לא מזמן קניתי דירה בפעם הראשונה, ועל אף שערימות הספרים, הבגדים והחפצים שלי מצאו בה כולם את מקומם, היא עדיין אינה בית בעבור כמה מהחפצים החשובים לי ביותר. פרטי ילדות – תמונות, צעצועים, תעודות, זוג הנעליים הראשון שלי – כל אלה נותרו בבית שבו גדלתי, בית הורי, לשם אני יודעת שתמיד אוכל לבוא, לבלות כמה זמן שארצה ולהרגיש בבית. האם העובדה שבית הורי לעולם ירגיש לי כמו בית פירושה שהדירה שלי אינה ביתי?
השאלה מה הופך בית ל"בית" מעסיקה אותי לעתים קרובות, אך באחרונה היא הפכה למוחשית הרבה יותר בשבילי, בעקבות תיק משפטי שבו אני מייצגת מספר קהילות של רועי צאן וחקלאים, המתגוררים בכפרים היסטוריים קטנים באזור דרום הר חברון, שנקרא מסאפר יטא.
תושבי הכפרים מתגוררים במערות עתיקות, שנחצבו בידי אבות אבותיהם, ובאוהלים שהוקמו בסמוך לאזורי המרעה של עדריהם. הכפרים השונים פזורים באזור, מנותקים זה מזה ונעדרי תשתיות. אין דרכים סלולות שמובילות אליהם, גם לא חשמל או מים זורמים. כך נידונו התושבים לתלות מוחלטת בעיירה הסמוכה, יטא, לצורך שירותים בסיסיים. כאשר אחת מבנות המשפחה כורעת ללדת, היא הולכת לבית המשפחה המורחבת בעיירה. כאשר נער הולך לבית הספר או מוצא עבודה ביטא, הוא עשוי להישאר שם במהלך השבוע ולחזור הביתה בסופי השבוע.
האם קיומו של נדל"ן בבעלות המשפחה המורחבת בעיירה יטא מערער את העובדה שהכפרים הם בתי המשפחות הללו? כמובן שלא. אולם משרד הביטחון מסתמך על טענה אבסורדית זו בדיוק כדי להצדיק את הגירוש הכפוי של אלף איש מכפריהם, השוכנים באזור, שעליו הכריז צה"ל כשטח אימונים.
שטח אש 918, כפי שהצבא מכנה אותו, משתרע על פני כ-33,000 דונם ומאוכלס על ידי למעלה מאלף תושבים, המתגוררים ב-12 כפרים נפרדים. בשנת 1999 קיבלו מרבית התושבים הללו צווי פינוי מיידי והוצאו בכוח מבתיהם בשל "שהייה בלתי חוקית בשטח אש". בעקבות עתירה שהוגשה בשם התושבים, הורה בג"ץ לצה"ל לאפשר להם לשוב לכפריהם. אך ההליכים המשפטיים נגררים מאז ומותירים את תושבי האזור במצב ביניים מייסר, הנמשך כבר 13 שנים.
החוק הצבאי הישראלי, החל על הגדה המערבית, אוסר על צה"ל להרחיק אנשים ממקום מגוריהם הקבוע, לרבות בשטח צבאי סגור כדוגמת שטח האש. מובן שהמדינה מכירה בנוכחותם של בני אדם בשטח אש 918; אלמלא היו שם, לא היה את מי לפנות. לכן, צה"ל טוען כי הכפרים אינם בתיהם של האנשים הללו. כדי לגבות את עמדתה, נסמכת המדינה על הטענה שלפיה כמה ממרשיי הם הבעלים של בתים ביטא ועל כך שברישום האוכלוסין של המינהל האזרחי מופיעה יטא בתור מקום מגוריהם.
ראשית, אין להתפלא שכתובתם של תושבי שטח האש רשומה בעיירה הסמוכה יטא, שכן התושבים מתגוררים בכפרים שאינם מוכרים על ידי השלטון הצבאי. גם העדות "החושפת" את הבתים ביטא אינה מרשימה, משום שקיומם אינו מצוי במחלוקת. העובדה שרועה עשוי לעזוב את כפרו ולשהות לילה בבית משפחתו המורחבת אינה שוללת את העובדה שהכפר הוא ביתו.
ואמנם, הבתים האלו בעיירה לא היו קיימים בלי הכפרים – אחזקתם תלויה בהכנסות הנשענות על עדרי הצאן. העיירה יטא וכפרי הלוויין שלה שלובים זה בזה בקשר בל-יינתק, המאפיין את אורח החיים הקדום הייחודי לאזור הזה. תושבי הכפרים של מסאפר יטא, המתגוררים במערות בקירבת עדריהם ומשמרים מנהגים קהילתיים מסורתיים הקיימים זה מאות שנים, מייצגים את ההיסטוריה החיה של המציאות המקומית.
תוך שהיא מתעלמת מהוראות אמנת ז'נבה הרביעית, שאוסרות במפורש על העברה כפויה של תושבי האזור, המדינה מוסיפה לטעון כי היא רשאית לגרש כאלף בני אדם מהכפרים שבהם הם ובני משפחותיהם התגוררו לאורך דורות רבים, זמן רב לפני שנכבשו בידי ישראל בשנת 1967. וכל זאת משום שלטענתה הכפרים הללו אינם באמת בתיהם. אלא שאם הגירוש הזה יהפוך את אותם אנשים לחסרי בית, היכן הם כעת, אם לא בבית?
הכותבת היא עו"ד, מנהלת המחלקה לזכויות האדם בשטחים הכבושים באגודה לזכויות האזרח
