טלי ניר
אחרי ארבע שנים בכלא ושנים רבות של שימוש בסמים, יוסי הוא סיפור הצלחה. הוא נולד למשפחה קשת יום שבראשה אב אלכוהוליסט, ואת ילדותו העביר בין משפחות אומנות ומוסדות סגורים. בגיל 13 החל להשתמש בסמים, וזמן קצר לאחר מכן החל גם לסחור בהם.
ובכל זאת הוא סיפור הצלחה, כי הוא מטופל במרכז לטיפול בנפגעי סמים, מקבל מתדון על פי מרשם, ומחזיק מעמד בעבודה קבועה. התקפות הזעם והאלימות שלו חלפו, והוא מספר כי כיום הוא הרבה יותר רגוע. שלוש פעמים בשבוע הוא משתתף במפגשי "נרקומנים אנונימיים", ועוד פעם בשבוע הוא נפגש עם העובד הסוציאלי המלווה אותו. הוא יודע כי אם ייקלע למצוקה, יש מי שיעזור.
על פי ההערכות, כ-12 אלף מכורים לסמים קשים חיים בישראל. 3,500 מתוכם מטופלים בעשרה מרכזים לטיפול בתחליפי סם מסוג מתדון, בניהול האגודה לבריאות הציבור – עמותה שהוקמה על ידי משרד הבריאות.
במשך שנים התנהלה ההתקשרות בין משרד הבריאות לאגודה ללא מכרז מסודר, ועל כן נדרשה הסדרה של הנושא. אלא שבמקום לעשות את הדבר המתבקש, ולהעביר את הטיפול התרופתי בנפגעי הסמים לאחריות קופות החולים, כפי שנעשה עם כל טיפול רפואי אחר (כך, למשל, נעשית היום רפורמה להעברת שירותי בריאות הנפש לקופות החולים), החליט משרד הבריאות להפריט את ניהול מרכזי המתדון לחברות למטרת רווח. מסתבר, שאפשר לעשות כסף גם ממכורים לסמים: משרד הבריאות ישלם.
ידענו כבר כמה ניסיונות הפרטה בעבר, אולם דומה שזה אחד הקיצוניים שבהם. משרד הבריאות מבקש לקחת שירות רגיש במיוחד הניתן לאחת האוכלוסיות החלשות ביותר במדינה, ולהפקיר אותו בידי חברות שעניינן רווחים. חמור מכך, תנאי המרכז מצביעים על כך שהפיקוח על החברות הללו יהיה אפסי, וכן יאפשרו להם את מה שאסור היום: לגבות יותר כסף מנפגעי הסמים, לצרף יותר מטופלים בלי אישור של משרד הבריאות, ולהקטין את התמיכה הנפשית: במקום טיפול של עד כמה פעמים בשבוע יוכלו החברות לפגוש את המטופלים רק פעם בחודש. וזו רק רשימה חלקית.
ליוסי אולי אין רקע אקדמי או ניסיון רב שנים בניהול מערכות בריאות, אבל כבר עכשיו ברור לו שהעברת מרכזי המתדון לאחריותם של גורמים פרטיים היא רעיון רע מאד. הוא ומטופלים נוספים עתרו אתמול לבית המשפט, יחד עם האגודה לזכויות האזרח ורופאים לזכויות האדם, בדרישה לבטל את ההפרטה.
יוסי לא צריך להעלות ספקולציות על הפגיעה האיומה שעלולה להתרחש אם יופרטו המרכזים. הוא כבר היה שם וחווה את זה על בשרו: בסוף שנות השמונים משרד הבריאות כבר שכר חברה פרטית להפעלת מרכזי המתדון. היעדר פיקוח ראוי הביא לכך שכל צרכן סמים שרצה בכך, קיבל מרשם. מספר המטופלים קפץ, ובמהרה התברר שרבים מהם כלל לא השתמשו בחומר, אלא מכרו אותו, והשוק הוצף בתחליפי סם. מכורים שלא התאימו לטיפול שכזה, צרכו את המתדון באופן לא מבוקר, ואחרי כמה מקרי מוות הוחלט להפסיק את ההתקשרות עם החברות הפרטיות ולחזור לאפיק הציבורי.
יוסי היה אז בן 18. הוא נהג לעודד מכורים אחרים להירשם במרכז וסחר בעצמו במתדון. את המרכז ההוא, הפרטי, הוא משווה לתחנת סמים. בלי התמיכה הנפשית שכל כך נחוצה, בלי השיחות, בלי הליווי, כל מה שנותר הוא החומר, ובכמויות. לכן, לא פלא שהוא מאד חושש מהתוצאות של הפרטת המרכזים כעת.
אוכלוסיית המכורים לסמים היא אחת האוכלוסיות המוחלשות והמנודות בישראל. רבים מהם לא יאריכו ימים, חלקם עוסקים בעבריינות או נקלעים לזנות. אבל כמו לכולם, גם להם יש זכויות בסיסיות. וכמו כל חולה כרוני, גם למטופלים במרכזי המתדון מגיע לקבל טיפול רפואי בתנאים ראויים, שייתן להם לפחות את הסיכוי לחזור לחיים. תשאלו את יוסי.
המאמר פורסם בידיעות אחרונות ב-29.7.10
