רגע לפני שהקיצוץ בקצבאות הילדים עובר בכנסת, הדיון הציבורי בנושא נותר רדום למדי. זאת, למרות אזהרות הביטוח הלאומי ומומחים נוספים כי הקיצוץ אינו צעד שיחלץ משפחות מעוני ו"ידרבן" אותן, כפי שטוענת הממשלה, אלא צעד שיחריף את העוני ויפגע בעיקר בילדים. אף השרירותיות שבהחלטה הזו, שלא נעשתה כחלק ממהלך מושכל ומקיף למאבק בעוני, מעלה סימני שאלה.
צריך לומר בקול רם וברור: הקיצוץ בקצבאות הילדים יחריף את העוני ויגביר את אי השוויון העצום. זה לא "כסף קטן". נהפוך הוא, בשנים האחרונות נהפכו קצבאות הילדים למרכיב בסיסי בתקציב עבור משפחות רבות בישראל, ובפרט משפחות מעוטות אמצעים. זה לא היה אמור להיות כך. קצבת הבטחת הכנסה היא זו שאמורה להבטיח מינימום של אמצעים למשפחות חסרות הכנסה ונכסים, שהעומדים בראשן אינם מסוגלים לעבוד. ואולם כיום, משפחה שבה שני הורים ושני ילדים, מקבלת סכום חודשי של 2,800 שקל.
קצבת הילדים משמשת, אם כן, תוספת קריטית למשפחות שאין להן. לא רק מקבלי הבטחת הכנסה – למעשה, עבור מרבית הציבור מדובר בתוספת חשובה. קחו, למשל, משפחה שבה שני בני הזוג עובדים ומשתכרים שכר מינימום – כלומר, משתכרים ביחד כ-8,000 שקל. עם שני ילדים בבית, כל 100 שקל נוספים הם סכום הכרחי, שבלעדיו צריך לקצץ במשהו: באוכל, בטיפולים רפואיים, בביגוד, בחינוך.
כשיותר מ-70% מהישראלים משתכרים עד לגובה השכר הממוצע במשק, כ-9,000 שקל בחודש, ברור שקצבאות הילדים רלוונטיות וחשובות לרוב המשפחות. ברור אף יותר שהן חשובות לכמעט מיליון ילדים שחיים בעוני.
הפיתוי להאשים את העניים במצבם קיים תמיד, ובכל זאת, חשוב לראות את מכלול הנסיבות שמובילות אנשים לחיות בעוני, ויש לבחון מה תפקיד המדינה בסיוע בהיחלצות מעוני. כשבוחנים את המשאבים שמשקיעה ישראל בסיוע למשפחות, מגלים כי ההוצאה המשוקללת נמוכה בכ-25% מהממוצע במדינות OECD. כבר כיום, יותר מ-40% מהילדים עד גיל 17 בישראל נמצאים בסיכון לחיות בעוני – שיעור הכפול מהממוצע במדינות OECD. קיצוץ בקצבאות הילדים יגדיל עוד יותר את הפערים בין ישראל למדינות המפותחות.
קל לתקוף חרדים וערבים, אבל צריך לזכור שמוקדים של עוני ואבטלה כרונית קיימים כמעט בכל מדינה מפותחת, מסיבות שונות. עידוד ליציאה לעבודה של גברים חרדים, כמו גם נשים ערביות ואוכלוסיות נוספות שרמת השתתפותן במעגל העבודה נמוכה, הוא חשוב כשלעצמו, אבל יש לעשותו בדרכים שמקדמות באופן ממשי את היכולת לעבוד. בין היתר, באמצעות פיתוח מקומות עבודה, בהכשרות מקצועיות, בתחבורה ציבורית הולמת, במסגרות חינוך שמאפשרות עבודה במשרה מלאה לאורך כל השנה, בהעלאת השכר, בתמריצי מס מעודדי תעסוקה וכדומה. חשוב גם להכיר בקשיים הייחודיים של אוכלוסיות שמתקשות להשתלב בשוק העבודה כיום ולמצוא פיתרונות, כמו אכיפת איסור על אפליה בקבלה לעבודה ומתן תמריצים למעסיקים של עובדים מאוכלוסיות אלה.
אכן, גובה קצבאות הילדים הוא שרירותי ונקבע על בסיס יחסי הכוח הפוליטיים. אלא שקיצוץ שרירותי לא יתקן את המעוות. כבר מזמן צריך היה לבחון את רשת הביטחון הסוציאלי על כל מרכיביה ובכלל זה את קצבאות הילדים ותרומתן לקיום בסיסי; בחינה כזו לא נערכה מאז שנות ה-70, כשנחקק חוק הבטחת הכנסה, וגם אז הסכום שנקבע מבוסס על אמת מידה בלתי רלוונטית לקיום – השכר הממוצע במשק. מאז, שונה גובה הגמלאות באופן שרירותי פעם אחר פעם, והיחס אליהן היה תמיד כמעין קופה ציבורית לעת צרה, במדינה שרואה בענייה אבן ריחיים על צווארה.
על רקע זה, חובה לכונן מנגנון מקצועי לבחינת מערך התמיכה הסוציאלית בישראל, שיתבסס על בחינת הצרכים וההוצאות של משפחות בישראל. במסגרת בדיקה כזו ניתן יהיה לבדוק את מטרת הקצבאות השונות, האפקטיביות שלהן, חשיבותן עבור המוטבים בפועל, גובהן, חלופות וכדומה. בחינה כוללת שכזו עשויה אף להעלות שיש לשנות את קצבאות הילדים או לבטלן כליל. עד שזה ייעשה, אסור לחזור על שיטת האלתורים והשליפה מן המותן שנקטו ממשלות ישראל לדורותיהן.
עו"ד ניר היא מנהלת מחלקת זכויות חברתיות באגודה לזכויות האזרח; עו"ד בנדל היא ראש תחום רווחה ועוני באגודה
פורסם ב-TheMarker ב-15.7.2013
