לילה מרגלית
בכל פעם שמתפרסמת פרשה נוספת המעלה סימני שאלה מדאיגים בנוגע לשמירה על זכות הציבור לדעת, אני מתנחמת בכך שעם כל הקשיים והאתגרים המיוחדים שאנו מתמודדים איתם, יש עדיין אי אילו דברים בסיסיים שבנוגע להם אני יכולה להיות בטוחה.
אני יכולה להיות בטוחה בכך שבישראל אין מעצרים ומשפטים חשאיים, שהרי אלו מאיימים באופן כה בסיסי על שלטון החוק ועל אמון הציבור במערכת המשפט, שהם פשוט אינם קבילים במדינה דמוקרטית חופשית.
אני יכולה להיות בטוחה בכך שמרגע שאדם נעצר, ובוודאי מרגע שהוא מועמד לדין, לא ייתכן שמעצרו או מאסרו יתרחשו בסודיות מוחלטת ובפועל יועלמו, בלי שהציבור יידע דבר. נכון, יש מקרים חריגים שבהם יש הצדקה להטלת איפול על חקירה מתנהלת למשך פרק זמן מוגבל, אך ברור שלא יעלה על הדעת כי האיפול יימשך לאורך שנים אל תוך המשפט, ההרשעה והמאסר.
בעבר הרחוק ידענו פרשות שונות ומשונות שנעטפו בחשאיות מוחלטת. כך היה במקרה של מרקוס קלינגברג, המרגל ששהה בכלא זמן רב בלי שמישהו ידע על כך, ואף תוך שיתוף פעולה של בני משפחתו שסיפרו לשכנים מיני סיפורים על נסיעות לחו"ל וכיוצא באלה – אך אלה איפיינו תקופה אחרת, פרה-מודרנית כמעט, שבה טענות "בטחוניות" היו תמיד בבחינת קלפים מנצחים שגברו על כל שיקול אחר. הדברים הרי השתנו מאז. בזה אני בטוחה.
ואמנם, דווקא בתקופה האחרונה נחשפו כמה מקרים בעייתיים, של מעצרים והליכים שהתקיימו תוך ניסיון להסתירם מידיעת הציבור – ענת קם, אמיר מח'ול, עומר סעיד, שירין עיסאווי – אך דווקא ההליכים הבעייתיים הללו עוררו תגובה ציבורית חריפה, כי בסופו של דבר, בכך אני בטוחה, במדינה דמוקרטית צווי איסור פרסום אינם יכולים להחזיק לנצח והציבור אינו מוכן לסבול איפול גורף לאורך זמן.
במדינתנו הדמוקרטית, מנגנוני הביטחון ורשויות אכיפת החוק פועלים כנאמני הציבור, וגם כאשר שיקולי ביטחון הכרחיים מחייבים שמירה על סודיות לתקופה קצרה יחסית, הציבור החופשי והדמוקרטי זכאי לקבל על כך דין וחשבון, בסופו של דבר.
בתי-המשפט, המבקרים החלטות שלטוניות בקפדנות יתרה והמודעים היטב לתפקידם החיוני כשומרי הסף בדמוקרטיה החוקתית, עשויים לאפשר איפול מסוים למשך זמן מוגבל, אך זאת רק משיקולים ראויים מאין כמותם, כגון הצורך לאפשר מיצוי של החקירה או להגן על חיי אדם.
אם למשל תבוא המדינה ותבקש לדכא ביטוי חופשי או להסתיר מידע מהציבור מטעמים מפוקפקים כגון הרצון לשמור על "מורל העם", בוודאי תיזרק מכל המדרגות, כפי שאף קרה כאשר התביעה ניסתה להטיל מגבלות על מפגינים נגד "עופרת יצוקה" כדי למנוע פגיעה ב"מורל".
בהחלטתו החשובה דחה השופט עידו דרויאן נימוק זה מכל וכל תוך שהבהיר כי "הטעם של 'פגיעה במורל' אפשר שטוב היה שלא היה נשמע בין כותלי בית-משפט במדינה דמוקרטית".
אכן, קשה לחשוב על דבר זר יותר למדינה דמוקרטית מאשר ניסיון להסתיר מידע מהציבור כדי להשפיע על דעת הקהל או "לעצב" אותה מלמעלה. כפי שבית-המשפט העליון הדגיש עוד בשנת 1963, "שלטון הנוטל לעצמו את הרשות לקבוע מה טוב לאזרח לדעת, סופו שהוא קובע מה טוב לאזרח לחשוב; ואין סתירה גדולה מזו לדמוקרטיה אמיתית, שאינה 'מודרכת' מלמעלה".
שיח חופשי, נוקב ומעמיק הוא סוד הצלחתה של חברה חופשית, והוא מתאפשר רק כאשר הציבור יודע מה קורה ומה נעשה בשמו. חשאיות המנסה לכסות על שרירות, רשלנות, חלמאות או אפילו סתם טעות מאיימת באופן ממשי לא רק על הדמוקרטיה, אלא גם על הביטחון הלאומי.
בכך אני בטוחה.
עו"ד לילה מרגלית היא ראש תחום זכויות אדם בפלילים באגודה לזכויות האזרח בישראל
המאמר פורסם באתר העין השביעית ב-28.6.10
