"חוק הנוער" קובע נורמות וכללים מיוחדים למעצר קטינים ולחקירתם, שנועדו לשפר את ההגנה על זכויות הקטין ולהבטיח כי הטיפול בו לא יהיה כבעצור ונחקר בגיר אלא יותאם לצרכיו המיוחדים של הקטין. אולם קטינים רבים בירושלים המזרחית, הנעצרים או נחקרים בחשד למעורבות ביידוי אבנים, אינם נהנים מההגנות שקבע החוק. השימוש השגרתי שעושה המשטרה בחריגים לחוק במעצר ובחקירת קטינים מרוקן את החוק מתוכן ומשקף חוסר הפנמה של הוראות החוק במשטרה.
בין ההפרות הנפוצות ביותר של הוראות חוק הנוער על ידי המשטרה: שימוש בעיכוב או במעצר במקום זימון לחקירה במשטרה; מעצר קטינים שלא כאמצעי אחרון; מניעת נוכחות הורה בחקירת הקטין; חקירת קטינים בזמן הסעתם ברכבים המשטרתיים טרם הגעתם לתחנות המשטרה; מעצר וחקירה בשעות הלילה; כבילת קטינים עצורים במקומות ציבוריים; עיכוב ומעצר של קטינים בני פחות מ-12.
להלן פנייתה של עו"ד קרן צפריר מהאגודה אל חברת הכנסת עדי קול, יו"ר הוועדה לפניות הציבור בכנסת. להרחבה ראו: הפרת הוראות חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971 בטיפול המשטרה בקטינים בירושלים המזרחית
30.12.13
לכבוד
ח"כ עדי קול
יו"ר הועדה לפניות הציבור
הכנסת
שלום רב,
הפרת הוראות חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א- 1971 בטיפול המשטרה בקטינים בירושלים המזרחית
1. על פי נתוני משטרת ישראל, בשנת 2010 נעצרו 210 קטינים פלסטינים תושבי ירושלים המזרחית בעבירות שונות. בשנת 2011, למעלה מאלף ומאתיים קטינים פלסטינים תושבי ירושלים המזרחית נחקרו בחשד למעורבות בידויי אבנים. בשנת 2013 נעצרו כ- 1,200 אנשים, מרביתם קטינים, בגין יידויי אבנים בירושלים המזרחית. על פי חוק הנוער אמורים היו קטינים אלה ליהנות מהגנות מיוחדות במהלך מעצרם, עיכובם וחקירתם על ידי המשטרה. ואולם, בפועל, נמנעו מרבים מהם הזכויות המגיעות להם כקטינים במסגרת ההליך הפלילי. מתלונות הקטינים עולה, כי המשטרה אינה מיישמת את הוראות חוק הנוער בטיפול בחשודים קטינים בירושלים המזרחית.
2. חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) (תיקון מס' 14), התשס"ח-2008 (להלן: "החוק", או "חוק הנוער"), וכן התקנות שתוקנו מכוחו, נועדו להתאים את הוראות החוק לאמנה הבין לאומית בדבר זכויות הילד ולחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. החוק קובע נורמות וכללים למעצר קטינים ולחקירתם, שנועדו לשפר את ההגנה על זכויות הקטין ולהבטיח כי הטיפול בו לא יהיה כבעצור ונחקר בגיר אלא יותאם לצרכיו המיוחדים של הקטין. נורמות אלה אמורות להתוות את אופן הטיפול המחייב של המשטרה בקטינים.
3. בפועל, בטיפול המשטרה בקטינים מירושלים המזרחית הפכו החריגים הקבועים בחוק לנורמה השולטת, וכתוצאה מכך לא נהנים הקטינים בירושלים המזרחית מההגנות שהחוק קובע. השימוש השגרתי בחריגים לחוק הנוער במעצר ובחקירת קטינים מרוקן את החוק מתוכן ומשקף חוסר הפנמה של הוראות החוק במשטרה.
4. להלן נסקור בקצרה את ההפרות הנפוצות ביותר של הוראות חוק הנוער על ידי המשטרה:
א. שימוש בעיכוב או במעצר במקום זימון לחקירה במשטרה. סעיף 9ו(א) לחוק קובע כי קטין יוזמן לחקירה במשטרה. רק בהתקיים חריגים המפורטים בחוק, ניתן להביא קטין שאינו מעוכב או עצור לתחנה לצורך חקירה. בפועל, הפך החריג לכלל, והמשטרה מעכבת את הקטינים בביתם ולוקחת אותם לתחנת המשטרה לחקירה. פעמים רבות, אמצעי זה מופעל במקרים בהם הקטינים חשודים בעבירה שביצעו כמה שבועות לפני כן ועל כן נראה, כי השימוש באמצעי זה לא היה מחוייב ונעשה בניגוד להוראות החוק.
