חגי אלעד
תקציר הפרקים הקודמים: עיתון אחד בשבדיה פרסם כתבה כאילו חיילי צה"ל סחרו באיברי פלסטינים. משרד החוץ השוודי סרב להתערב. בלי קשר, בפינה אחרת של העולם, פרסם עיתון אמריקאי מאמר של ד"ר ניב גורדון, הקורא להטיל חרם על ישראל כדי להביא לסיום הכיבוש. משרד החוץ הישראלי מיהר להתערב. מה זה אומר על חופש הביטוי בסקנדינביה ובמזרח התיכון?
משלחת ההצלה בראשות שר החוץ נחתה בחסות החשיכה בפרבר של סטוקהולם האנטישמית. יהודים מפוחדים הסתתרו בבתיהם, מציצים מחלונות מוגפים במבט מבוהל, והביטו כיצד הישראלים הגאים מלמדים את הגויים לקח. מודיעין שאספו הבחורים המצוינים מהשלוחה בסקנדינביה איתר מבעוד מועד את אתרי ההפצה של התעמולה הנאצית.
וכך יכולנו להסתער ביעילות על ארבעת הפיצוציות בהן רצו שונאינו להפיץ את תעמולת הארס שלהם, לאסוף מבעוד מועד את הגיליונות הערלים, נוטפי השנאה האנטישמית, ולהעלותם אל המוקד לפני שיפעלו את פעולתם השטנית ויגרמו לקוראיהם לצאת לרחובות ולשחוט יהודים, ממש כמו אז. אלא שאז משרד החוץ המופלא שלנו לא יכול היה להגן עלינו, ואילו היום – ואילו היום: גרוני נשנק מהתרגשות ואני נאלץ להחזיר את השידור לאולפן.
ברקע, תמונות של שר החוץ מחבק בכוח נער יהודי שוודי תמים, שניצל ממש ברגע האחרון, והכול בזכות התגובה המהירה והציונית של שר החוץ. יהודים רוקדים הורה. עמוד האש. אלטלנה. בגין. צ'חצ'חים. דודו. קאט.
נשלח את בוגי
אחרי שעשינו להם סיכול במקומון, והם עדיין התעקשו, ממש כמו אז, להמשיך להיות אנטישמים מרושעים, לא נשארה לנו ברירה. הלכנו לפגישה מנומסת במקום המתקרא משרד החוץ שלהם והכרחנו אותם לצפות בקטעים של החמישייה הקאמרית בלי תרגום. הגוי המתנשא שפגשנו התנהג כמו אנטישמי ודיבר לא לעניין. חופש העיתונות, חופש הביטוי ועוד יציאות מתנשאות כמו "אצלנו משרד החוץ אינו רואה מתפקידו לחלק ציונים לעיתונאים שלנו". לא יפה ככה להתחכם, אבל הלכנו בלי לכעוס ובלי לשיר "התקווה" כי הבנו שהפקידון הטעה אותנו והמשכנו לחפש את משרד החוץ האמיתי שלהם, כדי לעזור להם לקחת דוגמא מאיתנו.
אצלנו, למשל, לא רק מצילים יהודים בכל העולם, בין אם הסכנה היא היטלר ובין אם היא עיתון זניח. אנחנו גם מטפלים באויבים מבית. הנה, למשל, הקונסול הכללי האמיץ שלנו בלוס אנג'לס קרא מאמר בעיתון שנכתב על ידי איזה ישראלי שונא-עצמו, אתם מכירים את אלה. ומה עשה הקונסול? כתב מאמר תגובה? פפפפפף. מה, הוא וירוס, אליטיסט בוגדני?
אצלנו יודעים שתפקידו של משרד החוץ הוא לקבוע את גבולות חופש הביטוי. ככה זה בכל מדינה מתוקנת, חוץ מבשבדיה האנטישמית. תבדקו.
אז ישר פנינו למעסיק של כותב המאמר, איזה ניב גורדון אחד, ותראו איזה יופי. מכתב אחד מהקונסול וההנהלה האמיצה של האוניברסיטה כבר הודיעה שאולי עדיף לו "לחפש אכסניה מקצועית ואישית אחרת". בתור בונוס, המלצנו גם להקים מכון ללימודי הציונות. ליתר ביטחון.
גם לאנטישמים הבלונדינים שפגשנו הצענו שיקימו מכון ללימודי הציונות. לא הסכימו. ככה זה עם אנטישמים. ולא סגרו את העיתון המשמיץ, למרות מינכן, צ'מברליין ואובמה. לא נשארה ברירה. שלחנו להם את בוגי למסע הרצאות.
וברצינות: הכותב מבין שקשה לעובדי משרד החוץ להסביר את השר שלהם או את המדיניות שלו בעולם. ליבו ליבו להם, אבל זה עדיין אינו יכול להוות תירוץ לגל ההזוי של ניסיונות סתימת הפיות, קודם בחו"ל ועכשיו בארץ, שמשרד החוץ עומד מאחוריו.
קחו שיעור באזרחות, תקראו ספר על חופש הביטוי, תרגיעו. אתם מוציאים שם רע למדינה שלי. אה, ועוד עניין אחד: אנטישמיות, וגזענות בכלל, הם עניינים רציניים מאוד. מסקנה: אסור להשאיר את ההתמודדות עמם לאנשים שלא רק ששכחו את שיעורי ההיסטוריה שלהם, אלא שעושה רושם שמעולם לא הפיקו מהעבר את הלקחים המתבקשים.
המאמר פורסם באתר nrg ב-27.8.09
