חגי אלעד
בין שלל ההיבטים ההזויים שייצרה שערוריית צו איסור הפרסום, שווה לעצור רגע ולהתעכב על אחד: החרדה הקיומית לתדמית המדינה, שעוצמותיה כה עזות שהיא אף מצליחה להתגבר על תחושות בסיסיות ממנה, כגון פשוט דאגה למהות הדברים. ניחא מה שקורה, אבל אבוי לנו – זה לא נראה טוב.
הנה למשל עורך "ישראל היום", עמוס רגב, במאמר בעיתונו בהתייחס לעמוד המושחר בחלקו שידיעות אחרונות פרסם, שכלל קטעים ממאמרה המתורגם מחו"ל של העיתונאית ג'ודית מילר: "אבל ללא ספק יוכל העמוד המושחר לשמש כלי בידי התעמולה האנטי?ישראלית בחו"ל: הוא ישמש גימיק בידי מי שירצה לצייר את ישראל כאילו הייתה איראן". רגב מודאג ממה שאנשים בחו"ל עלולים לחשוב על ישראל. אכן, ישראל אינה איראן. מאידך, עובדתית, ישראל שבה מוגבל חופש העיתונות אינה "גימיק". היא באמת הופכת למדינה הדומה יותר למדינות אחרות בהן מוגבל חופש העיתונות.
מעבר לבלבול של רגב הסבור ש"ידיעות אחרונות", וכנראה גם שאר כלי התקשורת בישראל צריכים להיות חלק מאתר 'מסבירים', רגב מחמיץ את הנקודה העיקרית: זו לא "רק" בעיה תדמיתית, זה עניין מהותי. שהרי אם "ידיעות אחרונות" לא היו מפרסמים את מה שפרסמו, אולי הבעיה התדמיתית בחו"ל הייתה מושהית – וגם זאת בספק רב.
אבל מה שאינו מוטל בספק הוא שגם ללא פרסומו של העמוד המושחר, העובדות הרי לא היו משתנות: צו איסור הפרסום הגורף שהיה בתוקף במיוחד בשבועות האחרונים לאחר הפרסומים הרבים בחו"ל ובאינטרנט פגע פגיעה חמורה בחופש העיתונות בישראל. בכך, אכן, ישראל הפכה דומה יותר למדינות אחרות בהן מוגבל חופש העיתונות. עובדה זו אינה תוצאה תדמיתית של פרסומה; היא תוצאה מהותית של החלטות שקיבלו רשויות הביטחון שביקשו את הצו ושל שופטים שאישרו את הצו.
כמה הצעות חלופיות לשיקולים שהיו יכולים להעסיק את הצנזורית הראשית
עמוס רגב לא לבד. הנה למשל גם הצנזורית הצבאית הראשית אל"מ סימה וואקנין גיל, בריאיון ב"הארץ": "ברגע שהתחילו הפרסומים לא על המקרה, אלא על אלה שתוקפים את ישראל על איסור פרסום בישראל כשבחו"ל כבר מתפרסמים הדברים, אילו אני הייתי מקבלת את ההחלטות הייתי משקללת פנימה גם את הפגיעה בתדמיתה של ישראל כמדינה דמוקרטית, כמדינה שלא מאפשרת את חופש הביטוי בעיקר לגבי דברים שכבר מתפרסמים בחוץ". אל"מ גיל הגדילה לעשות כשסייגה את דבריה והבהירה שאינה מדורבנת משיקולים הנוגעים "למקרה" עצמו, אלא רק משיקול טהור של "הפגיעה בתדמית".
הנה כמה הצעות חלופיות לשיקולים שהיו יכולים להעסיק את הצנזורית הראשית, את עורך "ישראל היום", ואת שאר נאמני התדמית מטעם עצמם או מטעם המדינה: השיקול בדבר זכותם המהותית של אזרחים במדינה דמוקרטית לקרוא בעיתון על מה שמתרחש במדינתם; השיקול בזכות קיומו של דיון ציבורי בישראל ללא מורא גורמי הביטחון; השיקול למניעת שרירות לב שלטונית באמצעות התנהלותם של מעצרים או משפטים במחשכים; השיקול בעד הקפדה של כל רשויות המדינה ובכללן צה"ל על מילוי הוראות בג"ץ; השיקול בעד עיתונות חופשית וחופש הביטוי.
כל אלו, כאשר אינם מתממשים בחיינו כאן, הם ראשית כל בעיה מהותית. ולא זו אף זו: אין סיכוי שנצליח להתגבר על בעיות מהותיות אלו אלא אם נעסוק בהן באופן גלוי. טאטוא מתחת לשטיח של בעיות קשות בתפקוד הדמוקרטי בישראל לא רק שלא יביא לפתרונן של בעיות אלו, אלא להיפך: הוא יבטיח את החרפתן והנצחתן. כך שנאמני התדמית, בנסותם – מי בכנות ומי בציניות מניפולטיבית – לשים לנו פלסטר תדמיתי בחו"ל, במו ידיהם מבטיחים לנו כאן עתיד שיגמד את בעיותינו הנוכחיות – המהותיות כמו גם התדמיתיות.
הדרך היחידה לחיזוק התפקוד הדמוקרטי בישראל הוא באמצעות דיון גלוי בסוגיות בהן אנו לוקים: דיון גלוי וביקורתי על החלטות של רשויות המדינה ובתי המשפט, שיח ציבורי על הכיבוש ועל הפרות זכויות אדם, על סוגיות של צדק חברתי, אפליה או גזענות. אם יותר ישראלים ינהגו כך, ויתמקדו בעיסוק במהות ולא בתדמית, אולי נצליח בכוחות משותפים להביא לשינוי במגמות האנטי-דמוקרטיות ההולכות ומסלימות בישראל. אם כך יהיה, ובסופו של דבר תהיה כאן חברה הוגנת, צודקת ודמוקרטית יותר – אזי מן הסתם גם יהיו לה, לאותה מדינה דמוקרטית באמת, גם פחות בעיות תדמית.
המאמר פורסם באתר nrg-מעריב ב-11.4.10
