טלי ניר
תארו לכם שלא היו משלמים לכם משכורת. הייתם מתעצבנים? הייתם מארגנים את העמיתים שלכם וכותבים מכתב להנהלת החברה? יתכן מאד שבתגובה הייתם מקבלים תביעת דיבה, שסכום נכבד מתנוסס עליה.
זה מה שקרה למורה ממרכז הארץ, שפעלה נגד חברת כוח האדם שהעסיקה אותה, לאחר שזו לא שילמה את משכורות המורים חודשים ארוכים. המכתבים שכתבה להנהלת החברה ופרסום הסיפור בבלוג שלה הביאו לתביעת דיבה מאיימת. הסיפור הזה אינו יוצא דופן. השיטה הולכת ונהיית נפוצה אצל מי שיש לו כסף וכוח, יש לו סוללת עורכי דין שבקלות רבה משגרת תביעות, אשר כל תכליתן היא הפחדה והשתקה.
בעולם מוכרת התופעה כבר משנות ה-80. בארה"ב קוראים להן תביעות SLAPP (Strategic Lawsuit Against Public Participation): תביעה כנשק אסטרטגי, כדי לחסום דיון ציבורי. לרוב, התובעים יודעים שתביעתם חסרת סיכוי, והם מנצלים את העוצמה המרתיעה של עצם הגשתה.
גם טייקונים וחברות בארץ משתמשים בנשק הזה נגד מותחי ביקורת. כך קרה למלצריות "קופי טו-גו", שחילקו עלונים והסבירו איך מנצלים אותן, וכך קרה לכאורה גם ליו"ר ההסתדרות בתל-אביב, גרשון גלמן, שניסה לאגד את עובדי מלון "דיוויד אינטרקונטיננטל". תביעות הדיבה מוגשות גם בכל סוגי המאבקים הציבוריים והסביבתיים: החברה להגנת הטבע, "אדם, טבע ודין" ופעילים סביבתיים אחרים נאלצים להתמודד עם תביעות דיבה במאבקים רבים שהם מנהלים נגד חברות מזהמות.
במקור יש לתביעות הדיבה תכלית ראויה, אבל במקרים אחרים כל תכליתן היא השתקה של ביקורת. תביעות הסלאפ מוגשות נגד אנשים בודדים או ארגונים חלשים תקציבית, שהצורך להתמודד עם התביעות גורם להם הרבה פעמים לוותר על המאבק הציבורי. כי לתביעות כאלה יש עלויות כלכליות גבוהות – שכר עורך דין, הפסד ימי עבודה, איגרות בתי משפט ועוד – וגם מחיר משפחתי וחברתי כבד, כיוון שהסביבה הקרובה לא תמיד מבינה את הנתבע ולוחצת עליו לסגת מהמאבק.
לאחרונה פסק בית המשפט המחוזי בירושלים בתביעה כזו, שהוגשה נגד אריה גור, יו"ר ועד העובדים של החברה לאוטומיציה במינהל השלטון המקומי. כל מה שהוא עשה היה לדווח לעובדי החברה על אי-סדרים בחברה, כפי שבאו לידי ביטוי בדיון שנערך בוועדה לביקורת המדינה בכנסת. החברה תבעה ממנו 2.5 מיליון שקלים, והמשפט נמשך שלוש שנים. בסופן נפסק שזו היתה תביעת סרק, שכל מטרתה להלך איימים על גור ולפגוע בתפקודו כיו"ר ועד העובדים.
חבל רק שלקח לבית המשפט כל כך הרבה זמן לפסוק, ונשאלת השאלה מדוע הוא לא דחה את התביעה על הסף, שהרי לא ניתן לתבוע דיבה כשהנושא הוא תמצית פרוטוקול ישיבה של הכנסת.
אז מה לעשות? האם לשתוק וזהו? התשובה היא לא. כל כמה שזה מפחיד, כאשר ניתן להוכיח שהביקורת מבוססת על עובדות – תביעת הסרק הנגדית לא תתקבל. וגם אם מתברר בדיעבד שהעובדות שונות אך הדברים נאמרו בתום לב – גם זו הגנה חזקה מאד.
בארצות הברית בחרו מדינות רבות להתמודד עם התופעה בהכפפת תביעות דיבה להליך מהיר ומיוחד, שבו התובע הוא זה שצריך לשכנע שהתביעה לא תמחק על הסף. כדאי שגם בארץ ישקלו את המודל הזה.
טלי ניר היא עורכת דין באגודה לזכויות האזרח בישראל
המאמר פורסם בעיתון ידיעות אחרונות ב-7.9.09
