זה היה מהיר וכואב, פציעה כמעט שגרתית במטבח שלחה אותי לפני כחודשיים לבית חולים, שם גיליתי שגיד ועצב נחתכו בכף ידי. הדרך שעברתי מאז ממחישה את מצב מערכת הבריאות, ואני עוד הייתי באחד מבתי החולים המרכזיים והטובים בארץ.
זה החל כבר במיון. למרות הכאב העז חיכיתי שעה עד שראיתי רופא. אחרי שרשרת בדיקות הודיעו לי שחייבים לנתח. הכוונה היתה להכניס אותי לניתוח באותו יום, אבל בצהריים המאוחרים הגיע הרופא המתמחה התורן לבשר לי שחדר הניתוח מלא והניתוח שלי יידחה ליום ראשון (זה היה יום חמישי). תהיתי מדוע, שהרי היה עוד חצי יום לפנינו, אבל את התשובה אני יודעת: הרופאים הבכירים עוברים אחרי הצהריים לעבוד בקליניקות הפרטיות שלהם, וחדרי הניתוח מתרוקנים. אף שלא אמרתי מילה, הרופא המתמחה כמו קרא את מחשבותיי והסביר לי מדוע לא כדאי לי ללכת לניתוח בבית חולים פרטי. בעיקר כי ייקח יותר זמן, טען המתמחה. המודעות הזו לתחרות עם הרפואה הפרטית הדהימה אותי.
הדבר הבא ששיגע אותי הוא שלא סיפרו לי מי יהיה הרופא המנתח. גם כשהגעתי ביום ראשון בשבע בבוקר לא היה מי שיעדכן אותי. חיכיתי עד אחרי הצהריים, ורק בארבע החל הניתוח. רגע לפני כן הגיע הרופא ואז התבררה זהותו. כמובן שלא הספקתי לברר עליו שום דבר. סמכתי על המזל.
לאחר הניתוח הושארתי למשך שעות בחדר התאוששות כי המחלקה היתה מלאה. בחצות העבירו אותי למחלקת לב, רק שם היה מקום. ועוד אמרו לי שהיה לי מזל. ככה זה כשחסרות יותר מ-3,000 מיטות אשפוז, והממשלה חושבת שמספיק להוסיף רק 1,000 מיטות בחמש שנים.
למחרת חזרתי הביתה עם כאבים בשמיים. הרופא שחרר אותי עם המלצה לאופטלגין, אבל זה לא עזר. כל הניסיונות להשיג את בית החולים ואת הרופא כדי לקבל משככי כאבים חזקים לא צלחו. רופאת המשפחה ניסתה לתת לי משהו, אבל הוא לא הקל, רק גרם לנדודי שינה. כך גם רופא אורטופד של הקופה. בביקורת בבית החולים, כשהתלוננתי על כך, משך הרופא בכתפיו. מה הוא יכול לעשות? הם לא בנויים להיות בקשר עם החולה דקה אחרי השחרור.
בסוף, הודות לקשרים, הגעתי למומחה לכאב שנתן מרשם לתרופה מתאימה. חזרתי לקופה ושם אמרו לי שהתרופה דורשת אישור ועדה. בינתיים קניתי את התרופה בכסף מלא למרות שהרופא הבהיר לי שהתרופה בסל לפציעות כמו שלי. בסופו של דבר קיבלתי מהוועדה תשובה שלילית. התרופה לא בסל, הסבירו. ויתרתי.
עכשיו אני עושה ריפוי בעיסוק בקופה. מרפאים מקסימים. קובעים לי תורים חודש מראש, כי יודעים שאחרת לא יוכלו לקבל אותי מחמת העומס. בביקורת נוספת בבית החולים הרופא לא היה מרוצה מההתקדמות. שאלתי אם כדאי שאלך לריפוי בעיסוק פרטי, הוא הציע שכן. למרות החרדות החלטתי לדבוק ברציונל שבכל זאת המטפלים שלי בקופה מצוינים.
את הרעות החולות האלה מכיר כל מי שנזקק לשירותים רפואיים. זו התוצאה של שנים של קיצוצים תקציביים והפרטת מערכת הבריאות. למרות זאת הנושא לא ממש על סדר היום של מערכת הבחירות, אפילו לא כשיש שביתת אחיות. הרבה יותר חשוב מי הולך עם מי ומי יישב עם מי. אף אחד לא מתווכח על התוכן של חיינו: על הבריאות ועל הדיור, על החינוך ועל תנאי העבודה שלנו.
רגע לפני שנלך לקלפי, אפשר אולי לקבל כאן מכל המפלגות הבטחות קצת יותר קונקרטיות?
פורסם בידיעות אחרונות ב-1.1.2013
