאה, מהחצר הזאת יש מוצא. למעשה, שתי יציאות: האחת למראית עין: היא נמצאת בפתח המתקן הפתוח, מכאן אפשר לצאת אל המדבר המאובק. אם לא אושרה לך חופשה, עליך לשוב אל בין הגדרות עד למועד הספירה התלת-יומית הקרוב; ואילו אם אושרה לך חופשה – עליך לשוב עד רדת החשיכה. כי היציאה למראית עין מובילה במקרה הטוב בחזרה להסגר הנצחי במתקן הפתוח. אם נקבע שלא חזרת בזמן – תמצא את עצמך מועבר ממתקן השהייה הפתוח "חולות" אל בית הכלא הסגור "סהרונים", שנמצא ממש בסמוך. לאחר 90 ימים בכלא הסגור, תועבר בחזרה אל מתקן השהייה הפתוח – עד להזדמנות הבאה לכלוא אותך מעבר לכביש, וחוזר חלילה. היציאה למראית עין מובילה לשום מקום.
צילום: חגי אלעד
אבל היציאה האמיתית, זו שהיא תכלית המקום, נמצאת דווקא בטבורו של המתקן הפתוח, ולא בפתחו. ליציאה הזאת קוראים "היחידה לסיוע ליציאה מרצון". באמצע המתקן, ליד מבנה מספר 24, אזור L, פלח 2, נמצאת לשכת משרד הפנים. השוהים יכולים להיכנס לשם לבקש מקלט ממדינת ישראל, או סתם לבקש אישור לצאת לחופשה.
אבל בעיקר, עומדת לרשותם "היחידה לסיוע ליציאה מרצון". בעניין הזה יוצא משרד הפנים מגדרו ומבקש להיות זמין, שירותי, נגיש ונוח לרשות מבקשי המקלט: היחידה מפרסמת שילוט בחמש שפות, כולל שני מספרי טלפון נייד, זמינים 24 שעות ביממה – רק שחס וחלילה לא יקרה שמבקש מקלט יהרהר מרצונו ביציאה מהארץ, והרגע יחלוף לפני שיצליח לשוחח עם נציג משרד הפנים. בשביל זה – בשביל אלו שנשמו מספיק ייאוש עד שכבר יבקשו "לצאת מהארץ מרצון, בדרך מכובדת והוגנת" – עבורם מדינת ישראל נמצאת במרחק שיחת טלפון נייד. עבור כל השאר, יש מדבר, אבק, אורז, גדרות, נהלים, חוקים, ספירות, סוהרים, סהרונים וייאוש.
כמה אדנות, כמה רשעות יש בכך שאין מסתפקים בשבירת רוחם של בני אדם, עד שיתייאשו וייאלצו לעזוב את המקום שאליו נמלטו ואשר בו קיוו שיזכו ליחס אנושי ולמקלט – אלא שעוד עומדים על כך שכאשר שוברים את רוחם יקפידו לקרוא לכך בפניהם "הזדמנות" ומדגישים עוד, בציניות מלעיגה, שהכל נעשה "מרצון".
בני אדם באו לישראל כדי לבקש מקלט, במקום זאת, מדינת ישראל החליטה שאין להם – ושאין לה – צלם אנוש. לא מקלט היא תהיה עבורם, אלא בית כלא גדול, אשר הם רשאים לשהות בו, לנשום בו ולהוציא את ימיהם בחצר הטיולים שבו, אשר בקצה המדבר. ביום שלישי ידון בג"ץ בעתירה לבטל את החוק למניעת הסתננויות.
חגי אלעד הוא מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח בישראל
פורסם באתר "המקום הכי חם בגיהינום" ב-30.3.2014
