כשאנחנו יודעים מראש מה תפסוק ההלכה הליברלית, לא רק הסקרנות יוצאת נפגעת: הדיון על סגירת עסקים בשבת בתל אביב מזמן חשיבה מורכבת יותר מאשר כפייה וחופש, נאורות וחשכה, קידמה וקיבעון
החלטת בית המשפט העליון להורות לאחרונה לעיריית תל אביב-יפו לאכוף – או לחלופין לשנות – את חוק העזר העירוני לסגירת עסקים בשבת, היא הזדמנות לבחון את מידת האוטומטיות בתגובה לשאלות העוסקות במתח שבין זכויות אדם, זהות קבוצתית והמרחב הציבורי.
אני רוצה להציע כאן לנסות להשתהות ולהרהר.
נקודת ההתחלה, למרבה הצער, הייתה אוטומטית באופן אדוק וקפדני: כותרת ראשית היסטרית למלוא רוחב עמודו הראשון של "הארץ", "העליון לעיריית תל אביב: לסגור עסקים בשבתות". כי ככה זה כשהעולם מתחלק לשחור ולבן: צריך להיות בעד העליון כשהוא תוקע לחרדים (חוק טל) ונגד העליון כשהוא משליט תיאוקרטיה (בלי סופרמרקטים בשבת בבירת החילוניות!); בעד חופש הפולחן כשמדובר בנשות הכותל, אבל נגד כשמדובר בנאמני הר הבית; וכן הלאה.
אבל אולי המציאות קצת יותר מורכבת מההתמיינות האוטומטית והמשמימה הזו?
העניין הוא שהאוטומטיות הזאת איננה רק משעממת, היא גם חלולה ושקופה. חלולה כי חוט השדרה הנעדר שלה איננו בסיס לשום עמדה קוהרנטית, אלא רק לאוסף גחמתי ואינטרסנטי של פוזיציות בשם ציבור עם קוהרנטיות סוציו-דמוגרפית מסוימת ולא יותר. שקופה כי הזיגזוג הזה הוא כבר חלק לעוס לעייפה מהפרהסיה הציבורית שלנו, כאשר אפשר לצפות מראש בדייקנות מה תהיה התגובה האוטומטית כמעט בכל עניין.
כשאנחנו יודעים מראש מה תפסוק ההלכה הליברלית, לא רק הסקרנות יוצאת נפגעת. בדפוס תגובתי כזה, לפחות חלקנו כבר למדנו שאין לנו למה לצפות ושזכויות האדם אף פעם לא תהיינה בשמנו או עבורנו. לפעמים מדובר בשאלות שלגביהן באמת קשה לגבש הסכמה, למשל כשמדובר בסוגיות עקרוניות של שוויון אל מול מסורת קולקטיבית מגובשת. אבל כשמדובר בסופרמרקטים בשבת, גם אז, אוטומטית, אין על מה לדבר? האם באמת שתי החלופות היחידות הן "תיאוקרטיה דורסנית" או עיר "נאורה, חופשית ופתוחה"?
על פי התגובות להחלטת בית המשפט, היה ניתן לחשוב שמדובר בהליך משפטי שקודם על-ידי הציבור המכונה בפי רבים "העלוקות" או "הטפילים", כחלק מהמלחמה המתמשכת כאן בין "בני האור" ל"בני החושך". אבל מה לעשות שמדובר היה בבעלי מכולות, חלקם אולי אפילו חילונים גמורים. ומה לעשות שיש מקומות בעולם, נאורים בעיני עצמם לא פחות מאשר תל אביב, אשר בהם דווקא יש הגבלות שונות על פתיחת עסקים ביום המנוחה. קחו למשל את ברלין, גם היא עיר חובבת הומואים, כלומר על-פי הנוצץ שבקריטריונים נאורה לא פחות מתל אביב. שם ככלל יש איסור על פתיחת עסקים ביום המנוחה, להוציא מספר מוגבל של ימי א' בשנה. אז מי כאן ה"נאור" ומהי בכלל ה"נאורות" הזו?
החלטת בית המשפט העליון היא הזדמנות דווקא לא לצאת אוטומטית למאבק ה"נאור" התורן לשינוי חוק העזר העירוני או למציאת מעקפים מתחכמים לאכיפתו. אלא, הזדמנות לחשוב ברצינות הן על ההיבטים החברתיים החשובים והן על ההיבטים הציבוריים החשובים של החוק. איזו נורמה חברתית היינו רוצים שחוק זה ישקף, בתל אביב ובמקומות אחרים, כל עיר עם נקודת האיזון שלה הן בראייה מקומית והן בהיותה חלק מחברה שלמה המנהלת שיחה מתמשכת על זהותה?
מבחינה חברתית, לפתיחת חנויות בשבת יש השלכות על זכויותיהם של העובדים בעסקים אלה. זכויות העובדים בישראל, כידוע, נרמסות גם כך על בסיס יומיומי, וארגוני המעסיקים פועלים כל העת כדי לצמצם עוד יותר את ההגנות שמספק חוק שעות עבודה ומנוחה. האומנם מי שנאבקים עד כלות – בשם זכויות האדם! – על פתיחת אחרון הסניפים של השנואה ברשתות יזכרו גם את זכויותיהם של העובדים בעסקים הפתוחים בשבת? או שמימוש ה"זכות" לקניות בשבת יהיה על גבם של עוד יותר עובדים מנוצלים?
מבחינה ציבורית, צביונו של יום המנוחה אינו שאלה רק לחלק מהציבור. יש כל מיני יהודים, מוסלמים ונוצרים בישראל, חלקם דתיים, אחרים מסורתיים או חילונים. יש חילונים בתל אביב שמעדיפים כמה שיותר עסקים סגורים בשבת, יש דתיים בירושלים שאינם מתנגדים לעסקים פתוחים בשבת בחלקים מסוימים של העיר וכן הלאה. ההתמיינות איננה תמיד אוטומטית.
האם אפשר למצוא כזו נקודת איזון לא אוטומטית? נקודה שלוקחת בחשבון מרכיבים אינדיבידואליים של זכויות ומרכיבים קהילתיים של זהות? נקודה שתאפשר ליותר אנשים למצוא את עצמם ואת זהותם בשיח הזכויות – ושתאפשר לשיח הזכויות למצוא את עצמו ואת זהותו במרחב הלוקאלי שלנו, כאן?
חגי אלעד הוא מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח בישראל
