טלי ניר
מדברים עליה בלי סוף – הקפאה, בנייה, שחיתות – כמה כותרות ירושלים קיבלה השנה! ועדיין אנחנו לא ממש חשופים למה שבאמת קורה בה. חברי הממשלה וראש העיר אוהבים להתהדר בבירת ההולילנד שלהם, אבל בפועל עושים מעט מאוד עבור בני האדם שירושלים היא ביתם. ברקת הבטיח לעשות הרבה, אבל בינתיים הוא בעיקר משקיע במיצוב מחודש של העיר כעיר כייפית לצעירים ולסטודנטים – יעידו על כך מופעי התרבות. אבל הרבה פחות מושקע בתשתיות, בתברואה, בשיפור פני העיר – הדברים שירושלים נואשת להם.
במיקרו-קוסמוס הישראלי שבא לידי ביטוי בירושלים, מקבל הנושא הפלסטיני מימד מוחשי מאוד. מספרם של תושבי מזרח העיר שסופחו לישראל ב-1967 מגיע היום ל-300 אלף. המשמעות: כל תושב שלישי בבירה הוא פלסטיני. אי אפשר להדחיק אותם כמו את תושבי השטחים, מאחורי חומה ומחסומים. הם שם, חלק מהעיר, והאפליה והקיפוח שלהם זועקים לכל מי שמוכן לראות.
המצב בירושלים המזרחית הידרדר באופן הדרגתי אך בטוח, עד שהגיע כיום לשיעורי עוני בלתי נתפסים: 65% מהתושבים. בקרב הילדים האחוז גבוה עוד יותר: כ-80% מהם חיים מתחת לקו העוני. וזו רק בעיה אחת. עמה מגיע המצב הפיסי החמור של העיר המזרחית: כבישים לא סלולים כמו שצריך ורעועים מאוד, הצפות ביוב, יותר ממחצית מהתושבים אינם מקבלים אפילו אספקת מים סדירה. אתם מתארים איך אפשר לחיות ככה?
זה נמשך עם חוסר אפשרות לבנות בתים חדשים: מאז 1967 האוכלוסייה גדלה פי 4.5, אולם עיריית ירושלים הנפיקה רק כ-3,000 היתרי בנייה. נשמע הגיוני? לא פלא שרבים מבני העיר המזרחית פנו בלית ברירה לבנייה ללא היתרים?
הילדים בירושלים המזרחית סובלים במיוחד. אין עבורם מספיק בתי ספר, כך שאלפים מהם אינם לומדים. אחוז הנשירה מהתיכונים עומד על 50% מתלמידים. לשם השוואה, שיעור הנשירה במגזר היהודי בבירה עומד על 7.4%, ושיעור הנשירה הגבוה ביותר בישראל, ביישוב ג'סר א-זרקא, עומד על 11.8%.
בינתיים בשטח עמותות ימין קונות עוד אחיזה בשכונות הפלסטיניות של העיר המזרחית, וקובעות עובדות בסיוע ממשלתי ועירוני. המשמעות מבחינת התושבים הפלסטינים היא פחות מקום לגור בו ועוד יותר התנכלויות להתמודד איתן. גל המחאה שהחל השנה בשייח ג'ראח מבקש להתנגד לכך, אבל אינו עוצר את השיטפון.
ממשלת ישראל ועיריית ירושלים מתעקשות להמשיך את המדיניות הקבועה שלהן, שמשמעה הזנחת האזור ועידוד הימין הקיצוני. ההסבר ההגיוני היחיד לכך הוא רצון לדחוק את תושביה הפלסטינים של ירושלים מחוצה לה, במטרה לשמר בטווח הארוך את הרוב היהודי בעיר. למרות כל זאת, השנים עוברות והמטרה אינה מושגת. למי שנשאר בירושלים אין בדרך כלל רצון או לאן ללכת, והמתח רק גואה.
יש לזכור שהמדיניות הזו מגיעה עם תג מחיר גבוה: המשטרה משקיעה מאות מיליוני שקלים באבטחה ובניתור, ומשרד השיכון משלם כל שנה מכיסנו למעלה מ-50 מיליוני שקלים לאבטחת תושבי המאחזים שבשכונות הפלסטיניות. תדמיתנו בעולם נמצאת בשפל, כמו גם יחסנו עם המדינות הידידותיות ביותר.
האם לא הגיעה השעה לשקול מדיניות אחרת? מדיניות של שמירת זכויותיהם של כל מי שירושלים היא ביתו – זו המדיניות הראויה לעיר. כדי להבטיח לכולם עתיד טוב יותר, הגיע הזמן שכולנו נביט למציאות בלבן שבעיניים ונפשיל שרוולים למען גורל טוב יותר לכל תושבי הבירה.
טלי ניר היא עורכת דין באגודה לזכויות האזרח, שפרסמה דו"ח על מצב הבירה לקראת יום ירושלים
המאמר פורסם באתר ynet ב-11.5.10
