"שטח אש 918" – מה הסיפור?

אזור מסאפר יטא (המרחב של העיירה יטא) נמצא בדרום הר חברון. הצבא הכריז על כ-30,000 דונם מתוכו כ"שטח אש 918". תושבי האזור הם צאצאיהם של תושבי יטא, שלא יכלו להרשות לעצמם לרכוש אדמה בעיירה עצמה ונאלצו לחפש מגורים ופרנסה באדמות שבסביבתה. תהליך היציאה מהעיירה אל האזור החל עוד בראשית המאה ה-19. מאז ועד היום, קיימים קשרים הדוקים בין הכפרים במרחב ליטא עצמה – מחד, תושבי הכפרים תלויים לחלוטין בעיירת האם לקבלת שירותים כגון רפואה וחינוך על יסודי, ולהצטיידות במצרכים, ומאידך, העיירה ניזונה מהתוצרת החקלאית שמספקים התושבים – מוצרי חלב ובשר.

תושבי מסאפר יטא מקיימים אורח חיים ייחודי מזה דורות. התושבים מכונים לעתים "שוכני המערות", היות ורבים מהם חיים בקרבת מערות עתיקות, שהיו קיימות באזור או נחצבו על-ידי אבותיהם. חלקם גרים במערות עצמן או עושים בהן שימוש למגורי בעלי חיים ולאחסון. התושבים מתפרנסים מרעיית צאן ומחקלאות בעל. באזור המוכרז כשטח אש גרים כיום כ-1,300 בני אדם.

המדינה הכריזה על חלק מאזור מסאפר יטא כשטח סגור המיועד לאימוני צה"ל ("שטח אש") עוד בשנת 1980. כעבור כמעט שני עשורים, בשנת 1999, לתושבים הוצאו צווי פינוי וכ-700 מתוכם אף הועלו על משאיות ופונו בכוח. בשנת 2000, בעקבות צו ביניים של בית המשפט העליון, הפינוי נעצר והתושבים הורשו לחזור לבתיהם. מאז המצב הוקפא למשך שנים: התושבים המשיכו לחיות תחת איום של גירוש ואילו על הצבא חל איסור להתאמן באש חיה ולהסב נזק לשדותיהם של התושבים, לעדריהם ולתוצרתם החקלאית. בשנת 2012, לאחר שנים של קיפאון, בית המשפט "העיר" את התיק, קבע דיון והמדינה הודיעה על עמדת שר הביטחון בסוגיה: שטח האש הפעיל יצומצם מעט, אך גם במצב החדש כ-1,000 איש ואישה יפונו מבתיהם.

בחוק הצבאי קיים איסור על פינוי תושב קבוע משטח אש. ואולם, המדינה טוענת כי רוב תושבי מסאפר יטא אינם תושבי קבע, כי אם תושבים עונתיים, וכיוון שכך האיסור לא חל עליהם. אמנם בעבר הרחוק, לפני מאתיים שנה, החלה ההתיישבות באזור כעונתית, בהתאם לעונות החקלאות. אולם עם השנים המערות הפכו לביתן הקבוע והיחיד של חלק גדול מהמשפחות, בעיקר אלה העניות יותר. כיום מתגוררים באזור כ-1,000 בני אדם באופן קבוע. בנוסף להם, בעונות החריש והקציר מצטרפים בני משפחה מהעיירה יטא ומכפרים אחרים שמחוץ לשטח האש כדי לסייע בעבודת האדמה.

משרד הביטחון מציע לאפשר לתושבי הכפרים המיועדים לפינוי לעבד את אדמתם ולרעות את צאנם בשבתות וחגי ישראל, ובנוסף, בשתי תקופות במהלך השנה, בנות חודש ימים כל אחת. הצעה זו לא לוקחת בחשבון את רציפות רעיית הצאן, ובעיקר מתעלמת מהעובדה שזה ביתם של האנשים ואין להם אחר. פרנסתם של התושבים תלויה בקרבתם הפיסית לשטחי המרעה ולאדמות החקלאיות. על כן העברתם בכפייה לאזור אחר תותיר אותם חסרי כל.

גירוש או העברה בכפייה של תושבי השטח הכבוש אסורה באופן מוחלט בחוק הבינלאומי, ויהיה המניע אשר יהיה (אמנת ג'נבה הרביעית, סעיף 49). ניתן לפנות תושבים באופן זמני, רק אם הדבר נדרש להגנתם או אם הימצאותם בשטח מפריעה ללחימה המתרחשת באזור. ברגע שהסכנה חולפת, יש חובה להשיב את התושבים לבתיהם.

המדינה טוענת כי הצבא זקוק לשטח האש לצורך שמירה על כשירות הכוחות הלוחמים, בפרט בעקבות הכשלים שהתגלו במלחמת לבנון השנייה והעלייה בהיקף האימונים בשנים האחרונות. ואולם, הכוח הכובש אינו רשאי לעשות שימוש במשאבי הקרקע של השטח הכבוש לצרכים צבאיים כלליים, כגון "שמירה על כשירות הכוחות" (תקנות האג, סעיף 52). החוק הבינלאומי אמנם מתיר למפקד הצבאי לעשות שימוש בשטח, אבל רק אם הדבר נדרש לצרכי בטחון נקודתיים הקשורים לשטח הכבוש עצמו, וגם השימוש הזה צריך לקחת בחשבון את טובת התושבים ולא לפגוע בזכויותיהם באופן בלתי פרופורציונאלי. זאת ועוד, גירוש התושבים ומניעת גישתם לבתיהם ולאדמותיהם מהווה הלכה למעשה החרמה של רכושם, אשר אסורה גם היא באופן מוחלט על-פי המשפט הבינלאומי (תקנות האג, סעיף 46). פינוי התושבים מ"שטח אש 918" לא נועד להגן על התושבים עצמם או לשרת צורך צבאי נקודתי. על כן, השימוש בו תוך פגיעה בטובת התושבים פסול לחלוטין.