לא רבים זוכרים את הניסיון מלפני שנתיים להפריט את בתי הסוהר. ברגע האחרון עצר בג"ץ עצר את ההפרטה, בעקבות עתירה של המרכז האקדמי למינהל ולעסקים, וקבע שיש סמכויות שלטוניות כמו כליאה שרק המדינה יכולה להפעיל אותן, ולא גוף פרטי. סמכויות אלה הן חלק מאותה "אמנה חברתית" שקיימת בין האזרחים למדינה. אולם אם נדמה היה שפסיקת בג"ץ הבהירה למדינה שיש גבול להפרטה, שיש תפקידים שהמדינה חייבת לבצע בעצמה, הנה חלפו להן שנתיים ושוב עולה ההפרטה של סמכויות שלטוניות כפתרון קסם לבעיה חמורה וכואבת: הפעם זה העומס בבתי המשפט.
הצעת חוק שיזם שר המשפטים, יעקב נאמן, ושעברה בקריאה ראשונה בכנסת ביולי 2011, מבקשת לאמץ מנגנון של בוררות חובה בבתי משפט שלום. מאז הדיון האחרון בהצעת החוק בינואר השנה לא התכנסה ועדת החוקה לדון בה, אולם כעת נקבעו שני דיונים לחודש ספטמבר – במהלכו נמצאת הכנסת בפגרה. למרות היעדרותם הצפויה של חברי הכנסת מהדיון בשל הפגרה, תנסה הממשלה לאשר את ההצעה לקריאה שנייה ושלישית. ההתנגדות הרחבה להצעה זו מצד משפטנים, בין היתר מצד שופטי בית המשפט העליון לשעבר, לא מרתיעה אותה.
לפי ההצעה, במקום ששופט יכריע בסכסוך אזרחי שהוגש לבית המשפט, ניתן יהיה לכפות על הצדדים להעביר את הדיון בעניינם להכרעה של בורר – עורך דין פרטי בעל ותק של שבע שנים, שיוסמך לשמש כבורר ויוכל להכריע במהירות בסכסוכים אזרחיים של עד 2.5 מיליון שקל שלא על פי סדרי הדין הנהוגים בבתי משפט.
גם הפעם, כמו במקרה של בתי הסוהר, מוצגת ההפרטה כפתרון יעיל וחסכוני. התומכים אפילו טוענים שהיא תשפר את מצבן של האוכלוסיות המוחלשות, שנפגעות כיום מסחבת אין סופית בבתי המשפט. אלא שבשם היעילות מוכן שר המשפטים לפגוע פגיעה חמורה ביותר בזכות הבסיסית המכונה "זכות הגישה לערכאות". זכות זו מבטיחה הליך שיפוטי עצמאי, ללא משוא פנים, שיפוט שהוא גם הוגן ומקצועי. לצורך כך נקבעה בחקיקה רשימה ארוכה של חובות ומגבלות החלות על שופטים, שהם עובדי ציבור אשר נבחרים בקפידה בהליך בחירה מורכב, כפופים למערכת של כללי משמעת ואתיקה ופועלים לפי סדרי דין ברורים שנועדו להבטיח וודאות, שוויון בין הצדדים והליך הוגן. אם תתקבל הצעת החוק, ההגנות והמגבלות הללו לא ישומרו במערך השיפוט הפרטי שמוצע בהצעת החוק.
כמו במקרים אחרים של הפרטה, הממשלה מתכוונת להשקיע סכומי כסף גדולים מאוד מחוץ למערכת הציבורית, כמו תשלום לעורכי דין, במקום להשקיע בשירות הציבורי עצמו, הסובל ממחסור: על פי הערכות, יש בישראל רק כמחצית ממספר השופטים הדרושים. אז לפני שמפריטים את מערכת השיפוט ומפקירים את זכויות האזרחים לידיים פרטיות בטענה שהמערכת אינה יעילה, כדאי קודם כל לתקצב אותה כראוי ולייעל אותה. יש להגדיל את מספר השופטים ולתקצב את המערכת כך שתוכל להתמודד עם העומס המוטל עליה. יש פתרונות נוספים שאפשר לקדם מבלי להזדקק להפרטה: להעסיק עוזרים משפטיים ומתמחים, להרחיב את מסלול הדיון המהיר, להגדיל את הסכום שמאפשר התדיינות בתביעות קטנות ועוד. ואת כל זה ניתן לעשות עם אותם כספים שהמדינה מבקשת להשקיע היום בהפרטה.
העומס הבלתי נסבל בבתי המשפט הוא בעיה חמורה שדורשת פתרון. אולם הפתרון טמון בשיפור המערכת הציבורית, ואילו שר המשפטים מציע לעקוף אותה ולבצע "מיקור חוץ" של סמכות השפיטה לידי עורכי דין פרטיים. למה לעצור שם? גם המשטרה בעומס אדיר, אולי נעשה "מיקור חוץ" גם לה?
אם חשבנו שהמחאה החברתית חוללה שינוי תודעתי באשר להיקף אחריות המדינה לשירותים הציבוריים שהיא מחויבת לספק, כנראה שהשר נאמן עדיין לא שמע על השינוי הזה. הפרטה של מערכת המשפט מאיימת לא רק על אפשרות מימוש זכויותינו באמצעות ערכאות השיפוט ועל האפשרות של אדם "לקבל את יומו בבית המשפט", אלא היא גם מערערת את יסודות הדמוקרטיה ושלטון החוק. היא מסירה מהמדינה את אחריותה וסמכויותיה הבסיסיות ביותר – קיום והפעלה של מערכות אכיפת החוק.
אן סוצ'יו היא עו"ד בתחום ההפרטה באגודה לזכויות האזרח
