ביום 4.3.10 הגשנו ערעור על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב (סגן הנשיאה יהודה זפט) מיום 10.2.10, בו נדחתה עתירה הדורשת מהמינהל לא להחכיר קרקע ציבורית לחברה שמבקשת להקים מתחם מגורים המיועד לציבור דתי לאומי בלבד, במגרש הנמצא בשכונת עג'מי ביפו. הערעור הוגש בשם 25 תושבי יפו, ערבים ויהודים, המייצגים את קואליציית הארגונים והוועדות היפואים להגנה על הזכות לדיור, עמותת במקום, רבנים לזכויות האדם והאגודה לזכויות האזרח.
העתירה הוגשה ביום 22.6.09 לאחר שחברת "באמונה" זכתה במכרז של המינהל, ולעותרים הסתבר כי החברה משווקת את יחידות הדיור במקום רק לציבור הדתי לאומי. כמו כן התברר כי בעלי החברה התבטא בדבר הצורך להיחלץ לטובת הציבור היהודי ביפו, לשנות את המציאות במקום, לסייע לנשים יהודיות שנישאו לערבים ולהפריד בין תלמידים יהודים לערבים הלומדים בבתי הספר המשותפים. בטרם הגשת העתירה הודיע המינהל כי אין לו כלים לפקח על מדיניות השיווק של מתמודדים במכרז.
למחרת הגשת העתירה היא נמחקה על הסף בטענה של חוסר סמכות לבית המשפט לעניינים מינהליים (גם כן על ידי השופט זפט), אך קביעה זו נהפכה על ידי בית המשפט העליון לאחר ערעור שהגשנו, אשר במהלכו גם הוצא צו זמני האוסר על החכרת המקרקעין. העתירה הוחזרה לבית המשפט לעניינים מינהליים, ולאחר דיון קצר דחה אותה השופט זפט בשנית בפסק דין קצר.
בערעור אנו טוענים, כי יש להפוך כל אחת ואחת מקביעותיו של בית המשפט לעניינים מינהליים, אשר במרבית המקרים אף הרחיק לכת מעבר לעמדת המינהל, כפי שהובאה בתגובת הפרקליטות. בית המשפט פסק כי אין לעותרים ציבוריים מעמד להתערב בהליכי מכרז, כי הם אינם תוקפים את תנאיו ולא לקחו בו חלק. אפילו המדינה לא טענה זאת. בעקבות העתירה הוחלט במינהל כי במקרים בהם יגיע למינהל מידע המצביע על מדיניות שיווק מפלה ולא לגיטימית של מתמודדים הוא מוסמך לפסול אותם, וכי בחלק מהמכרזים יכללו במפורש תנאים המחייבים את המתמודדים לשיווק שוויוני של הדירות. בית המשפט התעלם מעמדת המינהל וקבע כי המינהל יצא ידי חובתו כשנקט בהליך של מכרז ואין הוא מוסמך לבחון את מדיניות השיווק של המתמודדים.
עוד נטען בערעור, כי בית המשפט טעה כשהתעלם מפסיקה ארוכת שנים של ביהמ"ש העליון בדבר העקרונות להקצאת קרקע ציבורית על ידי מינהל מקרקעי ישראל, פסיקה שהגבילה מכירת קרקעות לגוף שלישי שנוקט בהפליה, ובמיוחד מפסק הדין בעניין קעדאן (שעליו אמר השופט זפט בדיון: "הלכת קעדאן היא הלכה הגיונית, אם מנתקים אותה מהמציאות בה אנו חיים"). כמו כן נטען, שבית המשפט לעניינים מינהלים טעה כשהעניק, ללא נימוק או דיון מעמיק, הגנה רחבה לרצונו של אדם לגור בקהילה סגורה, רצון שמעולם לא הוכר כזכות או כאינטרס הראוי להגנה, בוודאי לא כאינטרס הגובר על הזכות לשוויון בדיור במקרקעי ציבור. בית המשפט לא הבחין בין שימוש בקרקע פרטית לבין שימוש בקרקע ציבורית, שהמינהל מקצה לטובת בניית מתחם מגורים, ובין מקרים שבהם ראוי להגן על הרצון בקהילה סגורה לבין מקרים שלא ראוי בהם להגן על רצון זה. במקרה זה, נטען, מדובר בהתארגנות שמטרתה לאפשר לקבוצה הנמנית על הזרם המרכזי במדינה להסתגר כדי שלא ירכשו או ישכרו את הדירות ערבים תושבי המקום, ואין מקום להגן על אינטרס זה במקרקעי המדינה. קל וחומר, שמדובר במגרש שנמצא בלב עג'מי, שרוב תושביה ערבים הסובלים ממצוקת דיור קשה, אך נמנעת מהם האפשרות ליהנות מהבנייה במגרש, ובמיוחד כאשר בעלי החברה פועל למימוש מטרות גזעניות כמו שינוי דמוגרפי בשכונה והפרדה בין תלמידים יהודים לערבים.
בנוסף נטען, כי בית המשפט לעניינים מינהליים לקה במשוא פנים וכי טענותיו לגבי חוסר תום הלב של העותרים חסרות בסיס. הטענה כי העותרים פעלו בחוסר תום לב אינה נובעת ממידע שהסתירו העותרים או מדבר שקרי שטענו, אלא נבעה ממה שאמרו העותרים בגלוי, כי הם פועלים מול המינהל ומול משרד השיכון לפתרון מצוקת הדיור, וכי גם המגרש נשוא העתירה יכול היה לשמש לצורך כך אם יוקצה בצורה ייעודית למטרה זו. מכך הסיק בית המשפט כי העותרים חסרי תום לב, שכן הם מבקשים למנוע מאמונה לבנות במקום מתחם המיועד לציבור דתי לאומי בלבד אך סבורים כי יש הצדקה לייעד את המגרש לתושבי המקום. בערעור נטען כי הטענה שעמדת העותרים אינה תמת לב היא חסרת בסיס, וכי יישום השוויון המהותי מאפשר חריגה מהשוויון כשיש הצדקה חברתית ברורה. לעמדת המערערים, האפליה רבת השנים נגד תושבי השכונה והצורך להגן על תושבי המקום מפני דחיקה, שהיא תוצאת הפיתוח באזור והאפליה, מצדיקה הקצאה ייעודית (וגם עיריית תל אביב סבורה כך) ואין בכך אפליה פסולה, וכי לגיטימי מצד התושבים לפנות למינהל בעניין. יחד עם זאת אין כל הצדקה לפגוע בזכות לשוויון לצורך הקמת מתחם המיועד לציבור דתי לאומי ובמיוחד בנסיבות המקרה, וכי שימוש כזה מהווה אפליה פסולה.