ב. מעצר קטינים שלא כאמצעי אחרון. סעיף 10א לחוק הנוער קובע, כי לא יוחלט על מעצרו של קטין אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בקטין תהיה פחותה. בפועל, למרות שמעצר הינו האמצעי הפוגע ביותר בחירותו של אדם, בחרה המשטרה לעצור קטינים רבים בירושלים המזרחית לצורך הבאתם לחקירה, על אף שניתן היה להשיג את מטרות המעצר גם באמצעות הזמנה לחקירה או באמצעות עיכוב. כך, רבים מהקטינים נעצרו בחשד ליידוי אבנים באירועים שהתרחשו זמן רב לפני המעצר. עולה החשש כי השימוש באמצעי הקיצוני כל כך, נועד להטיל מורא על הקטינים ולגרום להם בדרך זו שלא לשוב ולבצע את המעשים אשר בביצועם הם נחשדים.
ג. מניעת נוכחות הורה בחקירת הקטין. סעיף 9ח(א) לחוק קובע את זכותו של הקטין לנוכחות של הורה או קרוב אחר במהלך החקירה, וכן את זכותו של הקטין להתייעץ עם הורהו לפני תחילת החקירה. כמו כן קובע סעיף 9ח(ב) לחוק את זכותו של הקטין כי החקירה תעוכב ככל הניתן עד להגעתו של ההורה. למרות החובה לאפשר נוכחות הורה בחקירת קטינים, המשטרה משתמשת בחריגים לכלל זה כדבר שבשגרה ובכך אינה מאפשרת את נוכחות ההורים במהלך החקירה. השילוב בין מעצר הקטינים באישון לילה, חקירתם כשהם מותשים ולאחר שישנו שעות מעטות בלילה, וחקירתם לבדם ללא נוכחות ההורים, יוצר מצע נוח ומסוכן לגביית הודאות שווא מהקטינים ולפגיעה נפשית בהם.
ד. חקירת קטינים בזמן הסעתם בתוך הרכבים המשטרתיים טרם הגעתם לתחנות המשטרה, דבר שמונע את נוכחות הוריהם או קרובי משפחה בזמן החקירה, מאחר שהמשטרה אינה מאפשרת למי מהם להתלוות לילד ברכב המשטרתי. לעתים, בשל הרצון להשלים את החקירה בעת השהות ברכב, מתעכבת בזמן רב הגעת הקטין לתחנת המשטרה, וזאת מבלי שהוריו ייודעו על מקום הימצאו. חשוב להדגיש: בדקות הראשונות של המעצר, שמתבצע לרוב בשעות הלילה, הילדים עייפים מאוד ושרויים בלחץ ובפחד מעצם מעצרם. קיום חקירה משטרתית בזמן הזה הוא פסול מכל וכל, ומהווה ניצול לרעה של המרות המשטרתית ביחס לאוכלוסייה כה חלשה בזמן הפגיע ביותר.
ה. מעצר וחקירה בשעות הלילה. סעיף 9י לחוק קובע כי קטין חשוד לא ייחקר במהלך הלילה, ופקודת המשטרה אף קובעת כי עיכוב או מעצר מתוכנן יתקיימו בשעות היום בלבד. במקרים רבים נעצרים או מעוכבים קטינים בשעות 3-5 לפנות בוקר, ומובאים לחקירה בשעות הבוקר המוקדמות. נזכיר, כי בהתאם לסעיף 73(ב) לחוק המעצרים, מוגבל משך העיכוב לשלוש שעות. על כן, עיכוב הקטין בשעות הלילה אל תחנת המשטרה גורר בהכרח חקירה בשעות הלילה. חקירות קטינים בשעות אלו אסורה, אלא במקרים חריגים ביותר כפי שמפרט אותם החוק. חקירתם של הקטינים בשעות הלילה לאחר שהוצאו ממיטותיהם לתחנות משטרה, המתינו מספר שעות עד לתחילת החקירה ולאחר לילה ללא שינה, מעלה את הסיכון מפני הודאות שווא ופוגעת בשל כך בזכויותיהם של הקטינים.
ו. כבילת קטין עצור במקום ציבורי. סעיף 10ב לחוק הנוער קובע, כי לא ייכבל קטין עצור במקום ציבורי, אם ניתן להשיג את מטרת הכבילה בדרך שפגיעתה פחותה. החוק איננו מתייחס כלל כבילת קטין מעוכב במקום ציבורי, ומכאן שכבילה זו אסורה. למרות חומרת השימוש בכבילה כלפי קטינים, רבים מהקטינים העצורים והמעוכבים בירושלים המזרחית התלוננו כי נאזקו בידיהם על ידי שוטרים בזמן שהובלו לתחנת המשטרה, או בתוך התחנה. כבילתו של קטין באזיקים או אזיקונים בהיותו חשוד בלבד כשעדיין לא הוכחה אשמתו, כאשר המעצר והאיזוק נעשה בסביבה בה הוא חי ובפני אנשים שמכירים אותו, גורמת לסטיגמה עבריינית והשפלה חזקה ביותר, עד כדי פגיעה בכבודו של הקטין.
