בהתחלה היה זה ניסיון פיגוע: פלסטיני במעבר אלנבי ירד מהאוטובוס, צעק "אללה הוא אכבר", רץ אל חייל וניסה לחטוף את נשקו. חיילים ומאבטחים נוספים מיהרו למקום, וכשהבחינו בסכנת חיים, ירו בו. דווח כי ה"מפגע" הוא תושב שכם, בן 37. אחר כך נודע כי הוא גר בכלל בעמאן שבירדן, וכי הוא דוקטור למשפטים, שופט. ועוד נודע כי הוא אב לשניים, ושבנו בן החמש אושפז בבית חולים במצב קשה.
ואז התברר כי מצלמות האבטחה בגשר אלנבי, שהיו אמורות לתעד את התקרית, לא פעלו. ושחמישה קליעים פילחו את גופו. ואף כי כמה מהעדים גורסים שהשופט תקף חיילים עם מוט ברזל, עד אחר טוען שזו היתה בסך הכל תגרה, שהחלה בוויכוח ונהפכה לזירת ירי. אחר כך לשכת ראש הממשלה פירסמה הבעת צער רשמית, שיגרה תנחומים לעם הירדני ולממשלת ירדן, מסרה לירדנים דיווח על התחקיר הראשוני, והודיעה על הקמת צוות חקירה משותף לשתי המדינות, לבירור התקרית. גם שר הביטחון, משה יעלון, והנשיא, שמעון פרס, הביעו צער.
עדיין מוקדם לדעת מה היתה השתלשלות האירועים שהביאה למותו של ראיד זעיתר. אבל מצוות חקירה ירדני־ישראלי משותף, שיתבסס על תחקיר בהובלת תת־אלוף, אפשר לקוות ולצפות לבדיקה יסודית ואמינה, שתאפשר לבני משפחתו של זעיתר לדעת מה באמת קרה, תסיר חשדות שאינם מוצדקים מחיילים שהיו במקום, ואולי גם תקטין את הסיכוי לתקריות ירי מיותרות בעתיד.
באותו יום שבו התרחשה התקרית בגשר אלנבי, כמעט במקביל לה, נורה בראשו סאג'י דרוויש, בן 20 מהכפר ביתין, על ידי חייל. לטענת הצבא – כלומר, החיילים שהיו במקום וירו בו – דרוויש יידה אבנים על כלי רכב ישראליים. אנחנו לא יודעים אם זה נכון. לא ברור אם בזמן הירי נשקפה ממנו סכנת חיים ממשית, ולא ברור אם לפני השימוש באש חיה נעשה ניסיון לנטרל אותו באמצעים שאינם קטלניים. ספק אם כל זה יתברר אי פעם.
בניגוד לתקרית שבה נהרג השופט הירדני זעיתר, מותו של דרוויש עדיין לא נחקר בחקירה פלילית, והניסיון מלמד שגם אם תיפתח חקירה כזאת, רוב הסיכויים שתיגמר בלא כלום. על פי נתוני האו"ם, בשנת 2013 נהרגו 27 בני אדם מירי של כוחות הביטחון בגדה המערבית – רובם לא היו חמושים. על פי נתוני ארגון "בצלם", אף שנפתחו חקירות מצ"ח בחלק גדול מהמקרים שאחריהם הם עוקבים, רק באחד מהם הוגש כתב אישום.
השנה החולפת לא היתה יוצאת דופן במובן זה. במשך שנים, מאז האינתיפאדה השנייה, מדיניות הצבא לא חייבה פתיחה בחקירה פלילית במקרים שבהם נהרגו אזרחים פלסטינים בידי כוחותינו. עתירה של האגודה לזכויות האזרח ובצלם הביאה לשינוי מסוים. מאז 2011 מדיניות הפרקליט הצבאי הראשי היא שככלל, יש לפתוח בחקירת מצ"ח בכל מקרה של הרג אזרחים.
אלא שהחקירות שמנהלת מצ"ח אטיות מאוד ולא אפקטיביות. נתוני השנים האחרונות מראים כי אחוזים בודדים מתיקי החקירה מובילים לכתבי אישום, ועוד פחות מכך לענישה משמעותית בעלת ערך הרתעתי.
ועדת טירקל, שהוקמה בעקבות משט ה"מאווי מרמרה", מתחה ביקורת על האופן שבו צה"ל חוקר את עצמו. בהמלצות שפירסמה בתחילת 2013 נקבע, כי בכל הנוגע לבדיקת מקרי מוות של אזרחים פלסטינים מידי כוחות הביטחון, יש לוודא שתיערך חקירה אפקטיבית, מהירה ומקצועית, תחת פיקוחו של מנגנון אזרחי.
בימים אלו דן צוות מיוחד בראשות מנכ"ל משרד החוץ לשעבר, יוסף צ'חנובר, ביישום ההמלצות. יש לקוות שהצוות יתייחס בכובד ראש להמלצות טירקל, וכי הממשלה תעשה כל מה שנדרש כדי לקיים מנגנון חקירה עצמאי, יעיל ונטול פניות בכל מקרה ומקרה, ולא רק במקרים שגורמים למבוכה דיפלומטית.
האינטרס לחקור ברצינות מקרים כאלו, ולמצות את הדין עם מי שפעלו בניגוד לחוק או להנחיות, צריך להיות בראש ובראשונה האינטרס של מערכת הביטחון, שתרבות הקריצה והעלמת העין רק מזיקה לה. אם התדמית של מדינת ישראל ויחסי החוץ שלה חשובים לממשלה, עליה להראות שהיא מקיימת ביקורת פנימית משמעותית ולא להסתפק בתנחומים אחרי המוות.
עו"ד פלדמן היא מנהלת מחלקת זכויות האדם בשטחים הכבושים באגודה לזכויות האזרח
