דחיית ערעורו של הרב אליצור סגל על הרשעתו בהעלבת הרב הצבאי הראשי לשעבר היא שחיקה חמורה נוספת של חופש הביטוי והביקורת. דיון חופשי, חיוני ובועט בהתנהלותם של עובדי ציבור בכירים הוא תנאי יסודי לשמירה על תפקודם
לילה מרגלית
אם זורקים צפרדע הישר למים רותחים, היא מיד תקפוץ החוצה. אבל אם מחממים את המים אט-אט – כך על פי המטאפורה המוכרת, שאפשר רק לקוות שאינה משקפת הרגלי בישול מקובלים – היא תתבשל עוד לפני שתבין את האסון שהומט עליה. תהליך דומה של בישול איטי עובר על אופן יישום האיסור הפלילי הבעייתי של "העלבת עובד ציבור" בשנים האחרונות. בהדרגה, ואף אולי מבלי משים, הופך הסעיף כלי נוח בידי הרשויות להשתקת ביקורת על עובדי ציבור, וקול זעקה של ממש לא נשמע.
לפני כשלוש שנים אישר הרכב מורחב של שופטי בית המשפט העליון את הרשעתו של מר יוסף אונגרפלד, אזרח שעמד ושבת רעב מחוץ לתחנת משטרה למשך שבוע, כשבידו שלט שעליו נכתב כי שוטר מסוים מושחת. שופטי הרוב הבהירו כי האיסור בחוק על "העלבת עובד ציבור" בא להגן על פעילותה התקינה של המערכת הציבורית, ולא על עניינו הפרטי של השוטר – אולם קבעו כי בנסיבות העניין ההאשמות היו עלולות לפגוע ביכולתו לבצע את תפקידו. בית המשפט אף קבע, שאין להחיל על עברת ההעלבה את ההגנה של "אמת דיברתי", המקובלת בתחום דיני לשון הרע.
פסיקה זו זכתה לביקורת לא מעטה. בחוות דעת חריפה עמד שופט המיעוט אליעזר רבלין (אליו הצטרפו השופטים ביניש ולוי) על המשמעות הקשה של הניסיון להגן על "אמון הציבור" במערכת השלטונית באמצעות סתימת פיות. אולם יש להניח שגם שופטי הרוב באותה פרשה לא העלו על דעתם שיום יבוא ופסיקתם תשמש להעמדה לדין של אזרחים לא רק בשל דברים שהטיחו בעובדי ציבור זוטרים בשטח, אלא בשל מאמרים פובליציסטיים המבקרים עובדי ציבור בכירים בנוגע לסוגיות המצויות במחלוקת ציבורית ופוליטית.
והנה, השבוע דחה בית המשפט המחוזי בירושלים ערעור שהגיש הרב אליצור סגל באמצעות סניגורו עו"ד יצחק בם, על הרשעתו ב"העלבת עובד ציבור". זאת, בגלל מאמר שפרסם באתר "מנהיגות יהודית" בשנת 2004, נגד הרב הצבאי הראשי דאז. מדובר במאמר בוטה וחריף מאד, אשר יצא באופן מובהק נגד תפקוד הרב ואף האשים אותו – בשל המדיניות בה נקט בתחומים שונים – בסיוע לעברות על איסורים תורניים חמורים. במאמר הבלתי-עדין-בעליל סגל אף הרחיק ומנה את העונשים החמורים הקבועים בהלכה לאיסורים אלה. בפסק דינו הדגיש בית המשפט את חשיבות חופש הביטוי והבהיר שסגל בהחלט היה רשאי "להשמיע דברי ביקורת פומביים, קשים ונוקבים" לגבי תפקוד הרב – אולם קבע שה"רמיסה ברגל גסה של מעמדו המוסרי, הדתי והתורני" של הרב חצתה את גבול ההתבטאות הלגיטימית. שכן, מידת האמון ברבנות הצבאית הראשית "נשחקת עד דק, אם בראשה עומד מי שמייחסים לו שותפות לעברות על לאווים שאין חמורים מהם. האם חייל יציית לפסיקתו של רב צבאי, המתיר לו לחלל שבת בנסיבות מסוימות, לאחר שקרא דברים אלה?"
המקרה של אליצור סגל אינו היחיד. בימים אלה ממש מתנהל בבית משפט השלום בקרית גת תיק דומה נגד אדם שכתב מאמר חריף ברשת, ובו האשים בכיר במערכת הביטחון בהתנהלות חמורה סביב הבחירה ב"כיפת ברזל". כפי שפורסם בתקשורת, הוא הורשע ונשלח לתסקיר מבחן. היה מעניין להיות זבוב על הקיר במפגש עם קצין המבחן במקרה זה. האם יבדוק איתו אפשרויות לשיקום וחזרה למוטב?
תיקים אלה – הנוגעים ללב ליבו של חופש הביטוי במדינה דמוקרטית – מהווים עליית מדרגה מדאיגה ביישום האיסור הבעייתי על "העלבת עובד ציבור". מה משמעות חופש הביטוי אם אזרח אמנם רשאי לבקר את השלטון באופן חריף, אולם אסור לו לעשות כן באופן העלול לערער את אמון הציבור בתפקודו? זכותו הבסיסית של אזרח בחברה חופשית לגבש דעה עצמאית לגבי התנהלותם של בעלי שררה, לאחר שנחשף למלוא הדעות והעמדות בעניין, אמורה להיות מובנת מאליה. דיון חופשי, חיוני ובועט לגבי התנהלותם של עובדי ציבור בכירים כגון הרב הצבאי הראשי לא רק שאינו פוגע בתקינות תפקודה של המערכת השלטונית, אלא מהווה תנאי יסודי לשמירתו. הגיעה העת לבטל את העברה המעליבה של "העלבת עובד ציבור". עד אז יש למנוע את הרחבת השימוש בה באופן העלול לערער את ההגנה על חופש הביטוי במדינת ישראל.
עו"ד לילה מרגלית היא ראש תחום זכויות האדם בפלילים באגודה לזכויות האזרח. האגודה צורפה להליך בעניינו של אליצור סגל במעמד של "ידיד בית משפט".
פורסם במקור ראשון ב-7.6.2013
