יונתן ברמן ועודד פלר
לפי דיווח של "הארץ", בעת ביקור שר הפנים החדש, גדעון סער, בשכונות דרום תל אביב אמר לו אחד התושבים: "אם הם פליטים תנו להם את כל מה שצריך. אם הם מסתננים תגרשו אותם" ("סער בדרום תל אביב: 'מדיניות הממשלה היא החזרת המסתננים הבלתי חוקיים'" מאת אילן ליאור, 10.4).
הדרישה הפשוטה הזאת חושפת במשפט אחד מזוקק את כל מה שרע בהתנהלות הממשלה הזאת וקודמתה ביחס למבקשי המקלט בישראל וביחס לתושבים הישראלים של השכונות המוחלשות, שבהן מתרכזים רוב מבקשי המקלט. היא חושפת את העובדה, שאין מדובר בשתי קבוצות שהבטחת זכויות של האחת תבוא בהכרח על חשבון האחרת. אלה שתי אוכלוסיות שיש למצוא פתרונות משולבים למצוקותיהן, אף שפוליטיקאים כמו אלי ישי ומירי רגב מעדיפים לשסות אותן זו בזו. הדרישה "לתת להם את כל מה שצריך" נועדה לא רק לאפשר למבקשי המקלט לחיות בכבוד, אלא גם להבטיח שלא יתרכזו דווקא באזורים המוחלשים ביותר.
זה שנים מדינת ישראל מנהלת מדיניות מלאת סתירות: היא נמנעת מלגרש את רוב מבקשי המקלט מסודאן ומאריתריאה בשל הסכנה הנשקפת להם במדינות מוצאם, אך בה בעת מסרבת להכיר בהם כפליטים ומתעקשת לכנותם "מסתננים"; היא טוענת שהם "מהגרים כלכליים", שבאו רק כדי לשפר את איכות חייהם, אך בו בזמן מוסיפה, שלא ניתן לגרשם משום שהדבר יעמידם בסכנה. המדינה אינה מסבירה כיצד שתי הטענות דרות בכפיפה אחת. היא נוקטת מדיניות של בת יענה – מצד אחד מצהירה כי מעסיקים שיעברו על החוק ויעסיקו מבקשי מקלט לא יועמדו לדין ולא ייקנסו, ומצד אחר מסרבת לתת להם רישיונות עבודה.
כך מדינת ישראל דוחקת את מבקשי המקלט לאזור הדמדומים של החוק. הם מסוגלים למצוא עבודות דחק קבועות או מזדמנות, המאפשרות להם לשרוד, אך לא יותר מכך. הם חיים בשולי החברה משום ששם המדינה מעוניינת שיישארו. כפי שעולה מדברי כמה מתושבי שכונות הדרום, את מחיר ההדרה של מבקשי המקלט משלמים גם חלקים מהחברה הישראלית. כאשר המדינה אינה מאפשרת למבקשי המקלט קיום מינימלי הם נדחקים לדירות צפופות באזורים החלשים כלכלית וחברתית. כאשר אין להם יכולת להתקיים, חלקם מידרדרים לפשיעה, ואחרים מסתובבים חסרי מעש ברחובות.
הזעקה של תושבי דרום תל אביב אינה נובעת מגזענות או מבורות, אלא ממצב קשה שנוצר כאן בחסות ממשלות ישראל. המשוואה פשוטה: קחו קבוצה של אלפי צעירים, הבטיחו כי יוכלו להתקיים אך בדוחק, כי ייאלצו להצטופף לפעמים 30 איש בדירה, ויוכלו להרשות לעצמם לגור רק בשכונות המוחלשות ביותר. התוצאה – עומס בלתי נסבל באזורים מסוימים.
מתן רישיונות עבודה למבקשי המקלט השוהים בישראל יבטיח כי הם יוכלו להתקיים בכבוד ויביא לפתרון חלק מהבעיות של ריכוזם באזורים מוחלשים.
גורמים אחראים במשטרת ישראל כבר הבינו, כי הפתרון למצב הבלתי אפשרי שנוצר הוא מתן אפשרות חוקית לעבוד. לא בדרך של העלמת עין ואי־אכיפה, לא בדרך של הסדרים בלתי פורמליים ועקומים, אלא בדרך של מתן אפשרות חוקית להתקיים. אין לשעות לטענה הצבועה, ולפיה הדבר יביא לדחיקת רגלי עובדים ישראלים משוק העבודה ולגידול בשיעור האבטלה – כל עוד משרד הפנים מוסיף להביא מדי שנה עשרות אלפי עובדים זרים באופן יזום.
הקריאה גרשו אותם אם הם מסתננים, תנו להם מה שצריך אם הם פליטים – גם חושפת את השקר הגדול שבבסיס מדיניות משרד הפנים בעניין אזרחי סודאן ואריתריאה. היחס המאפיין את ישראל במשך שנים כלפי אוכלוסייה זו הוא יחס של "ללכת עם ולהרגיש בלי", או להיפך. השקר הגדול שהממשלה מוכרת לציבור ("כולם מסתנני עבודה") אינו מתיישב עם מדיניותה. אין ספור פעמים הודיעו משרד הפנים ומשרד המשפטים לבתי המשפט, לארגוני זכויות האדם ולתקשורת, כי חלה על אוכלוסייה זו מדיניות המכונה "הגנה זמנית", או "אי הרחקה". המשמעות היא, כי מצד אחד אין בודקים באופן אינדיווידואלי אם אלה המשתייכים לקבוצה זו הם פליטים ואין מעניקים להם את הזכויות המגיעות לפליטים, ומצד אחר אין מגרשים אותם.
לא פעם הסבירו בכירים ברשויות הממשלה, כי גירוש של סודאנים ואריתריאים למדינות מוצאם יעמיד אותם בסכנה. ברחבי העולם (לרבות מדינות שאין להן גבול משותף עם סודאן ואריתריאה) שיעורי ההכרה בפליטים ממדינות אלה גבוהים מ-70%. בישראל טרם הוכר סודאני או אריתריאי אחד כפליט, משום שהמדינה מדירה אותם ממערכת המקלט שלה. המדיניות שבה רוב מבקשי המקלט חיים בריק משפטי אינה מוכיחה את עצמה ופוגעת במבקשי המקלט ובאזרחי ישראל כאחד. אם מדובר אכן ב"מהגרים כלכליים" ותו לא, תתכבד המדינה ותסביר מדוע אינה מגרשת אותם. אולם אם מדובר במי שנשקפת להם סכנה במקום מוצאם, הגיעה השעה שמדינת ישראל תעניק להם את מלוא הזכויות.
עו"ד ברמן הוא ראש הקליניקה לזכויות מהגרים במרכז האקדמי למשפט ולעסקים; עו"ד פלר הוא ראש תחום הגירה ומעמד באגודה לזכויות האזרח בישראל