ז. עיכוב ומעצר של קטינים שאינם ברי עונשין. למרות שהוראות החוק ונהלי המשטרה ברורים, עוכבו ונעצרו בירושלים המזרחית קטינים מתחת לגיל 12 – גיל האחריות הפלילית, והמשטרה נהגה בהם כחשודים לכל דבר. המשטרה לא מבדילה ולא מבחינה באופן ניהול חקירתה בין קטינים מתחת לגיל האחריות הפלילית לילדים שהינם ברי עונשין. חשוב להדגיש בהקשר זה, כי ככל שגיל הילד נמוך יותר, כך הסיכוי שייגרם לו נזק נפשי וטראומה כתוצאה מהמעצר גבוהה יותר. מעבר לכך, המשטרה אינה מקפידה לברר בשעת ביצוע המעצר או העיכוב, האם הילד הוא בר עונשין או לא. ברבים מהמקרים מגלים השוטרים כי מדובר בקטין מתחת לגיל האחריות הפלילית רק עם הגעת הקטין לתחנת המשטרה, דבר שהיה יכול להימנע לו היו השוטרים טורחים לברר זאת מלכתחילה. הדבר צורם במיוחד ככל שגיל הילד נמוך יותר (קיימות בידי האגודה לזכויות האזרח עדויות על עיכובם ומעצרם של קטינים בני 7 ומעלה), ודי במראהו כדי להעלות את האפשרות שהוא איננו בר עונשין.
5. נציין, כי התקבלו בידינו במהלך השנים תלונות רבות הנוגעות לשימוש באלימות פיזית קשה נגד קטינים בכל שלבי המגע עם המשטרה – החל מהמעצר או העיכוב, הנסיעה אל התחנה, ההמתנה בתחנה וכלה בחקירה עצמה. שימוש באלימות קשה על ידי השוטרים כלפי קטינים (לעתים אף קטינים מתחת לגיל האחריות הפלילית) איננו יכול להיות מוצדק בשום אופן והוא מהווה עבירה על החוק. מכמות התלונות עולה החשש כי ישנה מדיניות המעודדת תופעה זו, או לכל הפחות, מעלימה עין ממנה. על רשויות המדינה לפעול בכל דרך אפשרית ולאלתר, כדי להביא למיגורה של תופעה חמורה זו.
6. לא ידוע לנו על קיומו של גורם כלשהו בתוך המערכת השלטונית אשר דורש דין וחשבון על השימוש התדיר בחריגים המפורטים לעיל בחוק הנוער. לאור רוחב התופעה ומסוכנותה אנו ממליצים על מינויי של גורם האחראי על חקירות קטינים, שיוכל לפקח על כל התחום ויראה את מכלול התמונה ושיהיה ביכולתו גם לבדוק כל מקרה לגופו.
7. יתרה מזאת: המשטרה מודה בפה מלא, כי איננה מבצעת – ולדבריה, איננה יכולה לבצע – כל מעקב שהוא אחר מספר עיכובי הקטינים, ומספר הפעמים בהם נעשה שימוש בכל אחד מהחריגים (כלומר: מספר המעצרים והחקירות שבוצעו בשעות הלילה, מספר החקירות שבוצעו ללא נוכחות הורים וכן הלאה). בכך, יש כדי להקשות על אפשרות הפיקוח האפקטיבי אחר אופן יישום החוק.
8. חשוב להדגיש: ההשלכות של המעצרים והחקירות שמבוצעים בניגוד לחוק מרחיקות לכת ומשפיעות באופן ניכר על הילדים, בעיקר מבחינה נפשית והתנהגותית. קטינים רבים סובלים מתגובות נפשיות קשות בעקבות מעצרם ומתמודדים עם פחד מתמיד מכוחות הביטחון, סובלים מסיוטים ונדודי שינה, הידרדרות בלימודים ושינוי לרעה ביחס שלהם למרחב ולחברה, ועוד. לאור זאת, על המשטרה להתייחס לילדים ברגישות הנדרשת בשל גילם, התפתחותם הפיזית והרגשית וההשלכות שנובעות מעצם המגע שלהם עם רשויות האכיפה מבחינה חברתית ונפשית, כל זאת תוך שמירה על כבודם של הקטינים ומתן משקל ראוי לשיקולים שיקומיים ושילובם בחברה.
בכבוד רב,
קרן צפריר, עו"ד
